|
ארכיבטירופוביה - הפחד מחמאת בוטנים שתידבק ללמעלה
של הפה.
---------
קוראים לי נופר והמחשבות שלי בדרך כלל הרבה יותר
מעניינות מהסיפורים שלי.
אני עובדת על זה.
יהיה בסדר.
-----------
דמעה חצופה יושבת על ספסל בתחנה האחרונה בתוך העין שלי. היא
מחכה לאוטובוס כבר תקופה לא פשוטה. היא קנתה כרטיס במחיר מופקע
והיא לא מתכוונת לוותר הפעם.
|
הבדידות היא החברה הכי אמיתית שהיתה לי. היא לא כמו אהבה או
שנאה או ריגוש. הבדידות היא חפה מאינטרסים, נקייה משקרים. היא
לא עיוורת כמו כולם.
|
הוא אמר שהוא יהרוג אותי אז יריתי בו.
ליתר בטחון. למה שאני אסתכן? הוא קריזיונר, אני מכיר אותו. אני
מכיר אותו הכי טוב. הוא מסוגל להכל. לא רוצה להסתכן. מה אני
פראייר? אז יריתי בו.
|
אז יש לנו גיבור לסיפור. נקרא לו שמעון. שימי.
שימי יהיה אנטי גיבור. הוא לא כל כך יוצלח שימי.
נגיד מתי שנולד, אמא שלו, עליה השלום, היו לה סיבוכים בלידה.
מפה לשם העניינים התדרדרו והרופאים, יימח שמם, איבדו אותה
לרשלנות רפואית.
|
העיניים שלו מחייכות אליה לרגע קצר והיא נרדמת. היא יודעת שהיא
תחלום טוב הלילה. היד הבטוחה שלו מחבקת אותה חיבוק רופף אבל
דרוך, ערני לכל רע שהיא יכולה לחלום עליו.
|
קארין היתה בת שש כשהגיעה ל'צהלולים' ובמשך ימים היא שכבה
בכניסה לחדר של מועדון החברים לבד.
נעמה היתה אז בת 12 וידעה כבר המון דברים. חלק מהדברים היא עוד
זכרה מהלימודים בבית הספר בראשון לציון לפני 'צהלולים'.
|
אני באמת לא יכול להסביר איך אני יודע את הדברים האלה אבל אני
פשוט יודע. תסמכו עליי.
|
כל יום בין 11:00 ל-11:25 היא חושבת עליו.
היא מכבה את צג המחשב, מדליקה את הרדיו על 88 וחושבת עליו.
ב-11:25 היא מדליקה את המחשב, מכבה את הרדיו וממשיכה לעבוד.
|
עצור והזדהה. זה הדבר הראשון שלומדים בארץ. הדבר הראשון
האמיתי. הרבה אחרי מילים ומספרים ותורה וציור. מעט לפני ירי
לפלג גוף תחתון.
עצור והזדהה.
|
הכל בעצם חלום ביזארי שמתערבב עם המציאות. בלאגן אחד גדול של
שיגרה ויום יום ופיקציה ודמיון. כמו שמערבבים חבילת קלפים, ויש
רצף של הרבה קלפים כחולים ופתאום עולה אחד אדום. מה הוא עושה
שם בכלל?
|
זו הבעיה בספת בד ולא עור, יש סימנים לנצח של איפה בדיוק היית
כשחלפו להם חייך מהצד.
|
"תיק תק" אומר לי שעון על הקיר, "תיק תק".
גם לו מאוחרת השעה והוא רוצה לישון.
|
|
|
