|
מעדיפה להמנע משרטוט פרופיל. זה תמיד מזכיר לי
קורות חיים משופצרים או לא. זה גם מאלץ אותי להתמודד
עם קיטלוג, סיווג, מיון, גיוון, בחישה, דישה, דחיפה,
בדיקה, גישוש, מישוש, פרדיגמות, סטיגמות, תיאורים,
הסברים. כל הדברים המאוסים עלי למדי. לכן אני לוקחת
פסק זמן, ואולי אתאר משהו בעתיד. סוגריים, סימן
שאלה, סגור.
מה יקרה אם החגורה לא תעבוד לי פתאום ובגלל הפקק המסריח הזה
אני אתפוצץ רק עם עוד 2-3 מכוניות? ניסיתי להרגיע את עצמי
וחשבתי מהר שוב על 72 הבתולות שממתינות בקוצר רוח בגן עדן,
בעירום מלא, רק לי.
|
"מה אתה רוצה?" שאל את עצמו. "אתה המנכ"ל. אתה יושב בראש
הפירמידה. כן, כן, זה ברור. כל הפסיכולוגיסטיקה הזאת כבר יוצאת
לי מכל החורים. מישהו מעלה בדעתו כמה זה דוקר בתחת כשיושבים על
חודה של הפירמידה?".
|
אישה אחת מתעוררת מתחת לשמיכה עבה בבוקר שבת. הבוקר פוער
אבקנים שקופים ומעטשים וחובק אותה בזרועות צוננות. היא מתערסלת
בו וחושבת שאולי הגיע יום אחר, שונה מהימים האחרונים שאין בהם
יום ואין בהם לילה.
|
"אנשים, אני מבסוט מהחיים, לא מתבייש בזה, לא מעניין אותי החרא
מסביב וכל העולם יכול לקפוץ לי". אחרי זה תמיד מגיע פק"ל,
מלווה בחיוך עתיר גומות: "המצב הכי, אחי!".
|
הרגשתי איך הצעקה הולכת ומתעבה בתוכי, תופסת נפח, צבע וחיים
משל עצמה. לא ידעתי כמה זמן עוד אוכל להכיל אותה, והתחלתי ללכת
בטירוף, הלוך שוב, לכל מיני מקומות, מנסה נואשות למצוא חלל
מתאים שיוכל להכיל אותה במקומי.
|
חתול ג'ינג'י שמן וחתולה אפרפרה מפוספסת קורעים זה את זה
ביללות מיוחמות בקצה הגג. החתולים האלה מזדיינים כמו שפנים.
מעניין מה שפנים עושים כמו חתולים. מנין הם הגיעו לכאן?... היה
לי הכל ואיננו עוד. כמה קל אני חש פתאום. תחושת ריחוף. אני
רוצה כנפיים ללילה.
|
לא יודע מה קרה לי היום, ענן כבד של מלאנכוליה עוטף אותי. אני
מנסה לגרש אותו עם היד, כמו שמגרשים זבוב טורדני. לוחץ על
כפתור הרדיו. שכחתי שאני על דיסק, טקנו מהמיקס שצרבתי משחר
מתחיל לדפוק את החלונות של האוטו. סבתא לא אוהבת את זה, אני
מרגיש. מכבה אותו.
|
כשהיא יוצאת לחופשי
היא כל כך שמחה
כמו כלבלב שובב
שהורידו לו את הקולר
|
כשאתה מדבר אלי
מתפתלות מילותיך מפיך כתולעת מחוט שקוף
ארוך ארוך, דק וחזק
|
בדמדומי אשמורת שלישית
הרף לפני ליטוף הטללים
דממה מוחלטת רק תקתוק שעון ו-
|
בדרך לשום מקום
נתקלתי באותו המקל
סובבת בתוך עיגול
אני חוני המעגל
|
התעטפתי
אלף צעיפי מים
רשרשתי
פכפוך דומם ורוגע
|
טרם החלטתי כיצד, אם בכלל
נשמע צחוקו המתגלגל של הגורל
|
פתאום מפסיק להיות לי קר
חום עז באיברי פושט
שפתיו עמוק לי בשיער
גופו בוער, רוטט
|
עם רדת ליל עלטה מסתננת
צלך קרב בזחילה חרישית
תר לו חלקה ורובץ
לצידי
|
כמעט
בכל פעם שבי נגעת
הייתי נפרמת, חוטים חוטים
היה לך מגע של קוסם.
|
את זה שנפשי הרכה לו חיכתה
מצאתי עם הנותנת של הכיתה
זה שנשק את ידי כאביר
נשק ידי כל בנות העיר
|
פסיעה קטנה על קצה שלולית
מבט מפליג לתוך הרטוב
|
מול חלון מהביל בקומה השניה
בבית צבוע טורקיז גבה תקרות
הוא עומד בדיוק כפי שעמד אמש
נצמד לוילון להיטיב לראות
|
בתוך ים העצב שמסביב
היית צריך לבוא אלי
|
בהונותיי הלחות
בודקות כיוון הרוח
לבל יוחמצו פתחי מילוט
|
אדקורך בחרב, סכין, כידון, גרזן
ואתה תעניק לי חיוך מדמם
|
אני אוהבת לגעת בשקוף של הרגע
חמקמק מפותל ועתיר מכמנים
|
ומצאתי סלע חיוור ומחורר
שהביט בי בעין ריקה
והרמתי עליו את המוט המפואר
והתחלתי מכה ומכה
|
יכולתי לנשום את זה עמוק
להיחרך, להיחתך, להיצרב
|
פתחי לעצמך מגננות
אמרי: מוקד אבטחה שלום
כאן מרכז מגננות היתר
הישמר ואל תיגש הלום
|
יכולתי לעלות על בריקדות
לנופף שלטי חוצות בעיניים בוערות
|
לא שזה לא היה בלתי מובן מאליו
זה היה, חלקית
|
תשכח את תנוחת הסיגריה הוירטואלית בזווית הפה
את הזיפים הרשלניים שגילוחם הוזנח באקראי מוקפד
|
אני דורשת שתהיה חלק אינטגרלי
מסל שירותי הבריאות המעשי
אני מוכנה להתפשר אף שלא בא לי
על שלא תהיה חלק מהסל הבסיסי
|
זה מיתמם כמו לא היו ימים רק לילות, התחלה
סוערת פעימות נרגשות בלי דעיכה וללא סוף, התמכרות
מתוקה מדבש, מסוכר ניגר, ממיץ לימון מתקתק חסר
חמיצות
|
במסע הכומתה הסיזיפי הזה
הפדגוגי האינסופי, חסר התמורה
בו לא לגמרי ברור מי
נשבר יותר
הודפי כדור הברזל בעלייה
או מקלות המחנכים הקפדנים
|
היזהר מחלקיקי סילון ניתזים מתוך הגרעין הכוכבי
ומכוכבים מתפוצצים, מתים מוות מרהיב
נווט בנחישות למצוא את כוכבי
הבט, הוא בוהק, אורו אינו מכזיב
אתר את כוכב הצפון שלי
|
כשרצית לבדוק לי את הגוף
וביקשת שלא אפריע
הסכמתי וביצעתי
יציאה אסטרלית
|
באיזה חוצפה ורהב
מגיע סוף העולם
|
אני
פעוטה קטנה על כתפיך
בפסגת עולם הילדים
|
השנה
כך החלטתי
יהיה לי סתיו אחר.
|
כל כך יבש הגשם הזה
מסתחררת בחיק עין הסופה
בקוטב הצפוני הדוקר
|
ובלילה
הייתי ים
פעמתי בקצב
סערות עגולות של גליי
|
פי פעור חלקית,
מבט עגול
הכלי החם של קולטריין משתוקק
זועק ברקע, בולע כל
|
בכל פעם שרציתי
ללחוש באוזנך
נאלצתי לבצע פעולת הסחה
|
לעולם לא אכנע
אני אלחם בך עד חורמה
וזוב דם
מטוס הקרב שלי עשוי משי ארגמן
|
יום אחד אני אספר לך
על טיוליי במאורה החשוכה והצבעונית
המלאה פיתולי נחשי אוויר ומחילות
|
אני אהיה מעט וולגרית
אגע בך איטית וחמה
אתה תייצר מספר בינארי
ובין ירכי תשרטט עקומה
|
שפת הגוף שלי טיפשה
47 כרומוזומים לפחות
נטוש אותה לאנחות
|
ווקטור הנעלמים שלום
כל הנשמות תפוסות
אנא המתן ותיענה לפי התור, תודה
ושנינו בשדה הקרב
ובקרוב שוב אוקרב
הן זוהי לוחמה בשטח עינוי
|
נמשכת האינתיפאדה בשטחים המוחזקים
אתה ואני משחקים משחקים
כל האנושות נחנקת מהמצב
אולי תגרד לי לרגע בגב?
|
הימים ימי פיגועים והלילות - געגועים.
הלילה הזה תלוי באוויר כמו דמעה שחורה.
כמה פאסיב-אגרסיבי התת מודע הקולקטיבי.
Not nit not, nit no not, nit nit folly bololy זהו
לילות געגועים של בית משוגעים.
לילות תעתועים.
|
בהליכה מטושטשת של מי שזה עתה סיימה לילה שכזה, דידיתי לקול
ציוץ ציפורים אנרגטיות במיוחד לכיוון חלון חדרי השליו והסטתי
את הוילון. שם הם היו: 2 זרים, ערבים או רומנים או זן זר
כלשהו, שעיניים תל אביביות אסקפיסטיות לא תמיד יודעות לאפיין
בדיוק.
|
אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
|
|
זה עולם קטן
מאד, כי אלוהים
התיישב עליו
חזק.
חוזר בתשובה
לשאלה של
התשובה. |
|
