|
לפי שאכתוב על עצמי ברצוני להזכיר את ברוך סגולים
ודור קרסל, שני ילדים מקסימים , בני18 בקושי התחילו
את החיים, נהרגו בתאונה קטלנית.... יהי זכרם ברוך
אנה כותבת רק מה שבלב,
היא לא משאירה הרבה מקום לדמיון, היא כותבת לרוב הכל
פשוטו כמשמעו.
מוציאה מהראש את כל מה שהיא מרגישה בצורה של שירה
וסיפורים,
הרבה אנשים אומרים שהיא כותבת יותר מדי ישיר, ולא
ממש בצורה אומנותית, אבל זה הסגנון שלה
היא מקווה שתהנו
ומבקשת שתגיבו , כל תגובה תתקבל, גם ביקורתי וגם אם
אהבתם.
שיהיה לכם יום נעים
חשבתם פעם למה בכלל צריך את הזמן?
בשביל מה בעצם יש לנו שעונים? למה זה טוב? זה רק נותן לנו
הגבלה, הזמן הוא סתם עוד גורם שמגביל לנו את החיים
|
הרגשתי שאני נהיית יותר ויותר פגיעה, ככל שהייתי פתוחה לתת
מעצמי יותר, לאהוב יותר הרגשתי שכשהסוף יגיע ארגיש יותר רע.
|
כשהיה עוד קטן מאוד שאל שאלות, מי מדליק את האור בבוקר? מי
מפעיל את בני האדם? למה מתכוונים כשאומרים אולי? ולמה השעון
תמיד מורה על אותה שעה כל יום כשהולך לישון?
|
now all that is left
is to live and to love
to try and see
|
Im falling inside holes
IM living a dream
|
I have all the clues
that lead to the end
the end where I hope to find
the answer
|
In this world I wonder
if there is anything that makes sense
|
when I'll walk out of the shadows
and he'll be besides me
Ill know he knows
|
somebody save me
save me from myself
take me somewhere better
somewhere with no pain
|
the fact is - I need you
or maybe I just need somebody
anybody
|
אנשים לא מבינים שבשביל חיים טובים
צריך לדעת גם לתת וגם לקבל
אנשים לא מבינים
שבשביל חיים שקטים צריך שלום
|
פעם הבנתי, פעם ידעתי
אותך
היום איבדתי את היכולת
|
תקראו לי אופטימית
תגידו שאני חיה באשליות
תגידו שאני חולמת
|
איך אוכל לגרום לו להבין
איך אוכל שיראה
אין כמוהו
|
מחכה לרגע שתבינו
רוצה לשכב ושהבכי
לא ישוב
וכבר אין לי מה להגיד
יושבת מולכם,
מסתכלת הצידה
לא מסוגלת להביט בעיניים
|
כמו גלגל ענק
המסתובב
אך חוזר למקום ההתחלה
|
כשהתחלתי ללכת
הדרך נראתה מלאה חוויות,
טובות
|
איני יודעת דבר
איני יודעת מה יהיה עוד יומיים או אפילו עוד
|
אני בוכה
ועם כל דמעה משהו נעלם
אני שונאת לבכות
|
ועם כל מילה וכל משפט
אני מבינה את עצמי
פחות
|
מספרת וזה הופך אותי לפגיעה
שומרת בבטן ואז אפילו בוכה
|
ממשיכים אל תוך החושך ושוב מופיע אור
והדרך מתפצלת ולא יודעים לאן לבחור
תקועה במקום בלי לדעת לאן
|
"את כל כך יפה"
אתה אומר
ואני אוהבת אותך כל כך
|
בעיניים עצומות היא הביטה
לתוך החושך הסובב
אך איש אליה לא שם לב
|
ילדה יושבת, מחייכת תמימה
צוחקת, משחקת ואינה בוכה
ומשפחתה יושבת מול הטלויזיה
חדשות - ואין טובות
|
לפעמים מתחשק להשאר בחיים
הולכים ובאים ובכל זאת נשארים במקום
|
שניה
מצמוץ עין
והחיים
נגמרים
|
והראש נכנס למערבולת
ואין שום הגיון
הכל מסובך בצורה הכי פשוטה
שהוא יכול
|
שוב לילה של חוסר שינה
שוב חלום שחוזר על עצמו
ואני נשארת באותו מקום
באותו מצב,
|
החום של ביחד
שקט
איני שומעת דבר
החום של השתיקה
שקט
|
ההחלטות שהכי קשה להחליט הן ההחלטות שמשמעות ההחלטה תהיה
הגדולה ביותר.
אבל למה כל כך קשה להחליט החלטות?
אתה יושב לבד בחדר מנסה להחליט, אך אינך לבד. ה"מלחמה" השקטה,
הרועשת, בתוכך - בין הראש, ללב, לדחפים, ולמי להקשיב?
|
התמכרתי לכאב, הכאב נראה כמקור הפתרון לבעיות.
ממש מזוכיזם נפשי.
|
כשאתה ילד אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ולא ישפטו אותך, למה
ככול שאתה מתבגר כולם מתחילים לחשוב שאולי משהו לא בסדר איתך.
סוף לתמימות? אני לא חושבת.. אני חושבת שבכל אחד יש מעט
תמימות. אנשים לא מראים את התמימות כי תמימות הופכת אותך
לפגיעים. אבל למה זה ככה?
|
אולי אנחנו מתים והמתים הם אלו שחיים, נולדים מחדש.
מה ם הכל כל ך ברור מאליו?
אבל בכל זאת הכל מסובך...
|
אולי זה ישמע כצת אנוכי ומגעיל מצידי אבל לפעמים זה פשוט ככה.
נמאס לי לעשות דברים בשביל אחרים, שלא תבינו אותי לא נכון כי
אני נורא אוהבת לעזור ולתמוך!
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
".... ואז
האוטובוס נפל
עליי.
שוב."
-הבאסיסט המת של
מטאליקה.
ראיון. |
|
