|
בחורה ירושלמית, ילידת '84
מכורה לתחושות ורגשות.וליופי שבהם.
כותבת,מנגנת ומצלמת
מושכת סדינים מחבלי כביסה וגוררת אותם.
הלובן משחיר, נרטב, נכלם.
מתעצבת מהשתיקות מחרישות האזניים ששורות בכל. בין שקיות
משומשות ובקבוקי שתייה שהתרוקנו.
|
וב-6 בבוקר כבר היינו לבושים. הוא ואני, עומדים זה מול זה,
והבל קור יוצא מפינו. בתוך כל השקט של הבוקר, הרגשתי את רעדו,
אך לא ידעתי אם זה יותר מקור או מהתרגשות. פרצנו לבחוץ ורצנו
לתחנת האוטובוס.
|
צפורניים גזוזות היטב בצורה מעגלית משויפת -
להסגר בחדר אטום היטב ולדעת שאחרי ארבעה ימים בו,
אתה נחנק.
|
היא פושטת בגדיה בזה אחר זה,
קופאת במקומה,
במערומיה.
כמו סלע נשחק,
|
מוכרת מילים כאילו היו
מסטיק בזוקה
|
והיא יושבת על כורסא מרופטת ומספרת סיפורים. על הכל יש לה
סיפורים, כמו עננים הסיפורים שלה, באים משומקום ולשם גם
נעלמים.
|
קמטים קטנים בזוויות העיינים כשתחייכי,
נקודות חן מקשטות זרועותייך.
כוויות וצלקות של רגעים מטורפים מכסים אותי כנגדך.
וקנאה איומה גואה...
|
ואנחנו הולכים במהירות.
וכשעוצרים סופסוף, אז אתה לוקח בקבוק ירוק-זית, שקוף, ומנפץ
אותו חזק על הקיר. יש לך חיוך מטורף על הפרצוף שלך, שמזעזע
אותי.
|
סופה משתוללת בחוץ.
אני בבית, לועגת לעצים שקורסים.
|
לא מבינה במה התכסיתי.
שואפת ללילה, שבו אבכה את היום שחלף.
|
77 שעות ו- 40 שניות חולפות עד הבוקר, ואני מסופקת מתנודנדת על
ערסל בנפשי.
|
אתה מבריג לי דברים לתוך הגוף כשאני לא רוצה אפילו את המבט שלך
עליי, אתה מלטף ומעביר את היד בצורה כזאת שהראש שלי נוסק ישר
לבוץ.
|
חותרים תחתיי, מנסים להפיל אותי ממושבי. אני נטרפת ושומעת
קולות גם כששתיקה. אני בוכה כשמתקרר בערבים וכשהשחר עולה אני
מתחילה להתגרד ורואה ניצוצות שקרבים אליי מהחשיכה.
|
ואני לא מבינה כלום, כי קללה עסיסית ודוחה ורקובה ועבושה ובא
לי לירוק ולצעוק. שאפילו האבא שלי ישמע בשמיים.
|
|
|
רק שתדעו, אני
הולך לשלוט בכם.
בערך מ 2020.
למישהו יש בעיה
עם זה? כי אני
מכין רשימה של
הוצאות להורג,
ואני לא רוצה
לשכוח אף אחד.
מחתרת הפיזיקה. |
|
