|
ילדת חודשי האביב. מחוסרת גיל בשל העובדה שהגיל
הביולוגי זה לא פקטור. וכלן נשארת קטנה לנצח.
מבולבלת, מרחפת ולא ממש קשורה למציאות.
לפעמים חודשים על חודשים לא מסוגלת לקחת עפרון או עט
וליצור משהו ולפעמים המחשבות זורמות מהר מדי, בלי
אפשורת להעלות אותן על הדף.
אתה מתעורר ופוקח את עיניך. אתה מוצא את עצמך שכב על מיטתך
בדירתך השכורה. חשוך ומבחוץ נשמע קול הגשם המכה על התריסים
המוגפים, אבל לא צליל הגשם היה זה שהעיר אותך. היה עוד קול.
|
מישהו, בעל זוג נעלי ספורט, נעצר מולי. אני שומעת מילים, אבל
כבר לא מבינה את המשמעות. אני שותקת. מרגישה את היד של אותו
האדם שנעצר.
|
המחזיק בבדולח יחשב לבעל כוח אין סופי ויהיה בעל האפשרות לתקן
את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר או להפוך לשליט בלתי מעורער
שיחריב את האנושות.
|
מיצמצת, אור השמש נגלה שוב לעיניך, אבל הפעם העיניים לא נעצמו.
שום דבר כבר לא היה חשוב. אפילו לא אור השמש. לא היית זקוק לו
יותר. לא היית זקוק יותר לדבר. דבר כבר לא יכל לעזור לך.
|
הייתי שמחה בהישג שלי. שמחתי עד שהבנתי מה עשיתי לעצמי. שמחתי
עד התחלתי להרגיש לבד. הרגשתי את הקור והחשכה עוטפים אותי,
מארחים לי לחברה.
|
"יש לך מישהו אחר?" השאלה הנוקבת נשמעה ממש קרוב מאחוריה בצורה
לא נעימה במיוחד, כמעט מאיימת. הבחורה בלעה את הרוק שהצטבר
בפיה.
|
אני זוכר את אותו היום בבהירות, כאילו זה קרה רק אתמול, אבל
העצם זה קרה לפני שנתיים...
|
עוצמת עיניים, רואה אותך ואת אותם הימים
התווים הברורים כמו דרך מים
|
אתה עומד כאן לבד ומדבר.
דבריך קשים להבנה
|
טשטוש, הרפיה
והכאב נעלם
רגיעה
|
|
|
אין שכל
אין דאגות
שמוליקיפוד! |
|
