|
מר תומפסון אהב שגרה. היה לו, למר תומפסון, מסלול קבוע, מעין
צורת חיים, אותה הקפיד לקיים במשך כל אחת מהשנים שחלפו מאז
מותה של אנה, אשתו.
|
אני רועה את השדים שבשדותי
אל אגם כהה
של דיו ויין
|
ואתה,
רצית לקבור בו פניך
אך נותרת כלוא במקומך
|
הלילה הסכין ליטפה
והבשר נצץ
והקירות נסכו שלווה
בקיפאונם.
|
אינני קורבן יפהפה, זהוב שיער
פניי גסות, מזויפות, זיפים
זיפים
|
נשימותייך עדן
בשנתך
גופך
כסוף כהה
|
בוא, רועם הים
בנחשול מתנפץ.
ברחמי הגועש
ייכרה לך עדן.
|
|
|
קשה לא לחשוב
מחשבות מועילות
בלי הפסק, אבל
אני לא מוותר |
|
