|
בטרם תוריד עלי
את להט חרבך המתהפכת
|
צלילים כאפונים
מידרדרים
אל קונכיות אוזני
|
אוספת בדרך חזרה
את אגלי הדמעות.
|
האביב כבר היה כאן בחורף
עם שמשו הצלולה ופרחי שקדיה
|
מחר אהיה חדשה ואחרת
ואשא בתוכי הכאב הבוער,
מטמורפוזה לבלי הכר.
|
חלפה שעת הכושר
נמוג סיכוי האושר
|
ואמתין לך - לא שבע,
כי שנות דור.
|
כל חיי נמצאתי מתאימה.
לרשימת ההמתנה
|
טבע דומם
תמיד תהיתי על פשר הביטוי הזה
איך יודעים שהוא דומם?
|
יופי ומתיקות שאין להן מידה
ועליצות שאת נפשי חייתה
|
התתני לו לעד
להאפיר את שמיך?
|
הניחו לעדעדית
לירוקה,
לעסיסית
המתפרחת.
|
התינוק שלא נתת לי
חייך פתאום בחלומי
|
חשרה של כעס ממלאה את האויר,
כוח מאיים, אורב, שוחר לריב.
|
שמש חורף ענוגה
נשפכת בעדנת קטיפה
על מדשאת גיא בן-הינום.
|
מי סופות הזעף
שוטפים הסיפונים
ומלחים חורפי נפשם
קופלים המפרשים.
|
בדמיוני גבעות ועצי זית
תחת שמש עתיקה
וממרחק שיירה הולכת וקרבה
כולה חידה
|
בת מלך איננה,
אף לא נסיכה.
הכוכבים כבו בעיניה,
וצחוקה שצלצל נמחה.
|
כשבאתי אליך
שמתי ידי בשלהבת
עד האדים בשרי מכאב.
|
כשאני צופה בך
האם זה משנה אותך?
|
לחוש טיפה שמענן נשרה
ורוח צמרות רוחשת בעדנה
להיות שוקטת וחולמה
ולהמתין...
|
הצליל פרץ פתאום
הדהוד מתמשך
יורד חדרי הבטן עד ירך
|
מאז נפגשנו
נוגן בי המיתר.
|
איפה היית בצווח בשרי,
בהיאנק נשמתי,
בגוועי אליך?
|
פנסים כפופי גו, קשישים
עוטים זה מכבר
זלזלים יבשים של חורף.
|
גפרור שנשרף
ולא הצית לבבות.
|
לא כשלג צבעו
לא כעך בזנבו
קטופות שתי אזניו
שקדיות הן עיניו.
|
כגוזל שמתחפר בקן
בין נוצות ופלומה
שהתקינה ציפור רחומה,
|
מחוברים ברצועה דקה
של חיבה. צועדים בשתיקה.
החמה עדינה, והדרך חומה,
חמים שלג.
|
היום, לפני שנתיים,
נלכדה בתנועה המספריים:
|
באפילה הזו
שבה אני גוששת
הבהב, הדלק לי נר
היה לפיד בוער.
|
סלט ירוק - כמה נפלא
ראשית החסה - עגולה
ומוארכת, ירוקה ומסולסלת וכהה
עלי ענק מפותלים בערימה תפוחה
כבטן הומיה.
|
האמא שהיתה לי
והאמא שרציתי.
כה שונות
|
|
|
"חפיף אחי,
חפיף.."
מתוך הספר שני
אדרכלים וגשר
מכל הירקון. |
|
