|
1990
המישור מריאה לריאה
לא מתקפל
הוא נאנח
|
בימים של נייר
כך קימטנו עצמנו
קטנים
ואיך עפנו
|
גופתך
עטופה ניילון שחור
נעזבת אל לוע האפר .
חשבתי שתתפקע קרקעית נשמתי
|
התעוררתי עם המילה
אשנב
רשומה בעיני
|
אני חוזרת אוורירית מדי
למערה שלי,
שתוקה
|
ירושלים פושטת
את מעילה
זהו ערב
העשבים שוקעים
|
אף אחד שומע את קולי
שתיקתו של אף אחד רכה
את מחשבותי העירומות ביותר
אף אחד ראה
|
בבניינים עם עשר קומות
המעליות עולות עד קומה עשרים
|
בתוך דלת מסתובבת
לא מחפשים את היציאה
חדים את חידת מנוע האהבה
|
הוא לא הכיר כלל
את הקור והחמסין
שהפקיעו זכוכיות
|
כריקוד פרימיטיבי
של קרנפים ואריות
אותו ים שוחק לכולם את החוף.
|
מחכה לרגע של טירוף
שיפצח
את קליפתי.
|
מחשבות מהבילות
מטשטשות את הצרצר
(למדתי להפקיד את מצפוני ביד ישות קטנה ולא אחראית
אפשר גם לקרוא לה לב)
|
בנקודה חדה על האופק
נפרס נצח פרוץ
ויורק צדפים סדוקים ואשפה
כצואה חיננית על החוף
|
"אתה יכול להחזיק לי את היד?"
את העצמות שלי, הן
דקות
|
אני הולכת לשים מכתב על הקבר שלך
אני הולכת לשים מכתב על הקבר שלך
אני אגע בגרניט מיטתך
|
לטאות מקושקשות
הן אבני הפסיעה
|
בעמדי לידו
אני נטויה
החום שלי נוהה
אל קרקעית ריאותיי
|
שמיים חלולים לי
ליפול
אל משהו שבאמת.
|
כל היונים מחטיאות אותך
ובליבם מכתבים
פצירות נפשי
|
פיתויים על מדפים
מחשבות מונחות בפיזור
|
אני אוהבת
שיש מישהו בצד השני
של העולם הזה.
|
הריסים שלך אילמים
כשאני מבקשת בהם.
כל אחד
בוצע אותי
לאיבריי.
|
העשן מצייר לי שביל ואני
מתרחבת
כמו מצנח
כאילו ידעו צלעותיי
|
שתיתי את הים
כמו הרעל של ג'ולייט
המלח צרב בפצעים
ובזמן שנעצמתי אט
|
ומה אם לא
איאסף את האותיות
אל חיקי המחורר
וארכיב מהן
את אהבתי אליך
|
אהיה כתומה
תהא חמה
שקיעת שמיים
|
סיפוק מתוק
עולה מעינוי קטנטן,
עצמי.
|
בקרנות אצבעותינו
מתעבר העולם
יולד מצידו האחר
בת שמש
|
נשתקעו בי פרפרים עצובים
לא הנידו את כנפיהם
|
בקו המקורזל, המקוטע
המסגיר לעיניך הקוראות
את עקמימות קווי,
את יציבות ידי,
|
אני רואה שמיים
פורקת ירייה בציפור
ומצטערת
|
כל המילים מיתרים
ואני תרה
אחר שמש כרותת שמים.
|
הכתב שלו עוד טמון
החיוך שלו עוד
מוטמן
|
אז מה אם אני עדיין שלמה
כמו רימון,
לא צריך להיות מרוסק
כדי להיות
חי.
|
הנחתי את צוואר חלילי
הערוף
בקופסא
|
הגבעולים לא יזקפו שדרתם השבורה
ולא יסמקו
הרי צלפו את חיצי פרידתם
השילו סיבתם אל הרוח
|
כי ידעתי
מהו סלע ברגע בו
העננים נמשכו על מסילות השמיים.
כי בבאר נשמתי נשמעה יללה
|
מה יפית,
ארך שיערך הקשה העצוב
כתפיך פתוחות, עצמותיך
איתנות משלי
|
בכדור הבדולח
של אישון החתול
ראיתי אותך
|
יש פעולות
חפצים
פולטים חנקן אל פי
מיושבים במדפם כקהל
|
מתוך השתקפות אישוני
פרץ
טווס
ופרס את נוצותיו
|
הן היישירו מבט
על קו אחד רעוע
בו רכבת בודדה
ללא מזגן
|
כך באמצע לה מז'ור
נזכרתי איך אמרת
שניגנתי סירינקס
ואהבת
|
היכן הכפתור
שמצית את העלים הירוקים
שפוצח את האדמה
|
תאונות זעירות
זהירות
נושק אותו
|
בערב
כשהשמיים שוב נשארו בהירים
פקוחים כעין רפה של גוויה
עקצה אותי שאלתי
|
בין קירות
החלל נפתח כמו מניפה מאובקת
התמונות מתלחשות
ולא שומעות
|
עם ניד עפעפיים איטי כהרף
עיני נוהות לשם שלך
|
עמוד שדרתי אינו עמוד
גבי אינו תומך
הוא מתקפל תחת גרוני
מנסה לכרבל אותי
כמו כתונת משוגעים.
|
ואז
הים גואה
שותה בכדי למרר כיסופיו
קצף מערבולת
|
הים שעליו שכב
נושא את משקלו כנמש
מגרד את קרעי האדמה
שהוא מחביא במרתו
|
מחשבותיי נבראות בתלת ממד
שנינו חלולים תחת גגון בית הקפה
כמו בבושקות עץ, מתכוננים להתכנסות
והגגון הוא עוד מיכל כלוא באטמוספרה
|
אור אצבעותיך החריף
פעם היה לטיפה
כמו שחתול מנחם את פרוותו
|
עכשיו יש לי רגע לבן
עם מנוחה של צדף בכוס
|
נתתי לקור לטפס במעלה אצבעותי
ולחתול הנוזל מתוך מיכל אשפה
לאסף את בטני בבהלה
|
בין שפתי שורקת כל הזמן
הכמיהה
כותבת לך
דרך עורי
|
שתיקת הסרק
של הזכוכית הנרחצת
עומדת מאחורי
נושבת לאט
|
כשהחתול יהפוך את קערת המים
ושנינו נפנה את מבטינו
כמו דלתות נפתחות
|
הנמל מגדל בו מנופים
גמלי פלדה שטובלים ראשם בים
|
בליל ירח ושמשות
קיפץ קיפוץ אמיץ
קרפד אחד
צעיר
|
בקצוות זכרוני הצבתי
מנסרה שקופה
שתחמם ותקרין
על מישור נעלם כלשהו
|
כיצד איילד
את הדמעה האחרונה.
|
אל הארכיון האישי (39 יצירות מאורכבות)
|
|
בקשר לסלוגן
הקודם:
אני ממש מתנצל |
|
