|
ששש. שקט.
תרגישו. אל תשכחו גם לחשוב לפעמים.
"לך לא אומרים שום דבר כשאת צריכה ללמוד לאכול נכון." אני עונה
בסבלנות.
היא שותקת ומביטה מבעד לחלון, מתרחקת. אני לא מבינה את הילדה
הזו.
"אולי נשיר משהו, ילדים?"
אני ודור מתחילים לשיר את האוטו שלנו, כשהפיאט הירוקה מחליקה
על הכבישים הרטובים עד עין כרם.
|
אל תתנו לשמש לרדת עליי, אלטון וג'ורג' שרים לי יחד באוזניות.
אני הולכת הכי מהר שאני יכולה, כמו תמיד. כאילו משהו חזק מאוד
מושך אותי קדימה, לחיבוקו הלא תמים כלל של דיזנגוף.
|
מורכבות היא אוסף של פרטים קטנים. כמו כוס קפה חמה מאוד וקופסת
סיגריות לייט, מונחות על שולחן שחור נקי. עיר חורפית, ביום לא
קר במיוחד. השעה מאוחרת יחסית. חשבון הבנק מרוקן יחסית. צמה
קלועה מאחור. אוזניות של דיסקמן ישן וחבוט ודיסק מלודי ורך עם
מילים קשות.
|
עוד מעט ינתקו את הטלפון. עוד מעט יתנתק האינטרנט ואוכל רק
להקליד מילים לדפים ריקים. לא יקרא זאת איש. עוד מעט זה יגמר.
אני מוחה את השחור של האפר מהמקלדת.
שחור ואלכוהול, זה מה שישאר ממני.
|
אף פעם לא שמתי לב שכשלא מדברים ורק מתחבקים, הנשימות מדברות.
כשהם מתחילים להתנשק אני מרגיש הבהוב קל בלב. בבקשה, שיהיה להם
עוד זמן ככה, אני מתפלל. עוד לא, עוד לא.
|
בהתחלה יש חול חמים, ואחר צהריים.
את בשמלה לבנה. מנשקת מלוח. בטן גדולה ומלאה. הרבה רוך.
יש גרגור של צחוק בין השפתיים.
אני זוכר, אני כל כך זוכר.
|
"שכחתי לשאול איך קוראים לך." אני קובע.
היא צוחקת. "לא אמרתי לך? מתאים לי לבוא למישהו הביתה ולא
לומר." היא נעמדת ומושיטה יד, "ליה. נעים מאוד." אני קם ולוחץ
את ידה. חם ורך. היא שוב צוחקת.
לא שאלתי למה לא שבה הביתה. לא היה בכך צורך. בית זה מקום כזה
שנמצא
|
את מחוץ לבית, צועדת לעבודה. אין רחוב. רק פניה מכל פינה. את
מדמה לראות אותה מגגות הבתים, על אישה זקנה בתחנת האוטובוס,
ברמזור, במכונית על יד. היא בכל מקום. מבטה מאשים.
|
"אבל לפחות יהיה לך תואר." היא סיננה בבוז.
שפתיה התעגלו לחיוך נבזי, והיא הוסיפה "תוכלי לפחות ללמד
משהו."
לנשום עמוק. לא ליפול לטונים שלה.
"החלטתי לעזוב. זה סופי." אמרתי בשקט.
"החלטת טיפשי." היא קבעה. "ואת תשלמי על זה מחיר לא קל. וגם זה
סופי."
"זמן זה
|
מה יקרה אם ייגמר לו המייקאפ, או המסקרה. אם אבשל משהו עם המון
שום. אם אחליף צד במיטה. אל תביני לא נכון, אני אוהב אותו,
מסודר ומתוכנן, בררני באוכל. אבל לפעמים אני חושב מה אם היה
קורה משהו שהיה מזיז את השגרה הזו. טיפה, שני סנטימטר הצידה.
|
ודבק פיקוסים בנעלי העוברים והשבים
מפרכס על דפנות המכונית
|
"כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד" (נתן אלתרמן)
מחזור שירים
|
את כאוטית מבעירה אישונים
על ההרים המטאפוריים של תל אביב
רושפת אליי מחשכים
|
עיניי נמסכות מערבולות חלב
כשקולך מצית בי
|
השפתיים שלך מוצצות מונטנה
כמו פעם, כי עכשיו כבר עברת
לסיגריות מעוצבות בהרבה
מרעילות לאט יותר
|
את מערבבת את ה"הלפ" עם ה"הצילו"
ושוכחת לצעוק גם "אכטונג"
|
אתה לא יודע זאת, כמובן, אבל
לרצפת המטבח שלנו יש מרקם רך בהרבה
|
ערפל ואשת לוט עושות אהבה כבר שעות
המכוניות למטה לא שמות לב בכלל
|
עוד ארוץ אליך, אניח ידיי על כתפיך
וארים את עצמי מעלה, בלי להשפיל מבט.
אתה תתפוס אותי
מבטך יתנשם לרגע, רק חצי מופתע
ובידיים יציבות והחלטיות
מעבר לאינסטינקט,
אתה תיישר זרועות
תסובב ותוריד בעדינות, לא רחוק ממך.
|
רק לחוש בשתיקה את המשק המרחף
סביב שיער קצר מדי
ולדמיין את היד המלטפת לחי יבשה
במקום הדמעות המטיילות מטה,
שוברות לאיטן את יובש הפנים.
|
אנא, אחות, המשיכי לשלוף סכינייך מנדנם
עד יחתך מעליי עורי
|
את הפרחים יביאו לכאן אחר הצהריים
והרב הודיע שיאחר ברבע שעה.
כבר סידרתי את כל האותיות מזמן
|
אהובתי את משחקת
בשערותייך
אדום-אש נשרף......
|
כששכירי החרב, מוטות עץ ארוכים בידיהם,
לוקחים אותך הרחק מכאן,
|
היה לי חבר עם שברולט משומשת
ומדי נבחרת פוטבול מקומית
שהייתי מעודדת בחזייה וחצאית תואמת
|
במרקם המשי תחת בגדים רפויים
יימשך געגוע שקט
לעיטוף גלימתך החם,
להתנגדות הרוח
|
בהתאהבות הבאה שלי היא תרדוף אחרי.
אני אכנע תוך זמן קצר.
|
בכל הסימטאות הקטנות והצרות
מישהו שיעבור לי
לאט
|
ילדותי מובילה אותי לחצר האחורית, שוב ושוב,
מלכלכת את הבגדים בריח דיאט קולה שפוך ולעג מר
מקלחת רחוקה מהעליבות הזו, מפולשת בעלים הממלאים את החצר
|
רסיסים רסיסים של בדולח
את פולה מעור לבן, שביר,
|
האחים למסדר כבר עומדים
על הגגות, מתאספים
|
שתדעי את עומקה של התהום
הדיוק בו נפגשו ונפרדו שפתיה זה מכבר.
|
כבר כמעט אי אפשר לראות איך
פניך צלוקות בעיני.
|
כשבפיה פומית סיגרייה מסתלסלת
היא נראית לרגע מהצד
כמו ריטה היוורת' של הרקוויאמים
|
"איש לא מביט מעלה
בעיר הזו", אמר על מסך הכסף
הבורח מניו יורק ובשלוש אחר חצות
|
אחת.
מוטות החצובה שלך ניטחים חזק על ירכיי
|
נושא ריחות של תבלינים רחוקים
עם שמות של קסמים
כמו זעפרן וקארי ושפה משלנו
|
אחר כך הזיכרון הופך חלקיקים ורדרדים
ואיך העורקים התרוקנו
|
אתה מבין, מאז שעזבת לא הרבה השתנה
|
כמו סטירה,
הדמעות האלה מדגישות שוב ושוב
אודם כאוב.
|
ואני מדמה את המילים לאצבעות
מלטפות שעוות נר מותך
שנשכח במתק הרגע
|
בכל מקום הם מסתירים אותם היום.
|
מגלה את סימני ההלחמה בתפרי העיניים
את הקווים הישרים בהם נחתכת
|
כמו ציור יפני משורטט רך ומדויק. האור הנופל מבעד לוילון הצהוב
ומלטף קימורייך.
ידייך, לא הלהבים של היום, על עורף מתרפה למגען.
מיומנו של מרלין, שם-עט גברי בפורום "בסימן כתיבה"
|
היום אני בת עשר. יהיה לי כיף כל כך. ונועה תרקוד איתי, ומתן
ושאולי ואני שוב נלך מכות. ואחר כך ניסע כולם באופניים עד
הואדי, ונראה איך היישוב מואר באור כתום שהופך לאט לכחול. ואז
נחזור הביתה. יהיה לי כיף כל כך.
|
תקווה היא המשהו הזה עם נוצות. אמילי דיקנסון אמרה, מנסחת
מבריק את ההרגשה הזו. נשים באות בעטיפות נוקשות בהרבה, עם המון
ג'ל בקוצים, או ברזלי חזייה ארורים שצריך להתיר.
אם הן נפתחות, אז אחר כך, כמו אצל אמילי, הכל הופך רך.
|
ולא ככה רציתי אותך. לא שיכור, לא רועד ולא מפחד. כמו שבאת,
רציתי אותך. כמו שהתחלת, חתולי ונונשלנטי. כאילו כבדרך אגב,
נוגע בי כמו שמעולם לא נגעת, כאילו אינך רואה מה אתה עושה לי,
לא שניסיתי להסתיר.
|
הזמן עבר במהירות, נוזל מתוך שעון החול הקטנטן שקנית לי ליום
ההולדת.
אני מביטה ברחוב שלפני ותוהה: .....
|
כשאני מחליטה לסדר אחר כך
ה"שיהיה לך נעים" החיובי שלך מהדהד
ואני תולה כביסה וחושבת
כמה רבתי איתך על התליות הללו
|
היא התיישבה על רצפת המטבח בידיעה ברורה שאהבה לא תצמח מכאן,
אבל הקור לבדו יזכיר לה את קיומה, כדי שלא תיעלם.
|
אל הארכיון האישי (123 יצירות מאורכבות)
|
|
כשמישהו קורא
לאשה "גויאבה",
למה הוא מתכוון? |
|
