|
אז אני עמית { וכן, זה שם שני }, בת 22 + סטודנטית
לכל מיני דברים...
מהיצירה הראשונה כבר חשפתי על עצמי, ומקווה שתקבלו
בהבנה את השאלות, ואוליי גם תגיבו בהתאם.
בד"כ כותבת דברים שיושבים בלב, מציקים, או סתם
חייבים להאמר.
תודה על ההקשבה. :)))
לפתע האנשים בחדר הבחינו ביכולת המוזרה הזו שלי וברצון שלי
להמשיך ולעוף וכל ההתמקדות עברה אליי לפתע. הרגשתי איך כל
העיניים מופנות אליי, מבקשות לראות, להציץ, להבין.
|
היית תמי.
התמי שלי.
שמחייכת לעברי כל בוקר ומחממת את לבי בתקווה שפעם אתחתן ויהיו
לי כמה כמוך.
|
כל-כך הרבה זמן לא התגעגעתי לקולו של מישהו..
כל-כך הרבה זמן אטמתי את עצמי בפני העולם הזה, העוטף אותי
בחום..עוטף וחונק..
והנה הוא הגיע.. האחד.
|
כבר כמעט והיית פה..
ממש קרוב אליי..
ממש בתוך ליבי..
ממלא את נשמתי באהבתך
|
מתק שפתיך
סומק לחייך
מבט בעיניך
ערגה בדבריך
|
יודעת כי לא שיקרתי
זוכרת איך אהבתי
ומבינה עד כמה כאבתי
|
וזהו אכן דמי
דם עורקיי
דם נשמתי
|
זוכרת את הכל
את אותן הנגיעות
את אותן הלטיפות
את אותן הלחישות
|
והנה זה הנר...
האדום...
הבוהק...
שהדלקת עבורי בלילה ההוא.
|
כמו התנור שדאגת להשיג בכדי שלא אתקרר
כמו הפוך היחיד שהחלפת למעני בזוגי
|
העולם כמו נמוג בצלו של ענן
אפלת שממון עוטה על גופי
הבדידות המחניקה הזו הזורמת בעורקיי
תחושת ריקנות מכבידה בלבי
|
עוד לא הספקת לחצות את החומה
והנה עוד ועוד חומות בערימה
מצטרפות הן כולן אל השכבות הקודמות
ההם שקולפו, ללא רחם ועדינות
|
ועכשיו לבד
כי הזרם המשיך הלאה
ועכשיו לבד
העולם מחכה רק לה
|
מחרדת היום המתקרב
מיגון הלב הדואב
|
לא היה צורך ולו במילה אחת.
הן שידרו הכל
תשוקה
כמיהה
ייסורים
חלומות
פנטזיות
|
כבועת בלון סבון, כך חלשה
נגיעה קטנה מכם, והנה התפוצצה
|
אל לנו לאבד תקווה
להרים סנטר ולצעוד קדימה
לייחל ליום השלווה
ימים ללא דאגה..
|
כל מה שארזנו
בתוך קופסא קטנה
קופסא ללא מילים
קופסא של אהבה
|
מרוקן נשמתי
מבכה אהבתי
מלטף וגומע
בשקיקה מדמי
|
האם אני היא זו שצריכה לחיות ולא הוא?
האם היה עדיף לו לא היה נהרג אי שם במהלך שירותו הצבאי?
האם לא נכון יותר לבחור בשמי המקורי?
|
"צריך לאבד אח בשביל זה!!" אני רוצה לצעוק להם.. אבל המילים
ממאנות לפרוץ מתוכי החוצה.
|
|
|
למישהו יש
אסימון?
הפרולטריון |
|
