|
amit_m
השקט הזה, החושך הזה שעוטף אותה.
היא כל כך אוהבת את זה,
יושבת לה שם על הרצפה. מתבוננת בקיר.
|
חצי עין פקוחה,
התריס השבור סגור וקרן אור מסתננת אל תוך החדר ומעירה אותי
משנת הסיוטים שלי.
|
מתגעגעת,
מתגעגעת לפעם,
מתגעגעת לימים שהיו
מתגעגעת לימים שאני יודעת שלא יחזרו...
|
אני מרגישה אותך שם, חשה את רוחך מרחפת מעליי.
נוגעת לא נוגעת בפניי,
אתה כבר מת מזמן, נשמתך מתה אך גופך חי
|
זה סוף הדרך, מכאן אתה לבד.
הולך בתלם ולא סוטה לצד
|
שום דבר לא ישנה את העולם
עכשיו כשהוא לא מושלם,
|
רצית לבד? קיבלת לבד.
בלי חרטות!
אתה מתחרט?
גם אני מתחרטת.
|
לוקחת מכחול, מציירת ציור,
שמיים, דשא, ציפורים, פרפרים ואפילו כמה ילדים משחקים.
יושבת בחדר בוהה בציורי,
"כמה הייתי רוצה כאלה חיים" אני חושבת לעצמי,
|
ירייה חדה נשמעה,
גופה הפצוע מוטל לצידי הכביש.
|
|
בלונדינית אחת
התקבלה לעבוד
בחברה הבונה
כבישים.
היא קיבלה משימה
לצבוע פס באמצע
הכביש.
בשעה הראשונה
היא צבעה 100
מטר.
בשעה השניה היא
צבעה 50 מטר
נוספים.
בשעה השלישית
היא צבעה עוד 20
מטר.
מנהל העבודה
ניגש אליה ושאל
אותה, "למה ככל
שהזמן עובר את
צובעת פחות
ופחות?"
"כי ככל שאני
מתקדמת יותר",
הסבירה לו
הבלונדיני, "ככה
לוקח לי יותר
זמן לחזור
לדלי..."
בלונדינית
בהכחשה |
|