|
wombat
 
"אני רץ על הגשר
והילדים אחרי,
יונתן,
יונתן, הם קוראים,
קצת דם,
רק קצת דם לקינוח הדבש.
אני מסכים לחור של נעץ,
אבל הילדים רוצים,
והם ילדים,
ואני יונתן.
הם כורתים את ראשי בענף
גלדיולה ואוספים את ראשי
בשני ענפי גלדיולה ואורזים
את ראשי בנייר מרשרש.
יונתן,
יונתן, הם אומרים,
באמת תסלח לנו,
לא תארנו לעצמנו שאתה כזה" (יונה וולך)
לא גיליתי לאף אחד, אבל בעצם רציתי כל כך,
שבמקום אחות קטנה, אמא תביא לי, גילי - אח.
|
ובדרך הביתה רציתי לשאול, איך מבין כל האחים,
הם יודעים שאבא ואמא שלי דווקא אליו שייכים,
|
כשאמא לנו ממלאת ת'גיגית הכחולה במים,
אני קופץ ושמח עד השמים,
|
אבל בלילה, אחרי שהייתי ילד גדול כמעט יום שלם,
אני שוכב במיטה וחולם,
ללכלך, לעשות בלגן ולהעיף סביב חול,
ולהיות עוד קצת תינוק של אמא, ולא כל כך מהר לגדול.
|
והרגשתי קצת לבד,
ולא כל כך מיוחדת,
הדבר שהכי רציתי,
שיחגגו גם לי יומולדת...
|
נורא בא לי, כמו אחי הקטן, יאיר,
לעשות קקי במכנסיים ולא כמו שלמדתי - בסיר,
|
קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם
|
אני מרגיש בתוכי גוש של גומי תקוע בפי ולא נותן מנוח...
|
דמויות הצעצועים הדוממות שמונחות ע"י האם הקרה מסביב,
היו כאנדרטה חיה לבדידות ולכאב המעיב.
כך שוכב רגעים ארוכים, בלא חיוך, חסר תקווה,
כמה למושג הכה מעורפל ורחוק - אהבה.
|
אמסטרדם, שעות בין הערביים, ערב ראש השנה האזרחי. רחוב צר נפרש
בחזית, כשבאופקו תעלת מים, התחומה בשני צידיה בגדר מתכת מצופה
בחלודה. הכביש, שעשוי כמעשה אומן, מורכב מלבנים-לבנים בצבעי
חום אפרפר. השמש השוקעת לאיטה, מוסתרת היטב על ידי שכבת עננים
עבותה,
|
|
|
אם החיוך שלך
שווה מיליון
דולר... כמה
שווים הציצים
שלך ? |
|
