|
נולדתי ב1980, מגיל צעיר התחלתי לקרוא בכמויות
שהלכו וגדלו אם הזמן, בעיקר ספרי פנטזיה ומדע
בדיוני, לראשונה החל לכתוב לBBS בשם SPIRIT OF ART
, בהמשך בפורום הכותבים של תפוז.
בתחילת הדרך כתבתי בעיקר ספורים קצרים, שאחד מהם
("הליצן שבתוכו") אף הפכתי לתסריט ולסרט פרוקיט
הגמר שלי בסיום כיתה יב' בעת לימודי במגמת הקולנוע
בתיכון רביבים בראשון לציון ב1999, הסרט זכה בפרס
התסריט ובימוי בפסטיבל וואן ליר ליצירות צעירות בשנה
הזו.
א אם הזמן והבגרות שדפקה בחלון עברתי לכתוב בעיקר
שירים שאת חלקם איגדתי בספר שהוצאתי לאור בשם "מילים
לא יכולות לחבק".
הסיפורים שכאן רובם מהתקופה הישנה- תקופת הצעירות,
השירים לעומת זאת, באים מהתקופה החדשה, הזמן בו
למדתי להתחבר לרגשות, להקשיב ללב
כיום בשנת 2012 אני בשלבים אחרונים של היותי
סטודנט לתואר שני בהוראה ותעודת הוראה בסמינר
הקיבוצים, בוגר תואר ראשון בתקשורת באו"פ,בוגר קורס
ניהול והפקת ארועים של בית ספר "תפנית" ,מפיק ארועים
כחלק מצוות "הקונספציה" מסיבת התה, מורה לקולנוע
בתיכון בראשון לציון בו למדתי כתלמיד, מדריך חוגים
של מבוכים ודרקונים ועוד דברים כאלה ואחרים..:),
אני מקווה שבעזרת אהבתי לכתיבה וליצירה, החיבור שלי
לרגש אגרום חיוכים ואושר לאנשים ולעולם הסובב
אותי, כך אוכל להיות מאושר, לדעת שאני נוגע בנשמות
של אנשים ואלי יום אחד אוכל להקדיש זמן רב יותר
לכתיבה והתייחסות אמתית וכנה לרגש כעיסוק מרכזי
בחיים
.
טיק... טק... טיק... טק... ככה במשך ימים על גבי ימים על גבי
שבועות על גבי שנים, אני כלוא כאן, בתוך החדר המרופד הזה, כלוא
בתוך החליפה הזו,
ומתייסר. אוי כמה שאני מתייסר.
אני מפחד לעצום את העיניים, אני מפחד לחלום, אני מנסה לנשום
בקצב אחד, כי אני יודע שאם אנ
|
אני יושב בתוך שדה שפורח בטרוף, מוקף פלדה חדה כמו סכין.
אני לא יכול לזוז מילימטר.
אם ארצה לגעת ביופי, תוך שניה אני אמות ביסורים.
מוזר ביותר.. אני מוצא את זה די משעשע.
|
שיט, אני חושב לעצמי, למה? למה זה מגיע לי? סוף סוף אני כאן
מתחת לשמיכה המחממת שלי, מתחיל אחרי שבועיים ללא שינה להזכר
איך זה לעצום את העיניים, טיק... טיק... טיק... טיק... טיק...
דיייייייייי!!! ועכשיו זה? ואיזה קול מעצבן, נכנס לך ישר לתוך
המוח, מתישב שם ולא
|
הסוני שלי מתה היום.
משום מה, אחרי שנים של שתוף פעולה מוצלח לכל הדעות היא אמרה
יפה שלום, גרגרה בשקט לעצמה ,לעסה את הקסטה ששמתי בתוכה שולחת
אותה לגן העדן של הקסטות ומתה.
הזלתי דמעה.
עדין, מערכת סטריאו מהסוג הזה לא מיצרים כל יום.
|
הא! נצחתי אותו, הראתי לו מה זה.
עכשיו כל מה שצריך זה לחזור הביתה בלי להתנגש בשום דבר.
הוא שוכב לו על הרצפה המזוהמת של הפאב, העיניים שלו פתוחות
לגמרי, האישונים שלו בגודל של גלגל טרקטור, וברור שהוא נמצא
במקום אחר.
|
פילטר או לא פילטר, התענוג שלי זה העישון, ולא משנה מה יגידו,
סרטן על הזין שלי, זה אחד הדברים שפחות מפחידים אותי. קראתי
בעיתון שהסיכוי לקבל סרטן קטן הרבה יותר מהסיכוי למות מפגיעה
של מכונית דוהרת באמצע דיזינגוף.
אני לא מתווכח עם עתונים. אני פשוט ממשיך לעשן
|
נסית פעם להקשיב לורדים?
-לא, למה לי?
את מתכוונת שמעולם לא לקחת אחד מהם, ככה בעדינות, נזהרת
מהקוצים, מלטפת בעדינות את עלי הכותרת האדומים, שאולי עדין יש
עליהם סימני טל של הבוקר?
-אהה... לא ממש, סורי
את ממש מאכזבת אותי, צפיתי ממך ליותר
|
העדים שלהם היו אנשי הלילה המסתורים, אלה חסרי הפנים שאתה רואה
מסתובבים בלילה ברחובות אם מבט ריקני, אותם האנשים שמופיעים
כהשתקפות על חלונך בשעה שאתה נוסע הביתה, לחום ולאהובה שמחכה
לך, משאיר אותם מאחוריך, נשכחים מדעת, צללים חסרי שם, שחיים
בקרנות הזווית של הח
|
כולם היו בניה..
ואת כולם לקחה המציאות...
אלוהים שלי, בקטע הזה לכלכת.
שלך
פיטר פן
בית החולים על שם ג'ון מקנרסון, אנגליה.
( נפטר בשעה 12:52 מהתקף לב, בן 12 היה במותו)
|
חברות הפכה לקליק קטן
ידידות ל LIKE זעיר
עוד הודעה ברשימת העדכונים
|
אהבתך עקרה, לא נותנת דבר
ריקה מכל תוכן, חסרת משמעות
מרגישה כמו רוח סתיו קרירה
שמלטפת בהיסח הדעת
|
החסרים לך מלאכים? כך חופן של בוגרים
הלכו צעד או שניים, יודעים את דרך החיים
נסיון אתה רוצה? או אולי מומחים?
איזה צורך יש לך בילדים?
|
להרגיש את עצמך נמתח לכל הכיוונים
מנסה לתפוס מרחב, לחפש קצת חום בקור הגדול
רק פינה רכה להשתקע
|
מעגליות חתולית של תנועותייך
מבט תחתי על פלאי עופרייך
חום המתגבר בין סודות ירכייך
|
בפינה הרכה של הלב
איפה שלא מכסה השריון
היכן שנגמרת המסכה
במקום בו הבשר חשוף ורך
|
גווני סגול כהה מתנחשלים בנפש
מתעגלים בין הוורידים הרוטטים
גלים רכים וחמימים על חול רטוב
המשווע לפסיעות רגליים ענוגות
|
זכים, תמימים, עדינים, מלטפים, נעימים
לפעמים ברעש החיים מאוזנינו הם נעלמים
הם קוראים לנו
בקולותיהם הזעירים, כמעט לא מורגשים
|
משדר למרחב תדר חיפוש
ערגונות מתפשטים בתנועה סיבובית
מתערפלים בין חמוקי המציאות
מגששים ומחפשים
|
גשם יורד על האדמה מוכת הצער
מרגיע את הפצעים, מחטא את המוגלה
בור השופכין שנקרא "אנושות"
חוזר לרגע אחד של טהרה
כאשר כל החטאים זורמים אל הים
אולי אפשר לחלום
על עתיד טוב יותר
שיגדל מבן השלוליות
|
השתיקה שלך צורמת
דממת אל חוט בוטה
רצון לקצת חמימות
מקפץ מחומת שתיקתך
|
דמעות של מדוזה חוצבות בבשר
משאירות שבילים אדומים וחמים
מדוע את בוכה ילדה קטנה
את הרי יודעת שאת הורגת אנשים
|
הודו לה' על חסדיו ורחמיו
על בנותיו
שנרצחו ונאנסו על ידי בניו
על חיילו
שנורו ונחטפו על ידי יצירי כפיו
על דמעות
שזלגו על לחי ילדיו
|
הם קוטפים אותם אחד אחד, כמו פירות בשלים
ומלמדים אותם לירות
נער שחולם להפיץ אור ולעשות רק טוב לעולם
טוחן מטבח, טוחן שמירות
|
כאשר אנשק את שפתיך הקרירות מצינת הלילה
גופך, עטור אבק הכוכבים יזהר בחשכה
יראה לי את הדרך
|
כשאני חוזר בדמיוני, לאותו מעגל מטורף
שבו הייתי מאבד את עצמי אל מול השמש השוקעת
אני נזכר בצליל קולך המשגע , שהתגלגל שם בחולות האבודים
|
חיבוקים
זה תמיד בה טוב
וגם קצת ליטופים
לפעמים גם גיפופים
|
מטאורים זזים במהירות האור
יקום נמשך ללא שליטה ללב ליבו של חור שחור
חלומות נרמסים תחת כובד המציאות
הופכים לגרגירים שטוחים של חוסר משמעות
|
נפשי שפוכה לעין כל
ליבי שוטט על הרצפה
שלולית של רגש מפעפע
זורם החוצה לאוויר
|
חשקה נפשי ברגש
שנעלם לו בקירות
חשקה נפשי בצל
שהתחבא לו בפינות
חשקה נפשי בשמש
שכבתה לה לאיטה
|
"טוק טוק" דפיקות בגרות בדלת
"לא פותח" ומסתתר מאחורי ארון
"לא שואלת" היא לוחשת
"רק מודיעה שנכנסת, מתוך נימוס"
|
מתיקות מחויכת עירומה
גוף זקור וצעיר גלוי מול פני האומה
חסר בושה וכלי מפתח נוספים
גולש בלי להיראות בין מבטים מטושטשים
|
שמיכה עבה ומפנקת מכסה ילדותיות בוטה
מבט עכור נעוץ בעגמומיות אפורה
כבלים שוב ננעלים בתוך בריח מעופש
נמתחים בכל הכוח עוצרים את התנועה
|
מגעך חשמל
אבקת פיות מרתיחה את הקצוות
עיני נצנוץ משתובבות
תנועת שפה נסתרת
|
זה לא מבט עמוק שנובע מזוג עיניים
אלא ריצוד נוסף של דף מתרענן
הקליק הזה של לב נסדק
נשמע כמו עוד מכת מקש
|
היא בקשה ממני שיר שמח
אז נתתי לה סטירה
שתדע את כובד הדמעות
גם אם עגמומיות ועצב
הם חטאי המתמשכים
אחרוק שיניים
וברגליים דואבות
אמשיך בצעדה אל עבר ההרים
|
אני מאבד את עצמי בשבילך
מתפוגג ונעלם, כמו הבל פה על חלון
לאט לאט זורמות טיפות נפשי
ונספגות אל הסדקים
|
מאה צעדים לפני, אני עוצר ומהרהר
האם הדרך שווה את כל המאמץ
אולי הזיעה שהגרתי אינה אומרת דבר
היתכן שטעיתי? שהייתי כה עיוור?
|
דבש ניגר
אל תוך-תוכך
"מילים מתוקות"
טורפות אותך
מליון אנשים
ולכל אחד יש
סכין מגואלת
רק בשבילך
|
בסוף אתה מוצא את עצמך
זרוק על מיטה מלאה קרעים וזוהמה
באמצע שום מקום
וזונה ישנה לידך
|
עיוור אני, אל מול פניך
מלאך קטן שלי, פרוש נא כנפיך
והיה לי למגן
שאם לא כן, אפול אפיים ארצה
אפול, ואשבר
|
ממלכתיות מילה יפה ומחויטת
כך גם אחריות משומנת בשלל תירוצים יפים
על לוח המשחק הנוכחי שח מט צוחק לו
כלי טיס לבנים חוזרים הביתה חשים כמופסדים
|
ניחוח אפרסק ביישן
מחויך ומקומר בין מסתרי הבוקר
עטוי בצבע מהגוני
סמוק ומגורה
|
שולח נפשי בתוך בקבוק
למסע לא נודע
לארץ רחוקה של עיניים זרות
הזוהרות באפלה במערת ענק חסרת שם
|
ספונטניות קבורה היטב תהיה באדמה המהודקת
סגורה ומשומרת לזמנים טובים יותר שלא נראים באופק
ציוץ הציפורים רק מגביר את התסכול המשווע
כמו שעת כושר לא מוצלחת חסרת כל משמעות בצידי הכביש החם
|
ותודה למפיק הגדול איי שם"
אם סיגר ביד, וטלפון בידו השניה
לא יודע כמה דם זורם שם
על הבטון של העמדה
איך החובש מכה בזעם
על החזה שלא עולה
הוא מכה בכל הכוח
בוכה, צועק, ומקווה
הרי הכל לפי הספר, אז למה החוקים
כבר לא שווים דבר
|
עולם מלא בעצב, אנשים חיים כמו חיות
גם כאן, היכן שזורם הכסף בשצף
אנשים אינם יודעים לחיות
העולם גדול, ועגול
|
כי אדום הוא הדם
וכואב הכאב, כל מילה
כאש בוערת
אך אנה... סלח לי אלוהי
כי אינני מכיר כל דרך אחרת
ואם להן הכאבתי, אצלוב את עצמי
על מזבח דמעותיהן הזולגות
מי ייתן וימחלו לי
כי גם אני... רק דם, בשר ועצמות
|
צליל נבל רוחני מלא גלמודיות מתנגן ברקע
בתוך כוס תה מהבילה אולי אפשר לראות את התשובה
עולם דמיון מלא ברוח שטות וצליל נשאר מאחוריך
ריקני ללא מילת חיבוק אחת
|
הם כרתו את שני עצי האיקליפטוס
שעמדו בשדה מאז ילדותי
כדי לבנות בתים מאבן וברזל
שיסתירו את נשמתי
|
בין האנשים גועש אוקיינוס של מידע
מפשיט את כולנו בדממה רכה
מציג את ערוותנו הנפשית מעל הרשת
בלי לשים לב אתה מקיא את עולמך לעין כולם
|
ש לי חולשה לפיות, אני יודע זאת עכשיו
משיכה בלתי נשלטת לחינניות נשית המקפצת
בגוף תמיר מלא שמחת חיים
|
התעוררות מורגשת כאן בכל התדרים
תחושה של רגישות שוטפת את החשק
כובשת את גופך עד היסוד
זרמי חשמל נוזלי מורגשים במעמקים
|
חלקן מקצוען
במעלה עמוד משומן
שואף אוויר גבהים
|
פרח שחור.
נערה נאנסת ע"י איש בלי אלוהים.
שיושב לו שם למעלה.
|
מקום כה רב יש פה לזוז
מצד לצד
גם בסיבובים
|
הקצף בשפתיים
כיווץ הלב המתייפח
כולם פה רק עובר ושב
|
משבי רוח קרירים בחדרי הלב
מרמזים על תקופה מלאת כפור
הדופקת בעדינות ובנימוס
עומדת מבוישת ושקטה במפתן הדלת
|
ציפור נפש נטרקת בשקט
בפינה חשוכה מכל עין
יבבה חלושה מתגלגלת בסמטה
על פיסת אספלט הרטובה
|
מתרחבים ומתכווצים, פוצעים ומחלימים
כל פעם שפינה אחת נדבקת ונסגרת בפינה חדשה הם מופיעים.
סדקים במראות בהן משתקפים פנינו היפות
סדקים באמונה שאפשר פה משהוא לשנות
|
זה סמיך מטונף ומצחין
מרגישים את זה בכל הרחובות
מבעד לעטיפות הצלופן הריקות
עטיפות הממתקים חסרות התוכן
|
יש לי חדר רחב, מיטה זוגית גדולה
נר דולק, ונוף אל העמק
ריח עדין של קטורת עומד באוויר
|
אקטוף לך עוד פרי, זהו פרי גן העדן
אתן לך אותו, בחתיכות קטנות קטנות
וכאשר תצחקי, אנשק אותך על שפתייך
ואתענג על שני הדברים יחדיו..
|
חולות הים הזהובים
אל מול גלים כחולים קרירים
שעשועי הקצף הלבן מחייכים אלי
בחודש יולי זה תמיד מגיע
|
השכמה
נוטף זיעה
חלום שמתנדף
מבעד לדמעה
|
לנשוך שפתיים ולברוח למרחקים
להשאיר מאחור שובל זיכרונות בחול החם
לשרוף את הגשרים
|
ליטוף שובב מרעיד את שריר הרגש
אשר פועם בנועם מסונכרן עם הנשימה
קול צעדים קטנים העטופים בגרב מסתובב בחדר
עטוף בבבת חיוך קטנה וצחוק מלא שמחה שחומה
|
והחומות שנבנות, מפרידות ביננו
חברי ילדות, שברחה ואינה
משאירה מאחוריה תמימות מחוללת
לא ילדה חסרת ישע, לא בתולה נאווה...
|
שלוש נקודות קטנות
מעירות,מאירות
שובבות, מרמזות
מתגרות, מלטפות
|
יותר מהרצון לעלות לקפה
הייתי רוצה שתזמיני אותי אלייך
אל תוך הבלגן של הבגדים
הכלים שבכיור
|
משדר למרחב תדר חיפוש
ערגונות מתפשטים בתנועה סיבובית
מתערפלים בין חמוקי המציאות
מגששים ומחפשים
|
משדר למרחב תדר חיפוש
ערגונות מתפשטים בתנועה סיבובית
מתערפלים בין חמוקי המציאות
מגששים ומחפשים
|
העיר חיה בתוכנו, זורמת לאיטה בתוך הוורידים, כמו שתן חם שמוטל
על הקיר, מלא בטחב שנדבק עליו במהלך השנים, זורם בין חריצי
המדרכה המטונפת ומגיע בסופו של דבר לביוב, שם מצטרף לחגיגת אלף
הריחות שמאכלסים את המקום שאליו אין איש רוצה להגיע...
|
כל המיתוסים, כל הסיפורים, הכל נכנס דרך חלון הנשמה שלך, ומעיר
אותך בסטירה שמפילה אותך מהאולימפוס הפרטי שלך, וכל מה שנותר
לך זה להיות תלוי בחבלי המציאות, וזה כה קשה, כי הם כלכך כלכך
רופפים...
|
אנשים רוקדים, קופצים, חיוך אווילי חסר דאגות מרוח להם על
הפנים, התמימיות הזו, שתעלם עם הבוקר, הכאב ראש שיגיע, ואיתו
כל המציאות שלנו, עטופה בסמרטוט רטוב עם הריח של הקיא שלנו, זה
מה שיעיר אותך בסופו של דבר,
|
לפעמים אני מרים את הטלפון, אבל אחרי שניה מתחרט, ולא מתקשר,
בשביל מה לעורר שדים ממרבצם? למה לפתוח פצעים ישנים? לחטט בעבר
שקבור מתחת לחולות הזמן?
כי התענוג הזה, של לסבול כל פעם מחדש, סבל שמזכיר לך שאתה
עדין בן אדם
|
והכאב, כל כך הרבה כאב הוא מכיל, ולפעמים, כשהוא נשבר, משהוא
נשבר גם בתוך תהומות נשמתך, והשבר הזה נשאר שם, רובץ, כמו
קרפדה זקנה על סלע אפור,
בברכה נסתרת מכל עין, והוא מחלים, הוא תמיד מתרפא, זה מה
שאומרים כולם, " יש הרבה דגים בים",
|
אני זקן בעוד כמה דקות, עוד כמה שניות מהחיים שלי התנדפו להן
כמו עשן ברוח, מקרבות אותי אל הסוף הידוע מראש שיגיע בסופו של
דבר.
אם החיים היו סרט שחור לבן אז היינו משתלבים בו יופי, זוג
אוהבים צעירים שיושבים בתחנת רכבת שנמצאת בשום מקום
|
"ככה אתה תתן לי להשאר כלוא כאן? אין לך לב?"
"לב?"
"לב..אתה יודע..כזה דבר אדום..שפועם...בום בום.."
"לא"
"אוף..אמרו לך פעם שאתה יבש.?"
"הרבה"
"קיר, אני חייב להתפרק, אני..אני..אני בודד
|
ולפעמים, אני חושב עליך, בצורה הכי בסיסית שרק אפשר.
יושב בחדר, הקירות מלאים בדברים, אבל צל גדול חובק אותי, עוטף
אותי, ריקנות חסרת הצלה שנסחבת אחרי כמו גיבנת כבר קרוב לשנה
|
קפצתי רק לרגע, לשניה אחת קטנה, זעירה.
ממש בטעות, שמעתי קולות, אז הגעתי, מוציא ראש , יד, ורגל, כמו
חיה פצוע מרחרח את האוויר, זוקר אוזנים, מחפש את הצליל הנכון
|
כל מה שהוא רצה היה לתת הדרן,
זה הכל.
|
|
|
"תגידי, עשו
אותך ביד?"
"איך ידעת?"
פגישה בין שני
סוודרים 100%
כותנה. |
|
