|
אליס נולדה בארץ הפלאות בשנת 1986,
ולקח לה כמה שנים טובות להבין שבארץ הזו יש הכל- חוץ
מפלאים.
אבל היא עדיין רוצה לחשוב שיש אנשים ששווה להאמין
בהם, שווה ליצור בשבילם,שווה לשמוע , שווה לקרוא
ושווה לאהוב.
בדיוק בגלל זה היא פה.
תהנו.
אז לא הייתי מפיקה בגלי צה"ל, לא עברתי טסט ראשון, ופרשתי מחצי
מהמקצועות בתיכון. אז מה? באותו הרגע הדברים באלו איבדו
משמעות. כמו גרגרי האבק הקטנים האלו, ששמים לב אליהם רק
כשמסתכלים כנגד האור.
|
היא עוצמת עיניים לרגע,
וזכרונות מציפים אותה
היא נסחפת אליהם כמו למערבולת...
|
"אני אוהבת אותך".
"ואני גיליתי הבוקר שיש לי עץ תפוחים בגינה".
|
אתם לא רואים שהיא פה? היא מאחורי, היא עוד שניה תופסת אותי...
|
אבל בניגוד לפו, לא היו לי חברים שיעזרו לי וידחפו אותי..
|
היא אומרת שזה נגמר, שמספיק. ששלוש שנים, חודש, שבועיים, יום
ושעתיים הם די והותר. היא רוצה להמשיך הלאה. לגלות עולמות
חדשים (זה סתם כיסוי יפה לזה שהיא רוצה להזדיין עם בחורים
אחרים בלי שזה ישב לה על המצפון). בקיצור, יעלי נפרדת ממני ממש
ברגע זה. אני מביט בשעון
|
הוא קיפץ מסלע לסלע, עם התיק הענק שתלה לו על גבו הצנום. הוא
היה לבד, מטייל לו בין הרים, מחפש תשובה, מחפש משמעות,מחפש
אהבה חדשה, תגלית, משהו שיאיר אותו...
|
"די. אני רוצה ללכת לישון".
"נו, אלה, לישון זה כזה בזבוז זמן".
|
עכשיו הבנתי למה עברי לידר התכוון ב"חיוך אמיתי". משהו מוזר
היה באוויר, לא הצלחתי להפסיק להביט בו אפילו לא לרגע.
|
הוא בהה בה וחיכה, עצר עצמו מלהוציא הגה- הוא רצה שתסתכל אליו,
בלי שיאמר מילה.
|
פוקחת עיניים - שבע בבוקר
כרגיל באיחור, חייבת למהר
שוב חזרתי הביתה בשלוש
ועוד שנייה מתפוצץ לי הראש
|
אני נושפת, והאבק מתפזר לכל עבר,
ואני מגלה, חיוכים, של חברים צעירים,
והנה אנחנו בחורף ההוא,
רטובים וצוחקים
|
אז בינתיים בוא נרחף
קרוב לאדמה
ביחד
יש לי עוד הרבה ללמוד
|
חיבוק.
אני רציתי חיבוק.
שיעזור לי להיעלם.
|
וזו מן הרגשה כזאת
כל-כך עצומה
|
זה באמת נשמע אחרת
כשעוברים למצב שכיבה
|
היייתי רוצה להקדיש לך שיר.
שיר כזה, שכשתשמע אותו תחשוב עלי,
ותחייך.
|
היא לא אוהבת לראות
דברים
ורודים
שבורים
|
אמרת לי שבשבילי תיסע עד לירח,
אבל הספקת להגיע רק לקבוצת הכוכבים הראשונה.
טוב, היית באיחור לעבודה.
|
אולי אי שם,
בנצח
באינסופי
|
ובסוף עוד מעזים לשאול -
למה הם לא זוכים לאהבה
|
זאת הפעם האחרונה
שאגע לך
בנפש
דרך
המילים שלי
|
יש בזה מן הבנאליות,
של צלילה למצולות ים.
יש בזה עוצמה,
אך יש בזה בנאליות, בהחלט.
|
וההשתקפות שלי במראה
אומרת שזה בסדר,
זה נורמלי, זה קורה
ובסוף זה עובר
|
אני חושבת שזו אני, כאן איתך
אבל לא בטוחה
נדמה שאנחנו מרחפים באוויר
אתה גורם לי לאבד תחושה
|
הוא מושך אותי, כמו אש לשדה קוצים יבש,
והרוח עושה בי נפלאות.
|
אמרת שתמיד
ולאחר היסוס הוספת
תאהב
|
אני עומדת מעליי
מביטה
אל זאת שמתחתיי
|
בשקט וברעש בלתי נסבל
ביופי נצחי,
מתאדים לשמיים,
חוזרים לאדמה.
|
ולפעמים אתה מגיע
לרגע
מחייך חיוך גדול
כמו לא נעלמת
|
כשאני מנסה
כ"כ חזק
ואז נופלת
|
והלוואי שהיית יכול להסתכל עלי
כפי שאתה מביט לעדשה
מבט שהקפאתי
בלחיצה אחת
|
רק כמה דקות של שיחה,
ישנו השקפת עולם שלמה.
ולא, זה לא שאני חלשה,
פשוט צריכה...
ולא מתביישת.
|
עוד קצת, רק עוד כמה שעות לסבול...
|
תחייך,
אך אני,
לא אחייך בחזרה.
|
אתה חושב שאתה יכול לאהוב אותי קצת יותר?
קצת מעבר ללילות האלו, המטושטשים
לאותם הדברים שאתה לוחש, למילים
חסרות הבסיס
|
רגע לפני שתרדם,
שניה לפני שאשמע את נשימותיך העמוקות, המעידות על היותך שרוי
בשינה עמוקה...
|
אנשים יעברו יסתכלו
ויגידו -
איזה יופי
|
כמו גרגר אבק שאבד
ברוח
כמו ספינה טרופה
הסוף אף פעם
לא בטוח
|
היום, ראיתי בחורה יוצאת מאוטו,
עם המון שקיות של חנויות מעצבים.
לא רחוק ממנה, ישב זוג מאוהב
בבית קפה, והחזיק ידיים...
|
הזיכרון שלך חומק לי מבין האצבעות, מסתתר בתת מודע שלי ולא
מוכן להשלף משם...
|
אז רק תהייה פה. אל תעשה כלום, אל תגיד מילה.
אפילו אל תחבק אותי.
רק לדעת שאתה כאן.
|
אלו החיים שלי, במילים בודדות...
|
ובשביל כל מי שפסע בשביל הזה לפניך - זה בדיוק מה שהייתי, עד
שאתה הגעת והחלטת להפוך סדרי עולם, ולמחוק נסיכה אחת מעל פני
המפה.
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
מי היה מאמין
שאני, יעקב פופק
הקטן
מבית שמש, אגע
למעמד
שאנשים שבקיאים
ב 12
שפות יגידו עלי
דברים. |
|
