|
נרתמת לאייש משבצת קטנה בתולדות הזמן על ידי שירבוט
מילים חסרות חשיבות באתרי אינטרנט.
נותקה מחבל הטבור בשלהי 1985, ומאז מנסה בכל מאודה
לא להוות נטל על החברה. מסתבר שזו משימה דיי קשה למי
שמעבירה את רוב שעותיה בניתוח טקסטים של טול, ניק
דרייק, פינק פלויד, ג'ף באקלי, פרל ג'אם,
סאונדגארדן, ליידי מקבת', גיידאנס, לד זפלין
ו..(הממ..).
עדיין לא מתמצאת בנבכי האתר, ולכן חסה על הקוראים
וגונזת את כל הגיגייה, שלרוב נכתבים במחברת מתמטיקה
לצד כמה אינטגרלים סוררים.
כואבת את מותם בטרם עת של קוביין, ווד וסטיילי.
כשהיא תהיה גדולה היא רוצה להיות בחיים.
כל פעם שאתה פוגע בי, היא פלטה, זה מה שאני עושה.
שתקתי.
זה משכך את הכאב, היא התנצלה-הצהירה.
את הגפרור היא בטח מדליקה על נפשה הבוערת, חשבתי.
|
השיח שהשתרג על הגדר קצת גירד לי בגב, ואת גירדת מיד אחריי,
אולי מתוך הרגל מגונה ואולי בגלל שתמיד עשית הכל קצת אחריי.
הכל, כולל אסי. אבל את זה לעולם לא תדעי.
|
אחרי כמה שבועות שמערכת החינוך כבר מתרגלת לשמה הלא שגרתי של
חברתי, אנחנו כבר עייפנו מהנסיון להצניע את האאוטסיידריות
המתפרצת שלנו ופרשנו לחצר, מאחורי הקפיטריה.
"הפכת אותי לקלישאת סרטי ניינטיז גרועים" היא טוענת בעודה
יונקת מסגריית-שבעת-השקלים שלה, "המתבגרת
|
כתמים ורדרדים כיסו את רצפה הסדוקה בכניסה לחדרו. אור רך הציף
את החדר, ופחיות צבע ורודות חסמו את פתיחת הדלת. השתחלתי
פנימה. כל שרירי הגב שלו נעו בזריזות בעוד הוא מכסה דפים על
דפים בציור ירחים עגולים מושלמים ורודים.
|
"זה כמובן סתם רעיון, אבל אני אמורה לצייר מלאך ויהיה לי יותר
קל עם מודל אנושי".
"אז את רוצה שאני אעזור למצוא לך אחד?"
"אל תהיה אדיוט"
"אני עובד על זה".
|
באמצע אותו המפגש, תימור גררה את גיתית לחדר השינה, ובטון ציני
שאלה אותה כמה כסף היא מוציאה מדי שנה על ביגוד יד שנייה
וקוקאין. גיתית צעקה עליה שלפחות החברים שלה לא מדברים בקולות
מהוסים אל תוך היין שלהם. עשר שנים אחרי זה, הן במשאית חבוטה
בדרך לחלוקת גלידות ב
|
כולם ישבו ושרו משינה עם הגיטרה. כשהם חלפו על פני גיא, יהלי
מילמלה "שלום" חנוק. "אפשר להחליף איתך כמה מילים?" גיא שאל
במהוסס. "כבר החלפת איתה נוזלי גוף, אז אני לא חושב שמילים
משחקות כאן תפקיד" שי אמר ביובש. יהלי שיחררה צעקה.
|
היא הציתה סיגרייה, בוהה באדישות בשלטי ה"אסור לעשן". בספסלים
שלידם לא ניכרה התרשמות רבה מהשלטים, ונציגים צעירים של תרבות
הרוק האלטרנטיבית בישראל, צבעי מלחמה בשערם ועטויים ביגוד שחור
דוקרני, איפרו את הסיגריות שלהם ישר על שולחנות הפורמייקה. הוא
נהיה רעב, אבל
|
איך להסתיר את כל אותם פיתולי גורל סתווים
שגרמו לך לכאוב את מה שהיה
שגרמו לי לכאוב את מה שלא יהיה
|
לנסות להשלים את סימני השאלה של האתמול
להתנחם בכל מסיבות המחר
לתת ללו ריד לבוא בחלום ולנשק את אותה נשיקה
של חוסר ודאות משכר ושל תריסים מוגפים
|
זו שהבינה בעזרת כאבה
שמשמעות הקיום מחליקה בגרון
|
את
שלא יודעת שובעה
מבעירה אש בכבשן שבוער רק בלב ים
|
איש נועל חנותו באישון ליל ספטמבר אחד
רוחות אוקטובר מזכירות לו
כל אשר אבד
|
בבוקר הם יושבים מול האודים המעושנים, היא מהורהרת והוא מלטף
את ידה מעדנות. הוא ישכח, היא לא מאלו שבחורים שזוכרים, ואם
זוכרים, אז אף פעם לא מהסיבות הנכונות. אז היא גם מתאמצת
לשכוח.
|
חוצות תל אביב, הרבה אחרי שעת השינה. שלי, בטח לא. מסתובבת,
מחפשת, כלכך קל להטמע לתוך אותה אוירת ניכור ובדידות משחררת.
קל ומסוכן וההגיון נמס לי בראש אל תוך צורות מעוגלות חדשות
בעודי מגבשת לעצמי מחדש גבולות הרריים חדשים ומאמצת אלוהים שהם
לא שלי וחברות טובות
|
|
|
honestly,
darling, I
don't give a
shit.
אחת שחושבת
שתרגום של תרגום
הוא יותר גרוע
מסתם תרגום. |
|
