|
ארבעה בולים מספרים סיפורם.
החתול הכתום סומר פרוותו להפחיד,
כקיפוד רומני חושף את שיניו להרהיב,
שפמו השחרחר, נוצץ לו בפני הקהל,
מטאטא חיילים לפתח קברם, מצעד כבוד,
פינוקו של עריץ מתוסכל.
|
ניצוח שרביט במקל תזמורת,
מטר אפיים ארצה - בו בזמן,
החריזה - תשכב לנוח,
זמנו של השובב - כבה בלט.
|
רואה למולי חדר מנוחות,
מדחום הדוחס לפיו פטירות.
מידוע יסודות ההפקר,
למענו ולמענם, כי הדחיקו,
עם מות הבן, עם מות האב והילד,
נותרה האם בבדידותה המגושמת.
|
ישבו בין מטר החרבות,
עגול ונאה ככדור,
מזמרת, שוברת בנקל,
כהילה שחורה מעל ראשו - דמוקלס.
מתוזמנת להעיד - אביר הוא,
וגבונד, אך הרלקין לימים,
זאת לא ידעו - עבר סר חן
|
"היכונו, היכונו" - מכריז הכרוז,
"אריסטו ודיוגנס", - מעגן החצרן כמוסיף.
קיבולת ארס דיון לא ידע האדם,
חבית ונר למציאת הישר, לא ידעו חושבים,
יוונים, אף נאורים מדוע פניו -
ב'פדרוס', אחר- ה 'הומינם קרו', בולשים.
|
ישנו חבר יקר - שמו 'ג'רלדין',
מקפץ כשובב - משחק במקלהו,
צעיר הוא - ילדון של החיים.
ישנו חבר יקר - אשר מבין ללב,
אינו בוכה, אינו לועג,
אינו זועף פניו - באומר חרם.
|
מהמרים שנונים כחודו של קרחון,
ייסובו רעבים ככרישים סביב אמת.
לנגוס בבשרה, לבתר את גופה,
למצוץ כצוף הדם הנוטף מליבה.
|
בשמורות עיניה אור זהב,
צביעות עוטפת חן וטוהר,
הבטחות כי בל תיפול תהומה,
סלעי ארץ רומא
|
כיסא המהגוני האיתן - האדמדם,
מעל האכסדרה נד ונד כמפלל עברי,
בצרימות מעטה של התרופפות השבבים,
חיבוריו ממענים להינתק - "אללי האומץ".
|
אי אך ניתן דמיון ביד הנחיצות,
פירורי זהוב לצד אחוות התפילות.
ניתן הרגע לעמוד - יציב, להתבונן,
איחוד החול, תלים, מוזרויות,
ניצוץ תקווה, מרות צמא, אין חול -
אין חול -
אך עדן ומעיינות כטוב.
|
המשמעות הרחבה של מושג,
הניכור הנה בעבר - 'שיגעון'.
המשמעות העכשווית, האופיינית
של מושג הניכור הנה כיום - 'נוכרי'.
איש בחלוק לבן, משולל הבנה,
טבוע וגוסס במוזרויות האדם החולה,
פרכוסים, ניתוקי מחשבה,
והוא, לבדו -
"הציל את נפשי מקורסקוב האכזר".
|
בארצי מרום קברוהו,
בינות מתחם השערים,
ישנה הכתובת, חרוט באבן,
תאמר כי די לו - לאבי,
מאס בכל חיים. ידע,
כי לימים תציג חירות,
רוחו מעלה - דום לנוח.
(קובץ שירים)
|
תפזורת גחליליות סגולות,
לצד עצי שיטה ומחט,
עצב ברכיי הנדודים,
ירהיב משטח שדות.
|
תעלולי גורל פקדו יקירתי,
בשלהי ימים של קץ,
בהביטי על חורבותיה,
אדע כי צער לה - לאהובתי.
עוד אוכל לקרוא לה - אהובה,
אף גילה המתבגר.
|
בכמה מילים עוד אשוב לתארה,
שפתותיי יבשות אך לשאול,
וברכתה, פני מסכה נסתרת,
תשוב לדלתי מידי ערב לחרוז.
|
מכונה אטמוספירית, שכבות מתקתקת,
עין חזאי - צופה ודרוכה לבאות,
תרועות חצוצרה - לבואה של סופה,
ומקדם ענני עפר נימבוס.
|
|
|
