|
חלון גדול, מהססות, אז חוזרות שוב ועולות ושוב חשות לאט לאט את
קור המתכת המזמין המתעמת עם חומו של תנור סלילים העומד בקדמת
החדר. שפתיים מוצצות את קצה הסיגריה.
|
ובחדר המבושם מייאוש וחסד, זרח האור האלוקי,
כמו נר בלתי נגמר של עד בלי די ואין עוד מה. נצחי
חי, נושם...
|
זמן שבו אולי המפעלים העמומים
הורגי הזמן המתמחים,
יניבו איזו אנחה קלה של בוקר
|
ולא מתת לאט אלא כך כמו בבוא גויי הים...
|
בין תלי הזמנים העומדים על הסך,
משנה השתיקה עוד את זאת שאספנו,
את זאת שבחרנו לשאול היא עושה
כבשלה, כלהטוט בכובע.
|
ואם אברח מצד דוחק רחוק
ליפול על ברכי כמבכה את הרוח
הנה אני לאה שוב שולמית
כי גמעתי די סלע
|
ממעל למערות הסתיו שוכבת ארץ-עיר,
פניה צחורות, היא שרה מזמור לקולות הרוח...
|
גם עיר, מתנשמת כבדות,
כעוטת מוות, מרמזת מילים אחרונות.
חורזת פנינים במעטפת זכוכית,
שרה רקוויאם לקולות הרוח.
|
והנרות הנדלקים בחצרות, הבניינים
הגועשים בלי תום ושיפעתם-
זוכרים זמנים שהאוויר היה צלול
וריח של אביב מתוק עד מחלה
חיכה לנו תמיד בפתח ערב...
|
אור עמום, שתיקה גדולה
ובתוכה
כילוי יפיפה כחליל בשחר.
|
הנה כי כן חלפו קרעי הזמן הסוככים
הכל שב לרצונו.
והעצבות, ידה קמלה את רשף צרותי
כאטלס הנח לו לבסוף, במשכנו שלו.
|
המו מרכבות הים
ייתן הכל בעשת נחמתו,
יקיר שלי חכה לשמוע (זה) חגך,
נגעתי ברשף הסליחה המתפלל
|
הבה נצעד אתה ואני, הן אני העוון
שהכרת היטב.
|
וצריחת שתיקתך הרכה
כמחוון מימי
|
יקירי חולני עתה הגיע הזמן לשוטף
הגופה, ובחרדת קדושתם יעברו ממילה
למילה קמלה והחדר לבן כה לבן הוי לבן
עוד לבן על לבן שנשלב בלבן,
|
לא ידענו שכך יעברו,הספינות היטלטלו כה וכה,
שעוני הימים נסחפו במים התכולים כחמנית
ברוח. הילכנו יפה יפה בין הטללים.
|
מתי יגיע כבר השבע אפס אפס של חיינו
כשיעלה הנצח עלינו...
|
הפתולוג מדבר אל אלוהים בשירת הלהבים,
בלשון סכינים ואלוהים לא רוצה לשמוע...
|
לפעמים אני אובן את רצוני
לפי התנועה הכללית באותו הזמן
לפי ההישנות המבורכת
|
ויבבי, על שקין ידע כל זאת,
הריח שאון מנועי הדיזל בלילה
של בליץ
|
מזון חדש וקר של האורים,
הצדק, בני, הצדק.
|
לפצע, יחזור אחד האנשים,
וארמונות מנותצים של ישע
וחיבה נושמים אלי, ומתנשפים...
|
כל הזמן החיילים רוצים אוסקוט אוסקוט, וניצה הקטנה
שותקת ושותקת ואחרי הזה היא שוכבת על הצד ובוכה
וקוראה ז'ורנלים של חתונה
|
עתה, אנא, חתמי את המכתב הזה
בקצה ידיך המשוכה,
ודעי כי ככל תפושה את, את ככל תפושה.
|
מתוך המעקות החלודים, כיעור
מתוך שאון שרירותי זחוח
|
בתוך המון אדם סואן,
שם עלי שלכת נופלים מלבנייך...
|
רונן עדי שלבי החופש המוזח
וברוחם שלטי פלאים מאת הפרא...
|
הימים עוברים ואין מוצא ואין צמתים שלא ידעתי העשרים וחמישי
בדצמבר 1973 אז גם טבלנו טוב בטוב כאן באגם המר.
|
חסר קישור, כעומד מבעד גדר
הפרדה של תודעה,
גבולות מותווים לו כמציאות
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
זה יום ממוצע
לחלוטין:
יותר גרוע
מאתמול,
ויותר טוב
ממחר.
|
|
