|
החיים הם רכבת הרים מטורפת, המציאות עולה על כל
דמיון, וזאת הצצה לשלי.
אמא לשני ילדים יפהפיים, בת זוג, אשת היי טק, עקרת
בית, חיה בניו ג'רזי וכותבת כשטוב, כשרע וכשמכוער.
"אני לא כל כך יודעת מה להגיד לך על זה", אני אומרת, משתאה,
"מה בדיוק את חושבת שאני צריכה לעשות?"
"תסגרי את החלון", היא מצווה.
"אין חלון, יש רק תריסים במרפסת", אני עונה, "והם סגורים".
"מה זאת אומרת אין חלון?" היא מתפלאת.
"אין חלון, יש רק תריס", אני חוזר
|
קטע סרט אחד קצרצר חזר על עצמו שוב ושוב ושוב - טנקים של צה"ל
נוסעים ברחובות רמאללה. כל החברים שלי קיבלו צו שמונה. ישבנו
כולנו דבוקים למסכים. שלושה מחשבים, שתי טלויזיות, אחד אלוהינו
אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו, שבשמיים ובארץ. מלחמה.
|
חודש אחרי שהוא מת חגגנו לו יום הולדת. עשרה בחורים ובחורות,
ספק ילדים ספק זקנים, ישבנו בחדר שלו והעמדנו פנים. ישבנו בחדר
שלו וחיכינו שהוא ייכנס בדלת ויגיד "עבדתי עליכם".
|
"איפה את?" צועק עלי קולה של אמא.
"רצה בדרך מהפארק", אני עונה בנשימות כבדות תוך כדי ריצה,
מתחרטת על שעניתי לטלפון.
"את לא נורמאלית!" צועק עלי הקול. למה אני לא מופתעת.
"כן, זה ידוע", אני ממלמלת, "מה כבר עשיתי הפעם?"
|
הטלפון מצלצל. החיים הכפולים שלי מהצד השני של הקו. "מה את
עושה שם בכלל? אולי תבואי הביתה?" הדמעות זורמות חמות ומרטיבות
את העיתון. מודעה על רבע עמוד מזכירה לי ש"באל-על מוחאים כפיים
כשנוחתים על אדמת ישראל".
|
במרכז החדר ניצב בגאון פסנתר כנף לבן-שנהב מלכותי. הכנף היתה
מורמת, כמו מחכה לה. לפניו ניצב ספסל ארוך ולבן מרופד בקטיפה.
מהחלון הגדול זהר אור הירח והשתקף בכנף הפסנתר המורמת. היא לא
האמינה למראה עיניה ודמעות זלגו על לחייה.
|
חמישה חודשים חלפו עברו להם ולמעט מספר התקלויות קלות (למה אני
צריכה לשלם חודש מלא על אוגוסט, שיש בו חמישה ימי לימודים? אני
באמת צריכה לבקש שתשטפו לילד את הידיים בסבון? רק אותי זה קצת
מלחיץ שהילד חוזר הביתה עם נתזי אקונומיקה על הבגדים?) לא
נרשמו תקלות רציני
|
שלוש דקות לשתים עשרה, אני מצליחה להעמיס עלי את התיק של הקטן,
התיק של המצלמה, התיק שלי, ומתנה עטופה בנייר מנצנץ ששוקלת
לפחות ארבעים קילוגרם ובהחלט יותר גדולה ממני. תוך שימוש
בתרגילי שיווי משקל שונים ומשונים אני מצליחה לנעול את הדלת.
|
היא עברה בין החדרים כמחפשת את האהבה שאבדה בין הסדינים בארון.
ידעה שלעולם לא יהיה לה שוב מה שהיה להם יחד. ידעה שלבד היא
תהיה אומללה. ידעה שבלעדיו היא רק צל של עצמה. ידעה שהוא ייתן
לה ללכת וקיוותה שיעצור בה. אבל הוא רק עמד שם באדישות ולא אמר
מילה.
|
אוי אדמה שלי חרוכה
ספוגת דם ומלוחה
גל-עד של עיי חורבות
ארץ עולה בלהבות
|
אתה מחלחל לי לתוך התודעה
מתוך המרחק ההפוך שבינינו
בין שתיקה לערפל
|
אתה היית התשובה להכל,
לב כל כך גדול -
שאפשר היה לטבוע.
|
על כל שחשבת ולא עשיתי
על כל שעשיתי מבלי שחשבת
על כל שפחדתי ולא ניסיתי
על מה שיכולתי ולא עשיתי
|
אני מצליחה להעליב את אמא שלי ("אל תתקשרי אלי עשרים פעם ביום,
אני מתה מזה"), את אבא שלי ("מה אתה נכנס לי לתקציב, אתה מתנדב
לשלם לי את החשבונות?"), את החברה של אבא שלי ("זאת לא סבתא,
אל תקרא לה סבתא"), את דודה שלי ("אנחנו כבר מוזמנים לחג")
|
הסלון שלי ספוג מים ומאיים להתכלות, חתולים פרסיים מדדים
בשלוליות ברחבי הבית, נוטפי מי גשם-שלאחר-סופת-חול ולא מבינים
כיצד הבית היבש הפך לים סוף בן רגע, ואני עומדת מוכת תדהמה
ומנסה לחשוב איך לעזאזל אני הולכת לרוקן את כלי הקיבול שהיה
פעם המרפסת שלי מבריכת מי
|
לחפש עבודה לפי מדבקות על מכוניות.
המסלול ללא עמלות בבנק אינו פטור מעמלת שורה על זיכוי העמלות.
מגרשי חניה שקוראים להם רחובות.
להיות היחיד במדינה שחושב שסרטים כתומים על מכוניות זה מבצע של
אורנג'.
|
סבא שלי, שכשהייתי בת 16 נסע עם אחיו למצעד החיים וביקר במקום
הזה שלא ברור איך יצא ממנו חי - אושוויץ.
סבא שלי, שחזר מהביקור ואחרי שתיקה של חמישים שנה החליט לספר
את הסיפור שלו. הוא סיפר, אני כתבתי ובכיתי ובכיתי וכתבתי
וצרחתי ובכיתי וכתבתי.
סבא שלי, שהיה
|
אחרי החגים זה עכשיו, מה שחיכינו לו בקוצר רוח הנה הגיע והוא
כבר כאן. רק מה? פתאום לא ברור למה בעצם חיכינו. הנה עכשיו כל
יום ככל הימים, יום חול אחרי יום חול ועוד יום חול, וכבר
מתגנבת לה צביטה של קנאה, כי באמריקה החגים עוד בפתח...
|
אני כבר לא בוכה עליך יותר.
רק היום חלף לו שבר ענן בעיניי, האפיל על לבי הפצוע, והסכר
נפתח.
רק היום, במקרה, באופן חד פעמי.
|
זהו הצד האפל של מערכות החוק והמשפט בישראל, החושך השחור שעד
שלא נתקלים בו, אי אפשר להאמין שהוא קיים, אפילו אם שומעים
סיפורים. זהאולקוס נוגד את חוקי ההגיון, את הצדק, וכל אמת מוסר
שאי פעם האמנתם בה. זהו אסונם של האבות הגרושים, שכל חטאם הוא
שהעזו להיפרד, אם מ
|
|
|
לכל הנשים
המניקות: "כדאי
להפסיק להניק
לאחר שנה".
דן בן-אמוץ |
|
