|
היא ישבה בחדר והיו איתה לפחות עוד עשרה אנשים, אבל היא הרגישה
כ"כ לבד. היא לא הבינה איך החיים יכולים להשתנות מקצה לקצה.
הרי בסך הכל עברו כמה חודשים. היא התחילה לחשוב על החיים שלה,
על כמה שהיה טוב, רק לפני פחות מחמישה חודשים...
|
ראיתי אותו יושב על הספסל, ומחכה לי. קבענו בשבע ורבע, והייתי
בטוחה שאני מאחרת כבר, אבל כשהסתכלתי בשעון, הופתעתי לגלות שרק
שבע ועשרה. (כנראה שגם הוא רצה לסיים עם זה כבר). המשכתי ללכת,
והתיישבתי לידו.
|
"עוד שבוע... רק עוד שבוע וכל זה נגמר..." שמעתי מישהו צועק
מקצה המסדרון. ישבתי עם טל, יוני ושרון בכניסה של בית הספר,
ואף אחד מאתנו לא האמין שבעוד שבוע אנחנו מסיימים תיכון, ולא
חוזרים לפה יותר. עוד שבוע וזהו...
|
קרני השמש האלה, ככה שעה לפני שהיא שוקעת,
מחממות לי את הרגליים,
ואני עדיין מנסה להיזכר...
|
חשבתי שהלילה הזה הולך להיות משהו מאד מיוחד, שאני לא אשכח
לעולם, אבל משהו בתוכי אמר לי, שזה לא הולך להיות ככה...
|
אם רק הקירות שלי לא היו מתמוטטים לי מול העיניים..
אולי היה לי על מה להישען, להישען ולנוח כמה דקות....
|
מצאתם את עצמכם פעם באמצע ויכוח?
|
היום נער ישב מול המראה - ולפתע הבין שהוא מאוהב...
|
כשאתה מרגיש שהלב שלך מנסה להגיד לך משהו. לפעמים הוא דופק כל
כך חזר שאתה חושב שהוא תכף הולך להתפוצץ ולצאת החוצה רק כדי
שתשים לב שמשהו לא בסדר. ואפילו את הלב שלך אתה לא מצליח
להבין..
|
זה כמו לחיות בסרט. אבל אותו סרט. שוב ושוב ושוב...
ומילא זה היה סרט טוב, אבל גם זה לא..
|
אתה מתקרב לחלון, ומסתכל החוצה. למעלה בשמיים, אתה לא יכול
לפספס את השמש הענקית, ששולחת את הקרניים שלה לכל מקום, וכאילו
שומרת על כל המקום הזה פה חמים ונעים.
|
אבל האהבה פשוט אורבת מעבר לפינה
מחכה להזדמנות הראשונה,
ואז חוזרת את הכל להשמיד
|
|
|
הסלוגן הזה
מוקדש למען חללי
הסלוגנים. כל
אותם סלוגנים
אמיצים וחזקים,
בנינו, שנפלו
בקרב כנגד
סלוגנים טובים
מהם ולא נבחרו
לדף האחורי. יהי
זכרם ברוך.
הפאסיבי |
|
