|
אני משייפת את חלומותיי
בפצירה חדה כתער
|
אנה ואני
יושבות במסבאה שבסמטת
הנעורים.
|
בשדה התעופה
הצ'כי,
ליד מסוע המזוודות
|
החורף מתקדם בצעדים חפוזים
ואני מכוונת מחדש את שעוני
שעה אחת לאחור.
|
נקודות החן שעל עורך
הן כמו היבשות על פני הארץ
יפות ושונות.
|
כל השירים שהיו
פזורים על מיטתי
כעת
המריאו לשמיים.
|
אצבעותיי
מרפרפות בעמודייך השקטים
מנסות לזהות דבר- מה
מוכר
|
לחבק אותך
עדיף מחיבוק ידיים
|
אך כשהאותיות שבי
מאבדות מצורתן
והמילים הופכות קרות
|
לא היו עוד הבהובי אורות מטוסים בשמים,
או רחש זמזום חרקים ליליים
|
לפעמים
אני אומרת
הרבה מילים גדולות
|
משהו, שאיני יודעת כיצד לכנותו
בוקע ממני אט-אט
|
המילים שמבעבעות בי
בזמן הכתיבה
מזכירות לי את אותן השעות
ממש לפני השינה
|
זרמי הרוח וגלים האפורים
נוגעים בו
לפעמים
|
הירח חודר
מבעד לתריסים השפופים
ואני מגיפה את שבתוכי.
|
כשאמצא זהב
באחד מחיפושיי הרבים
|
מיליוני שמות אבודים
מתעופפים להם בין עננים
מחפשים שקט
חבולים
|
אני חוששת שאבדתי בהמון.
הוא אץ ודורס
כל תקווה, כל חלום.
|
הונחתי במרכז השולחן
קנקן מרוקן
נהנית על חשבוני
העיקר ששבעת
|
הגשם השתגע מבעד לחלונות
הנוצצים,
והשמיים העלו חיוכים
נסתרים.
|
ספר לי כמה כדורים ירית היום
אמור לי היכן אוכל למצוא מעט רעש
בדממה היוקדת הזו.
|
שאוחז בי חזק
לא מרפה
לא מראה
שום סימן
|
השלכתי כמה עלים יבשים
לעבר העץ
אך הם נעלמו כמו שאני כבר נעלמתי.
|
אני
שזורה, פזורה
בהשתקפות עיניך
|
מתפלשת
בתוך שלוליות של טירוף
כמו חיה בלתי מרוסנת
|
שוב זיכרונות מכים בי,
איך שהיית עם קולך הערב
משנה את משב הרוח.
|
אילו פניי
היו מקושטות חיוכים
אולי הייתי
מאושרת.
|
אין לי אמונה.
היא עזבה לפני שנים רבות
לחיפוש אחר עצמה
בין כל שאר האמונות.
|
כשהחושך עמד בפתח
ובזרועותיו שמיים ריקים מכוכבים
את היית זו שהדליקה
|
מאחורי הוילון
מכסה את גופי
בבדו המאפיר והעבה
|
הוא צוהל בשקט
רק שלא ישמעו
|
אנחנו
זן נכחד,
זוג שאבד
הרחק מהשבילים הבטוחים.
|
מפזמת מנגינות,
יורקת מילים
חסרות תכלית?
|
אני אוהבת
תמונות ישנות של עבר משמח
להיזכר במבט שכעת איננו
דעך עם הזמן.
|
אני כבר יכולה לראות אותנו
יושבים בשמש,
בגשם
ובשלכת הזהובה
|
אני לא זוכרת כיצד להניע את ידי
או את מה שמאחוריה.
|
מפיץ אור
דולק כשחשוך
מפזר הפחדים שעולים באפלה
יוצר לך צללית, חברה.
|
רק שקיעה רכה
בשעת דמדומים מנומנמת
המיוחדת לי - ולי בלבד
|
כולם חושבים,
שאני בונה ארמונות חול
רגילים,
ושאין שום משמעות
|
אמנם אני אריה
אך לא נותרה בי שאגה.
|
אתה
משיר עליי את נוצותיך.
הן
עוטפות אותי ברכות מדגדגת.
|
כתבתי אלפי מילים
על הגב שלך
|
אתה משותק, שבור
על מרצפות מסדרונותינו
|
אתמול בהלוויה
קרני השמש חתכו את האוויר
בדממה יוקדת
|
אתמול היה,
שיר ערש חלומי,
התנגן בכל מקום סביבי.
|
ואולי הוא יביא
אותך
עטוף נייר לבן
|
תמיד ידעתי
שחוסר ידיעתי, גובל,
בבלי היתר,
בידיעתי התמימה, הלוהטת.
|
על ספסל רטוב מהטל שירד
לפני זמן מה.
|
בדרך הביתה
ראיתי חתול מת
ככה סתם, מרוח על הכביש
|
אך אל תגלי להם מה שוכן בלבך
פן תרבוץ השממה.
|
בחנות הספרים
יד שניה, שבפינת
הרחוב הראשי
|
הופתעתי לגלות
כי ביתי הצמיח לו כנפיים
|
במבנה זה
הומה פרצופים צעירים
חסרי כל אמונות
מלאי רצון
להעביר זמנם
|
הם קנו אותי
מהשמיים
ובקשו חסדים
|
במפגש אקראי ברחוב
ממלמלים הברות מיוזעות על הבז בשחקים.
|
כשכתבתי לך
בעיפרון
את כל מה שעבר לי בפנים
|
צימאוני רווה
ועתה אני שרויה בין חום לתכול
ואתה הוא בעל המכחול
|
וחוטם חיי מרחרח אחר
אמונה גוססת
|
גם אני כזאת
כמו אותו נמר מפוספס
הנע במעגליות חוזרת
|
ואתה שואף-נושף
את החמצן שאוזל בחדר
|
אני, גובהי ממוצע
אך גובה מלותיי רם
|
יש לה יכולת
יכולת נסתרת
בורחת איתה שוב ושוב, כשאני מרגישה מיותרת
|
ובעוד אותן המילים שלחשת
מהדהדות בתוכי,
מכות כל פינה,
|
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים",
אמר הדוקטור
אך אני בחרתי להישאר.
|
אז אני בוכה עם דמעות מזהב
ואני בוכה, ואתה כזב
לא רואה, לא רוצה לראות
דמעות
|
הייתי רוצה,
לשמוע את דפיקות לבך,
כשאני לידך,
|
אתה חוקר אותי
על עיניה השחורות,
על מסעות לבה העייף.
|
האהבה
שהייתה רוקדת עבורנו
ריקודים בצורת נשיקות
|
האור מתחבא בארון
ואנו מסרבים לחפשו.
|
פעם הכרתי איש שחי בתמונה.
מסביבו הייתה מסגרת אדומה.
כל חייו בגן בוטני
הוא רצה להיות ספונטני
אבל לא יכול לצאת.
|
האם אתה זוכר
את אותן רוחות קרירות
באותם לילות ארוכים וחסרי דאגות?
|
היום השמש כמעט זרחה
ואני כמעט חייכתי
|
אוכל להבטיח לך
שהמדים
אותם אני לובשת
|
דמעות זולגות מן התקרה
והמיטה חנוקה.
|
אישונייך מרצדים מצד לצד
כמו לא מוצאים את מקומם.
|
מגדליי כבר קרסו
התמוטטו
למראה צינורות חיי
הסדוקים
|
השעון רומז לי,
שהזמן הולך ונגמר.
והמראה צועקת,
שעוד מעט כבר מאוחר.
|
שנים שאני עומלת בחריצות.
מניחה לבנה על לבנה,
קודחת, מנסרת, ממסמרת.
|
אתמול בלילה
פגשתי את הזעם.
הוא הזכיר לי
איך הכל היה פעם,
הוא הראה לי
כמה עכשיו רע לי.
|
עיניי מבקשות שוב ושוב
שאקל על כאבן
שארטיב אותן בדמעות שחרור
|
וגם אני
עם שערי כקרני השמש
משתלב עם גוון הזהב והחמדנות
|
אידיאלים נמכרים בשקל תשעים
הכל זול היום, הכל נעים היום
|
ועורבים
מקרקרים מחוץ
לחלון
|
מחלחל בין טיפות הגשמים
לפרחי הנוי החגיגיים
מתערבב עם הדמעות
פוצע את פניי הרטובות.
|
השבילים מלבי לשפתיי
חסומים.
אך דמי זורם בנחת
ואין מפריע בדרכו.
|
במקום בו שמש וירח נפגשים,
ומפזזים לקצב כינורות,
וכוכבים שנפלו, קמים לתחייה.
|
עינייך סואנות,
מלאות מזימות וסתרים,
כמו חיילים ממוקדים הרצים לעבר האויב.
|
עבים קרבים במרום
וריח של דבר מה חולף
בי נוגע.
|
בחלק המוצל שעל הספסל
בפינת הרחוב
שוכב לו אדם זקן
|
לבבות ריקים
חלולים מכל רגש
אנשים רדודים
לכודים בבתיהם
|
והתפאורה, והתלבושות
מעוצבים
במתקתקות מושלמת.
|
רוקדות ואלס על מרבדי נחושת
הן עייפות ממחשבות
על אור ניאון חיוור הפושט על עורי העצל.
|
אתה מביא לי
זרי קונכיות עם מלח ים בדופנותיהן
ומבשל לי אהבות בנוסח סודי.
|
הם קומצים כף יד וחושפים אגודל חיוור
לעבר כלי רכב על הכביש המהיר.
|
שבתי אליכם,
דפים עלומי-שם, אותיות שבריריות,
מילים משתקפות.
|
השירים שלי,
בנויים תו, תו.
|
מלותיו הבלויות
דחוסות בכפות ידיו
הקמוצות
|
אני לוחצת יד מזיעה
אל עט קרירה
|
משהו בתוכי
רועד
נע בין פינה לפינה
בבטני הקפואה
|
וכשהוא מתעורר
קם לתחייה
לאחר שנת חורף ארוכה
|
קשקש עליי
צייר הבטחות
מלאני בכל פינה ריקה
|
אולי נמצא איזה מבצע
של אהבה אינסופית וחופש
|
זוכרת איך היית
מסובב ראשך ומשתעל
רסיסי בדלים.
|
ערב השנה החדשה
ואני מכבה את האורות
|
זיכרונות משתרגים על הגדר
כמו שיח פרחים
מתלפף.
|
הוא מסתעף לחוטים רבים
פרומים
|
שמיעתי,
תעומעם על ידי
מוזיקה צורמת,
שכבשה לבבות אחרים.
|
צחוקך ירקיד את משאלותיי
למציאות שובבה,
שתלכוד גם אותך.
|
ושעליי לשפר את מיומנויות
השירה, הריקוד
והמשחק שלי
|
הם לא מאמינים
באמונה.
הם אומרים, שזמנה תם,
נעלמה מן העולם.
|
את מחפשת עצמך
באור הירח,
בצללים הנוצרים
בין הסדקים הישנים.
|
הם רק שברי מאמצים
מתוך אילוץ מוכר
שאני כופה עליך
|
שפתותיי נעו כמו רוקדות ריקוד זר
בטעם פה מוכר
|
את נודדת בצל האופק
וחופייך שזורים צדפים.
|
הוא מנגן את נשמתו
ללבבות העוברים בקרבת מקום
|
היום עסקתי במחשבות
על הריק הקיומי,
|
אני נמשכת לצלליות העמומות
שעוטפות אותו.
|
שם, בין גרגירי החול הזהובים
מפוזרים חלומות
|
טקס יום השואה
בבסיס
ואני במדים הירוקים
|
על רצפת עץ
בחדר גדול ומואר
יושבת דמות חשוכה
|
יש לי קופסא,
ובתוכה זיכרונות.
היא מכילה כל מה שיכול היה להיות.
|
העננים קראו לי:
" בואי את שלא נרדמת. למעלה טוב, למטה את מיותרת..."
|
הוא פורט כמו מטוס סילון באופק
מחובק עננים
|
וודאי ההוא שם למעלה
סופר כוכבים, מזכה אוהבים
|
כל התווים
התערבבו על שולחן הקפה
בסלון,
|
אני נמרחת
על רצפה קרה.
לפעמים מגיעה לתקרה.
|
הירח מפריד בינינו.
והכוכבים, נתיניו הנאמנים,
מנצנצים כמו עיניך לאור הזריחה.
|
ולפעמים פורץ לו ריב
בין הקיר השמאלי לתקרה
|
אני מאבדת שליטה על שק הדמעות
|
כשאתה שר לי,
אני מצמיחה כנפיים,
ומרגישה איך קולך
מחלחל לעורי הסדוק ומרווה את היובש.
|
רציתי לדעת לדבר עם כלבים,
ולשמוע את שירת הכוכבים.
|
אני הופכת כנפיי לסנפירים
ודוהרת במצולותיו לצד סוסי הים.
|
פניי זולגות אליו
כמו טפטוף גרגרי חול ספוגי מים
|
כשהסטתי אותו,
כאילו יצאתי מתוך חלום חבוי,
ראיתי נופים מרהיבים ואת צבעי הקשת בפעם הראשונה
|
הכוכבים קטפו אותי
הביאוני
כשי ללבנה.
|
נותק גם חבל הטבור
שאהב להתלפף סביב צווארי
|
כשנפגשנו היום
ראיתי בעינייך כתמי חלודה.
|
שבלולים משתזפים על שפת הים
ושחפים לבנים מפשפשים בחול.
|
ושם, בין שלגי הפסגות
אני אנטוף,
כמו שרידים של חורף רחוק
|
אז נגן לי מלודיות עמומות במקצת
כדי שאדע לבטח שאתה פה.
|
אך האדים
בורחים מבין האצבעות
|
לב מקריח
ושיער מראשינו
נושר.
|
שתי כוסות לימונדה קרה
וחצי פרוסות עוגת תפוחים
בוהות בנו משולחן העץ העגול.
|
אתה חודר למעמקיי
דוקר אותי
ואין בי נחת.
|
מבטים משפילים,
פרצו מעינייך,
|
מוכנה לבריחה הרגילה
כמו שביצעתי רבות בעבר.
|
רצה
בשדות אבודים,
מלקטת חלומות,
בונה מסביבי עמודים וגדרות.
|
אנחנו לא מדברים.
אנחנו מרפרפים בין המילים
|
צעדים של
אחת - שתיים - שלוש
כמו בריקוד ואלס
|
הברווזים שבאגם
בקרוב ינדדו למקום חם יותר
בו השמש מאירה והעננים מחוייכים.
|
גם אני רוצה לחיות.
בסרטים
גם אני רוצה לכתוב.
תסריטים
|
קנית לי אהבה
בתוך כדור זכוכית מושלג.
|
הם הולכים וחוזרים,
מלטפים ומכים.
|
פעמים אני
נוטפת, נוזלת, מוצפת
ומציפה
|
לעיתים אני נתקפת
רעיונות מוזרים משהו
על כך שאני - אינני אני
|
אי אפשר לקרוא לך
אגואיסט,
כי הרי אתה כלל לא מודע.
|
מים וסבון
גם הם לא הסירו את היגון.
הסכין
גם הוא לא חתך את החוט
|
נערה עומדת
ריקה ומשתוממת
במקום שכבר לא עונה למשמע קריאתה.
|
דווח על כך שעולמנו
בעוד מספר רגעים יבוא לקצו.
|
האהבה
היא שיר חדש- ישן
המתנגן בלב סוער כמו שלי
|
לא רוצה לזכור
את חיוכייך המלבלבים
את עינייך הקורצות
|
ארזתי תיק,
הכנתי עצמי לבריחה.
הפעם לא אשוב לכאן בחזרה.
|
תריסי מוגפים.
אל נא תביט.
|
כל המילים,
שחורגות מן הסדר,
מקשות עליי לוותר.
|
כשאתה כועס
מקמץ אגרופים
אני תמיד מוצאת עצמי
מקופלת בתוכם
|
מחר אהיה אחרת
אך היום אני-
אני.
|
מים זורמים מן צינור
ההשקיה הארוך
הישר אל בריכת הפלסטיק הצבעונית
|
אני מנסה לשלוט על המילים שיישארו בתוכי,
אך כשהתעטשתי לידך,
הן כמעט והצליחו לפרוץ החוצה.
|
אוכל רק להושיט יד, על קצות בהונותיי
ולשאוף להגיע
לקצה הקצה של הצוק
|
אין לך מה לנסות למכור לי
סיפורים.
אני מכורה
כבר שנים.
|
האש שבערה בך
בליל אמש
כילתה אותם
|
כשאתה רחוק
אני הופכת לשרידי דם קרוש
והברקים שבי כבים.
|
הן עוקבות אחריי
בדרכי הביתה
בלילה רועש, הומה תככים.
|
ממש לפני שאנחנו יוצאים
מהבית
לעוד בילוי פרוע לרגל סוף השבוע
|
מתגוררת במבנה
קר ואפור
והעולם שלי נע בין לבן לשחור
|
אני זוכרת את התקופה
בה יכולתי להיות עצמי
מבלי לחשוש
מה יאמרו האחרים
|
אשת המקצוע אמרה:
"התחום הרגשי ודפוס ההתמודדות עם משימות
אינם תקינים"
|
אם יחפוץ בכך, אראה לו את הכיוון
לדרכים פתלתלות ובסופן גביע,
או לדרכי ישרים המובילות לרקיע.
|
כל הדלתות נסגרו בפניה
והיא נותרה פעורת פה בחוץ.
|
כל כך הרבה שלחתי
וכל כך הרבה אבד בדרכים
|
אמר לי אהובי
"מרתפים לא נושמים"
|
ולא ראיתי ולא ידעתי
שדעכת.
|
על פני השטח הכל מושלם
חיוך רחב על פניה
|
אתה שורק לך בשקט
עוד אחד מאותם שירי אהבה ישנים
אני מנידה את ראשי בחיוב
מעלה חיוך קל על שפתיי
|
לא אזדקק לעיטור מוזהב,
או לגביע מנצנץ.
|
הם מתפתלים,
מתלפפים סביב צווארי,
חונקים אותי.
|
וניצוץ עלוב נותר לבדו
בתוך גופה החלול
|
העצים התחומים בצדי המדרכה
שואלים לשמה
|
הוא היה מסביר לי
כל מה שידעתי לשאול.
|
עכשיו
מתחוללת בתוכי
סופת שלגים.
|
וברדת הליל
כשהחושך מלטף את כל הכאבים
|
בתנועות היה לו קסם
משהו מושך
במילים היה לו עצב
|
כשהצדפים שורקים
לקצב נשימת הגלים
|
פעם
נסחפנו בדרכים ארוכות
פוחדים
שמא נמצא מקום לנוח.
|
עלה יקר, הגיע זמנך
לנשור
הרוח תעזור
|
המזרן עליו הוא שוכב
לוחש לו בשקיקה על געגועיו הרבים
|
והאופק יקרוץ
יזמין אותי לתנומה אחרונה
|
אני מהלכת על קו הרקיע
כאילו היה חבל דק
|
ולא היה עלה על עץ
שלא חלם את שמי.
|
אתה מגלה סודותיך
לכל עובר דרך.
לוחש בשקיקה את שעל לבך.
|
אתה מחזיק בי
בעדינות רבה
מפחד שמא אשבר
|
ללא שום מאמץ
הצלחתי לחבר כל חלק
והצבעים גם הם התמזגו
אחד עם השני
|
פעם הייתה לכם היכולת
לכוון את מיתריי הנוחים
לפי רצונכם
|
החוטים נפרמו
ולא אוכל לתפור שנית
|
אל נא תביט בי, אני דורשת
אין בי עננים
יש רק שמיים.
|
אין צורך שתלך על קצות בהונותיך
היא כבר שנים טובעת בחלום
קול עזיבתך
לא יעיר אותה.
|
ובשעה שאני מנסה לנטוע
זרעי מילים בדפי הלבנים,
|
הוא משלב ידיו
נועל אחת בשנייה
לא מרפה האחיזה.
|
גם כשאני אתו, אני שומעת אותך
לוחש לי
מתענג על כל הברה
|
אני מורכבת
סילופים - סילופים
של זיכרונות ילדות משומרים היטב
|
פרצופים מדוקדקים
מפלרטטים איתי
דרך מסכי הטלוויזיה המרובעים
|
אני היום מעוננת,
אך אתה אומר שאני קייצית למדי.
|
הן עוקבות אחריי
בדרכי הביתה
בלילה רועש, הומה תככים
|
נופצתי לרסיסים.
הזהר
שלא לדרך על השברים.
|
אתה אומר,
בלי מחויבות,
ואני מתמסרת
רק לך.
|
את שחוקה ומפוחמת
וכל ימיך שאלת
שאלות חסרות תשובה
|
מדוע השמש
בעת שקיעתה על המים
מותירה אחריה
שבילים עשויים ניצוצות
מוזהבים?
|
ידיו מלטפות את עורי ברכות
מבטו נעוץ בי
|
לפעמים משהו מתעורר בי
מן שדון קטן
|
גם שפתותייך נמסות
ובהן המילים ששמרנו מכל
|
על פסי הלבנים
תצעד
מבלי לחשוש
|
מלטפות את שער ראשי
הן קולעות צמה רופפת
|
כשהמילים נגמרות,
המחשבות הולכות ומסתעפות
ושלל פחדים וצפיות
מחלחלים בדמיון יבש
|
יש לי חור בגרב
ואולי גם חור בלב
לא ידעתי כמה זה כואב
ללכת לאיבוד
|
על גדות הנהר את יושבת רעועה
ומביטה במים
שדוהרים לקראת הלא נודע
|
שלוליות עגמומיות
מפרידות בינינו.
בתוכנו עצב שרוי ברוך מתוק.
|
גרגרי החול
אינם פוסקים מלכת,
ואני שוכבת כאן
מלוכלת.
|
אילו הייתי מתנגנת לתוויך,
ודאי היית מרפה.
שנינו כבר נואשנו מאכזבות.
|
אני מתגעגעת
לשלוליות הקטנות
של תחילת החורף
|
מיתר הולך ושב
ואני מקשיבה לו פוסע
|
תליתי תקוותיי
על חבל כביסה רעוע
|
ואני שכובה על בטני
מנסה שלא לראות אותה, שלא תראה אותי
|
|
|
במה חדשה זה כמו
כיתה א', מי
שצורח שמים אותו
בפינה |
|
