|
רק לחייך, כי אין שום דרך אחרת.
ואם לא נחייך, ישאר לנו רק לבכות.
תעשו את הבחירה...
להצביע זה בסה"כ ללחוץ על הציון למטה, מה כל כך
קשה?
לכל מי שרוצה לראות את הציורים בגודל טבעי,
הם מוצגים בבניין הטרייד טאוור בתל אביב ברח' המרד,
ממש ליד גן צ'רלס קלוד.
כולכם מוזמנים
התמונות של הפלסטיקה קטנות, בגלל בעיות טכניות,
אבל אני בטוחה שתצליחו לשרוד.
"לא רוצה לדעת שהיה קיים אדם מלפני"
|
-" וסקס?!" היא שואלת, מופתעת לחלוטין מדברי.
|
אתה קם בבוקר, לקול מטרטר של מכסחת הדשא של השכן, אתה מסתכל על
השעון ורואה שהיית צריך לקום לפני שעה, אתה מזנק מהמיטה, שולף
זוג מכנסים אקראיים מהארון, לוקח גם חולצה לבנה וגרביים, מתחיל
ללבוש אותם בעודך צועד לכיוון האמבטיה. אתה מצחצח את השיניים,
ביד השניה את
|
אני קונה את השוקו והלחמנייה שלי, שריד לימי הקייטנות כשהייתי
ילדה
|
שירי בתנועת יד עצלה מושיטה יד לשלט ומכבה את המערכת, גיל
מגביר את הטלויזיה עם הבוהן ברגל, החום הזה משתק את כולנו, וכל
תזוזה נראית בלתי אפשרית. אני ושירי מסתכלות אחת על השניה
מבטיחות שאחרי החגים אנחנו נרשמות למכון כושר, מיקי וגיל
מגחכים.
|
והוא מוכר לי,
אלו המילים שלי,
מילים שמעולם לא אמרתי
|
שנהיה מוכנים, נתחתן, אני כמו כולן אלבש שמלה לבנה, וטול תואם.
ותלוו אותי לחופה, וסבתא שלי וסבתא שלו יזילו קצת דמעות,
והדודות יגידו שהן עוד זוכרות אותי "כזו קטנה".
|
אני, קוראים לי דליה, נולדתי באינדיאנה לפני 22 שנה, לאמא
יהודיה ולאבא מוסלמי, קוראים לי ככה כי זה השם היחידי שהם
הצליחו לחשוב עליו, שנשמע טוב גם בעיברית וגם בערבית. סיבה,
כמו שרק אצל ילדים חצויים כמוני אפשר למצוא.
|
מישהו בכלל ביקש ממך לקרוא את הטקסט הזה. אולי הוא סיפור גרוע,
ודווקא בגלל זה אני שמתי אותו פה, כדי להרוס לך את היום.
|
קצת אחרי חצות, ניגש אלי בחור, ובעודי בוחנת אותו מכף רגל ועד
ראש, הוא מתקרב לאוזן שלי ואומר:" חבר שלי רוצה שתתחילי איתו".
אני פורצת בצחוק היסטרי, שואלת את הבחור לפשר הבקשה המוזרה.
הוא מצביע על גבר שיושב על הבר
|
קברתי את הצעקות עמוק בתוך חלל הבטן, שתי סנטימטר מאחורי
הקורקבן, הייתי מרגישה את זה לוחץ כשישנתי, או שאכלתי משהו,
ולפעמים סתם שלא עשיתי כלום.
|
|
|
אם בודקים את זה
מקרוב...
אולי למות זה
בעצם טוב...
וזה גם לא כל כך
נורא...
לאבר פתאום את
ההכרה...
נריה |
|
