|
Mיקי
נולדה בשנת 1983 במושב קטן בצפון.
הוכרה כילדה בעלת דימיון מפותח ונשלחה להתחנך, אחרי
שש שנים של הישרדות, נמלטה לזרועות עיר הצפון הגדולה
על מנת ללמוד בחטיבה ותיכון לאומנויות, איכשהו נראה
היה ששם יקבלו יותר אנשים השואפים להיות שחקנים.
לאחר שש שנות לימודים במגמת תאטרון, הצטרפה למכינה
חילונית למנהיגות חברתית, בשאיפה ללמוד ולבנות דרך
שתנהיג אותה לעולם טוב יותר.
פירסמה כתבות ויומן-און ליין באתר Bip.co.il - לפני
שהפך לערוץ הצחוק. מנהלת את הפורומים לסביות - גאווה
נשית (forums.tapuz.co.il/lesbos) ופציפיזם
(forums.tapuz.co.il/pacifism) בפורטל תפוז אנשים.
לאחר שסיימה שירות לאומי, הפכה לסטודנטית לתאטרון
ולסיפרות באוניברסיטת תל-אביב.
צימחונית, שחקנית, כותבת, סרבנית מצפון ומתעסקת
בפוליטיקה. חיה, לומדת, עובדת ויוצרת בתל אביב.
יש שיטענו מטורפת, ויש שיאמרו מטריפה. אך האמת
הגדולה היא ביצירה עצמה. על קרשי הבמה.
מתוך שאני מתמוססת
עם שלם צועק בי,
צומח במעמקיי - שורשיי.
"דמיי אחייך זועקים אלי מתוך האדמה"
ואני לא רצחתי - אז למה אני יורשת?
מוטבע בי, חקוק בעצמותיי, בלשדי,
ושפתותיי יתנוענעו תפילה לא להן
כי שכחתי כיצד להיות אחת.
|
נשקתי לבן האלוהים
שפתיי על שפתיו עורו על עורי
ובנגיעה אסורה קידשתיו
להיות לי ללחם להיות לי לחול.
|
אבי ואמי נספו - נכחדו,
ואני אחריהם נושאת גורלם.
|
המילים בשצף קולח,
עד כלות האור או הנץ החמה.
|
והמילכוד שבין שפתיו, בור פעור ומלחש,
מגע אצבעותיו חריש, מרגיע, עוטף לוטף ומתפלש.
גופו נצמד אלי דבק וממלא בי,
להזכיר חסרונותי להחדיר את מה שאין כי
יאלף אותי בזאת אליו, ובעלפוני אשכח
את שמוחי סער בו, את שליבי צרח.
|
השמש כבר
מתחילה לרדת למטה
ובדרך למדבר
יש המון חרקים סואן.
וההרים גדולים מלאי צבעים
וההרים בולעים את האדם
הקטן
מהרחוב
|
לראות אותך מתפשטת מול עיני
את הנס הזה בו גוף ניתק מכל כבליו
|
פאנקיסטית עם כלב
מציתה סיגריה,
מעכסת בעכוזה המרשרש שרשראות.
רצועת חנק בידה
ולמותניה,
שורשים מבצבצים משיערה המחוויר לורוד.
|
וזאת המתיקות הזאת, וזה הכאב שמנפץ לרסיסים והשלמות של הפרידה.
לראות את האוטו שלו מתרחק, את האורות נעלמים. מבט אחרון האיש
שהיה שלי, ואחריו ההסתובבות השקטה, הבייתה, להיפרד מכל השניות.
|
ההחלטה נפלה בנאות-סמדר שניה אחרי שהקצתי מעוד חלום, ועוד
שינה... אני לא מתכוונת להתגייס לצבא ישראל אלא ללכת לשירות
לאומי, מיום ראשון הקרוב אני מתחילה את המסע הארוך והמפרך של
וועדת השיחרורים בכוונה לצאת משם עם מסמך המאשר שאני מטעמי
מצפון לא מתכוננות להתגייס
|
אף פעם לא הייתי בן אדם מופנם, אנשים לא חושפים את עצמם בשמם
האמיתי כך סתם על דפי הרשת, זה בא ממשהו שפועם בי כבר שנים,
מתוך תחושה שאני חיה אומנות נושמת אומנות עושה אומנות ויוצרת
אומנות כל הזמן, וחיי הם חומר הגלם הכי חזק, הכי טוב, והכי
מעניין ממנו אוכל לקחת.
|
לא לקפה, ולא לשינוי, ולא ל"אני אהיה טוב יותר אלייך ממנו, הוא
לא מבין מה יש לו ביד" ואתה מבין? יומן? זאת אני? יומן?
|
אני וסרטים מפחידים לא הולכים טוב ביחד, ללא ספק הרעיון היה
מיותר להעמיד את עצמי למבחן שוב מול הזוועות הללו, דווקא סרט
טוב, וניקול קידמן גם כוסית לגמריי, הצוואר שלה מטריף עלי את
דעתי, חוזרים אליו, והוא עסוק בלצחוק עלי מצד אחד, ולרטון שאני
עושה לו בושות
|
אוויר, מרחב, גברים אחרים שיגעו בי, ילטפו אותי ינשקו אותי. לא
זקוקה לסוג כזה של אהבה ממנו, משהו בי הרפתקני מידי, בשביל
להיות עם מישהו שאוהב, והמגע שלו עדין כלפיי, "אני זקוקה עכשיו
לגירויים חזקים", כתבתי לעצמי לפני כמה זמן, ומהרגע שהבנתי את
זה יצאתי להגשים
|
יש בי כ"כ הרבה רגש כבר כ"כ הרבה זמן שמחכה לצאת, איש לא קיבל
את האהבה שלי, האקס שלי דחה אותה, איש הנדודים התחמק ממנה,
והיא בוערת בי. עיני תרות על העולם למצוא נקודה בה אמקד עצמי,
אעניק את כל היופי הטמון עמוק בפנים, היופי השרוט והחבול שעוד
מפעם כ"כ חזק
|
להרגיש את הלב שלי מתרחב ומתכווץ ללא שליטה, את פעימות המחשבה
שלי, שאחריהן מגיע הפחד הגדול שבהודאה שאני מרגישה, כל כך
מרגישה, חיה כמו שלא חייתי הרבה זמן באושר, בטבעיות, ואין
מסכות, אבל יש שקט, של מילים שלא נאמרות, לא לי, לא לו.
|
לא איכפת לי אם תשפטו אותי, אם תסיקו עלי את המסקנות הכי לא
נכונות (ע"ע השרמוטה שנכתב בזמנו...), לא איכפת לי אם תאהבו
אותי, אם תשנאו אותי, לא איכפת לי כלום מלבד דבר אחד... שתקראו
|
כשהוא מוזג מיץ פטל לתוך קוביות קרח, המאהב שלי, בנונשלנטיות
מוחלטת מבשר לי "עכשיו גם לי יש חברה" כאילו זה הדבר הכי ברור
עלי אדמות... ואני שממילא לא יכולתי לבלוע שום דבר נאלמתי דום.
כבר שבועיים שיש לו חברה, והוא נזכר לספר לי את זה רק עכשיו...
|
מעגלים מעגלים, ועד היום זה אף פעם לא נגע בי, כל פעם מתחילים
בסבב טלפונים, כי היה פיצוץ, כי היה פיגוע, כי היה מחבל, והיום
כדור אחד פגע גם בי, כדור שינאה שהרג בי משהו, שהרג לי מישהו,
לי ולעולם כולו, לי ולמכינה, לי ולחברים.
|
כלכך רבה רגש, ומשהו בי מתפוצץ מבפנים, ואני רוצה לצרוח, ואני
רוצה לצעוק, ולהתפשט ולהזדיין בטירוף עד שאני אשכח מי אני
ומאיפה באתי ולאן אני הולכת כי נמאס לי לחשוב ונמאס לי לדון
בכל הפילוסופיות הקיומיות של עצמי, ולהיות מיוחדת, ואחרת ושונה
"כמו שרק מיקי יכולה"
|
על קצה צוק נדה עם הרוח, על קצה צוק השמיים קרובים, מניחים,
מנחמים. איש לא יגע בה, איש לא יפגע בה, היא לא היא, היא תשחק
את העולם, מהבמה הגדולה הזאת היא מתאבדת... ממציאה את עצמה
מחדש ואיש לא יכיר אותה, גם לא היא עצמה, או עצמה לא.
|
|
|
אהבתי את
מורכבויות הדמות
שלך ב"שאלתיאל
קוואק"
הבלתי-משועמם
במחמאה
אינטלקטואלית
לעמיתו אדולף |
|
