|
אני אומן,
לא משום שעוסק אני במלאכה,
אלא משום שברגע ההשראה,
אני הכלי שלה.
מרגיש בכפותיי
את מגעך הקר
מלטף מתוך אילוץ
את עורך המנוכר
|
והשיר הנוטף
בין טיפות המשקה
בריר תאווה מתעטף
לתשובה מחכה
|
אז מה אם החלטתי כך
מה זה אומר עלי
שטחי נהנתן מלוכלך
בשביל כלום מוותר על כדאי
|
אני מאושר,
לא משום שלא אדע צרה,
אלא משום שבשעת צרתי,
ארצה להיות מאושר,
|
שלוש שורות
מתארות מצב
חסר-חשיבות
|
ובעוד אשב ואכתוב לך כאן יפתי,
לא אדע מי את.
ולמרות שהינך מושא תשוקתי,
לא אזהך במבט.
|
אולי בשל תשוקתי לחרוז,
הצלחתי את רגשותיי לגנוז.
|
גונז את הרגש שפע הכתב,
ודקרן המחשבה רועץ על פניו
|
והיינו ביחד
עם הפרעה או שתיים
ביחד
לפחות לבינתיים
|
הוא לא מסופק, לא מאושר,
רודף דברים לא נכונים.
הוא טרם גילה את נבט את האושר,
שצומח אצלו מבפנים.
|
אקבל את המצב כחוויה לימודית.
קשיים עליי משום שזקוק אני להם,
אך בניצבי מול הרגש,
אקמול בבחילה.
|
הייתכן ולא נותר דבר לומר?
מכריח עצמי להתמיד.
כי מסרב להאמין כי דבר לא נותר,
ודבר לא נשאר להגיד.
|
אני אוהב איך שאת מתמודדת
אוהב הכנות ללא חת
ואני רק דג מפרפר
מדלג בין אחת לאחת
|
לעצמו התשובה לעולם לא יאמר,
אף בהמציאו לאחרים את המתוק מן המר.
|
לו הייתי מחפש טוב בכל אדם,
יורד היה ערכי בעיני עצמי,
וגאוותי הייתה שוטטת דם.
|
אנסה לדמיין את הדמות,
בטרם אפסלה מחימר,
אנסה לעמוד על טיבו של כל נקיק,
כל שקע, כל פלג, כל הר.
|
מעולם לא חשב,
שיגיע למצב,
שהוא נמצא בו עכשיו,
בכל חייו.
|
בעין רוחי עולים המראות
ואינני רוצה בם עדיין.
|
מורי הוא הסבל,
הכעס, עבר,
כבהמה בקצה חבל,
ובפיה סוגר.
|
לרגע אחד,
היית בעולמי.
ללא קירות הזכוכית.
|
כמו פסיעות
של רגליים זערוריות
על הגג
כמו פסיעות קטנטנות
על ראשי
|
פתאום עולה לי באף ריח של סיגריות כבויות מהאפרה. אז כתגובה
הולמת, אני מדליק עוד אחת ומקווה לטוב.
|
והשקט אופף אותי,
פרט לרחש המקשים.
|
|
|
היה יום כול כך
חם שהדונג
באוזניים נמס
והשיניים
הקידמיות שהיו
מפלסטיק היו
הרבה יותר חמות
משאר השיניים
ההיפראקטיבית
פסיבית |
|
