|
ככלל, אני לא ממש אוהב את האתר הזה. משהו בין הצבע
הכתום היבש, לסימני הקריאה, לסופרלאטיבים, וכנראה גם
משהו אחר. לא יודע למה אני נכנס לפה. דחף מוזר. אהבה
יהירה לגאולה המפוקפקת שבאה אחרי נפילה קטנה.
תסבוכת של רגשות משונים ומיניאטורים כרוכים במקום.
כולם זעירים, כולם תמוהים.
ניחא. גם זה משהו.
הכל רטוב, הכל טחוב, הכל לח, הכל נוטף ומטפטף, הכל ישן, הכל
חשוך, הכל מתלחשש, הכל נרקב בחדר של גולדברג. הוא יושב במרכז
החדר בתוך שלולית עגומה של אור עכור, מיתמר מעל הרצפה החורקת
על הכסא הגבוה והצר, העץ לוחש את מצוקתו הרטובה והמרקיבה אל
תוך החושך.
|
סיפור זה מאד ברור בזיכרוני, אך אני חושד שהוא לא שאוב
ממאורעות שארעו לי. יש לי סיבות רבות לביסוס השערה זו.
המרכזית והראשונה ביניהן היא שבזיכרון זה הייתי אישה יהודייה,
בשם שרה פיינשטיין.
|
איכשהו, דרך איזשהו סדק, נפלט לי סיפור שבאמת קרה לי.
|
הו, איזה בית נפלא יש לידידי הטוב סטנלי קנט, המתגורר בפאתי
העיירה ג'ונו! אילו סיפרתי את כל צפונותיו של אותו הבית
המופלא, לבטח לא הייתם מאמינים לי, ואם במקרה כן הייתם מאמינים
לתיאורים שלי אז ספק שהייתי מעוניין לספר לכם אודותיו כי מתחת
לכבודו של אותו הבית שי
|
טיק טאק טיק טאק מקלדת,
רץ רץ רץ לו סמן,
רגע חושך,
פוקח שוב עיניים,
אאאאאההההה, נפער פה.
|
|
|
אני נכנס
לשירותים ומסתכל
על הקיר ושם
כתוב:
מה אתה מחפש
בדיחות על הקיר
כשיש לך אחת
ביד.
הם לא ידעו כמה
הם טועים. |
|
