|
'אבל זה כואב..' מלמלה תוך כדי עיסוי רקותיה הדואבות, הראש לא
היה קשור לסימפוניית הכאבים, הוא נגרם אולי מחוסר שתיה,
מההמתנה הארוכה, או מאי- ודאות. או גרוע יותר, ודאות מעצבנת
שכזאת.
"אז מה לעשות?" שאלה בחוסר אונים, מן העבר השני של השולחן
הרופא תקתק במהירות
|
הנשימה שלה שסוף סוך הסתדרה החלה לקרטע שוב, ודמעות נקוו
בעיניה.
אחרי דקות של מהלומות היא התיישבה באפיסת כוחות עם גבה אל הדלת
הנעולה וניסתה להרגיע את עצמה. אחרי דקות של בכי שקט נזכרה
שלשכנה בקומת הקרקע יש מפתח לבית, והיא דילגה את המדרגות
במהירות עצומה.
ה
|
אתה בתחילה תתנגד, ותלעג לו על הבכי, כי איזה מין גבר הוא שהוא
בוכה ככה?
אבל הוא יצביע לך על החלון, על הירח שהתחיל את משמרתו, וילחש
לך שלילה עכשיו, וזה הזמן שבו לגברים מותר לבכות, ובבקשה, הוא
רק רוצה חיבוק, וזהו, לא יותר מזה.
|
כל הרעש נפסק באחת כשבן אדם אחד מבוגר, ובכלל לא מרשים, נעמד
ליד כיסא מתקפל נמוך, וצועק בקולו הצרוד 'למקומות', בשנייה
דממה משתררת במתחם הענק, והמבוגר שוב פותח את פיו, "שלוש,
שתיים, אחת ו.. אקשן"
כעת רק כמה קולות נשמעים, וסביבם עומדת מהופנטת כוורת של
דבורים
|
"אני מניחה שפשוט נמאס לי, שוב" ענתה באדישות שהסתירה מאחוריה
הרבה, יותר מדי הרבה.
"אוקיי, וחוץ מזה?" נויה לא הייתה אחת שתוותר בקלות, אולי גם
לכן היא קודמה כל כך מהר, ואולי לכן למרות גילה הצעיר היא
הייתה מועמדת להיות ראש מחלקה, וזו לא הייתה סתם מחלקה.
|
הרחובות ריקים, שטופים הם פחד
חרדה תלויה על שלטי החוצות
קולות לוחשים, שנשאר רק ביחד
זו הדרך היחידה את התופת לחצות
|
|
|
הכל מים
אמר הדג, בהגיג
פילוסופי מעמיק |
|
