משהו בגופה, שעבר כברת-דרך ארוכה, היה נע פתאום, זז, מתעורר,
מתנער, מתפרץ, משתחרר מכובד המשקל שהיה נַחֲלַתוֹ בכל יום אחר.
כמו האדים שהיו בוקעים מקנקן התה, מפלסים להם את דרכם מעלה
בעוז רוח שכזה, בהסתערות אבירית, בחרב שלופה לפנים, בלי לדעת
מה יעלה בגורלם.
|