החיים קצרים, קצרים מדי אפילו, אז אני חי אותם! אבל
לא חי כזה של כולם, חי אחרת, חי באמת, מנסה לפחות.
לפעמים בא לך פשוט לעוף למעלה ולהסתכל על הכל מהצד,
להיכנס לראש אחר, לגוף אחר, למחשבות אחרות, לנפש
אחרת, אז אני כותב ונכנס. מדהים אילו אנשים אפשר
לפגוש ככה, חיים, מתים, עצבניים, שמחים, נאהבים,
מאוהבים... תנסו פעם, אולי אפילו תלמדו על עצמכם.

ואני, מי אני? אני זה שאתם חושבים שהוא לא אני, זאב
בודד מוקף באנשים בתוך בועה שקופה.

אז תקראו, תקראו שוב, תתחברו, תתנתקו, תקללו, תבכו,
תצחקו, תעקמו איברי פנים ושפכו את זעם הביקורת
בתגובות.

השיתוק המודרני אהבה הוא צחק בלב מלא, חיוכו נמרח על פניו, פנים נעימות, מלאות הבעה, הבעה של חום, רצון, אהבה, כעס, רגש. ההבעה קיימת, המשמעות חבויה, כל אחד ואחת פירשו זאת אחרת, כל אחד ורצונו. הוא ידע, הוא תכנן את זה, שנים של אימונים יצרו שלמות בהבעה שלו, אם ניתן להגדיר זאת כך.

האימה, אוי האימה! אהבה נכזבת לכל אחד יש את הפחד המשתק, זה שגורם ללב שלו לתפוס קצב של קנייתי בקילומטר ה-42 של מרתון, לנסות לפרוץ מחוץ לגוף, הפחד שמשתק אותך ובד בבד גורם לך לרעוד בצורה לא נשלטת. אז מה שלי אתם שואלים? לא שאלתם? לא נורא, תשמעו בכל זאת, הרי אתם כבר פה, אז למה לא.