צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אחרי שברחתי מחיי העלובים בתל אביב אל עבר חיים של צורות
וצבעים בשמיים הצבעוניים של התענוגות. כל כך אהבתי את הצבעים
בהתחלה, שהשתלבו נפלא עם ההודיות והבלונדיניות שבאו משינקין.
עכשיו הכל אפור פה,
ואני לבד.

שבוע אחרי שאמא מתה בפיגוע. אבא הלך לצבא ובגלל זה הוא מת, ככה
רן אמר לי. שמעתי בטלוויזיה אנשים שמחים כי למרות שנהרגו 20
אנשים, היה קרב טוב. 60 ערבים מתו ועכשיו הם יפחדו ולא יעשו
יותר פיגועים. אבל זה לא עניין אותי כי עכשיו אבא מת.

להשאיר את הקולות מאחור בעבר
להשאיר את הדאגות רק ליום המחר
לעצום את העיניים הכי חזק
ולהעלם, להפוך לאבק

להתענג על הצער, ועל המחשבה על הפספוס
לשכנע את עצמך שהיתה לך תקווה
לייסר את עצמך על המילים שלא אמרת
על שפחדת להצהיר לה על האהבה

אז חייכי יפה למצלמה
ותני מבט בוהה כמו שצריך
תישארי רזה, דקיקה ומדומה
ואל תאכלי דבר מלבד שמינית כריך

ובמשחק האכזרי של החיים
יגווע הרגש לבדו
כולנו פה לבד שוקעים
אך איש אינו מושיט ידו

אמא, למה אנשים כל כך רעים?
אמא, למה אפורים הם החיים?
אמא, למה אנשים לא מחייכים?
למה אני רואה אותם רק בוכים?

תחיי את מותך
כל-כך תשמחי
בילוי מקסים בחיק עפר
בקבר הנצחי

יש מקום בו מוות מתרחש רק בסיפורים
ואנשים עוצרים שם, נהנים, לא ממהרים
שם כל תחרות מסתיימת רק עם מנצחים
וכולם מחייכים שם, נוגעים באלוהים

מרגישים את החיים שאחרי המלחמה
ואני ניגש ומתקרב ישר אליך
רואה, אתה שוכב לך בדממה
ועצומות הן שתי עיניך

צבעי ילדותנו כהו, אפרו הגוונים
חיילי צעצוע נפלו, עכשיו הם מתים
בפינת הרופא וחולה, הרופא נשאר לבד
מבובה רותי הקטנה נשארה רק היד

הדגל שלי הוא לא כחול ולבן, הדגל שלי אדום
זה הצבע ששולט עכשיו, במדינה שלנו היום

קופסא קטנה דולקת
איש קטן צוחק בפנים
תשב, תביט בו, זה רצוי
ממילא אתה מזמן כבוי

וכשתבכה לבד האם אל מול הקבר הפתוח
וכשישתוק לבד האב אל מול הצער הזועק
קריאה גדולה לנקום תיקרא אל תוך הרוח
עין תחת עין להרוג את המבתק

המסע נגמר
קמטים על פניך
זה כל כך מוזר
חשכה בעניך

מסתכלים לאחור
מנסים לחזור
מחכים אך לא יודעים למה
והזמן עוד רץ ולא יכול לעצור

חדר אחד, איש, אישה, קופסא
שתיקה...

כותב שירים, חי חיים על הנייר
הרגשות שלא הורגשו
החיים שלא נחיו
הופכים לדף מקושקש, מצויר

בתוך עולם ללא מרגוע
בתוך עולם שנאה ורוע
יושב אדם בודד וחדרו חשוך

ביום בו תזרקו את הרובה
תראו מולכם עומד אדם שווה
ןלמרות שבן-דודכם אינו שייך לעם
תגלו סוף-סוף שגם הוא אדם

יום הולדת אחרון לאיתמרי התמים
איתמרי כבר גדול, הוא עכשיו כבר בן שמונים
על העוגה בודד עומד לו נר
נשיפה קלה - הוא לא בוער

כך כל יום כשמישהו מת
או סתם כשאין לאן לצאת
נצעד, בגיל, בלי בעיה
ישר אל תוך הלוויה

המוות מתקרב,
אותי מאוד אוהב,
רעידות עוברות בגוף,
צרחות וגם טירוף

ולך מספרים-"לפני שנים כה רבות,
קבוצת אנשים עשתה פה בחירות
הסתכלה אל האופק המר
בתקווה שלא מאוחר."

ואתה, שהבאת מוות בכל אשר פנית
מביט בי מחויך מתמונתך המקודשת.
עם אלף העיניים איתן אתה ראית
את התחינה האחרונה שלחיים היא מבקשת.

עוד מעט הכל נגמר
ילד אחרון צוחק מול החלון
איש ואישה הולכים יד ביד
אך לא בשבילי, אך לא בשבילי

עננים שחורים באופק
אש, עשן מעל
"הסתער", הולם הדופק
והלב לפעום חדל

תתכתב עם אנשים מקצה העולם
ותשכח אנשים שאתה גר לידם
כך תהיה כמו כולם, עלוב ומעונה
אתה צועק בקול, אך אין מי שעונה

חליפה, ג'ינס וכובע גרב
בובת מין , תעסוקה לשעת הערב
טלויזיה, D.V.D ומחשב
המון דברים שאתה כל כך אוהב

למה הציפורים הפסיקו לשיר?
הם איבדו כבר את ההשראה
למה האדם פתאום ראה חזיר?
כשהסתכל לו במראה

כל כך תשמחי וכל כך תתרגשי וכל כך תהיה מרוצה
כשתקני במכולת בשקל תשעים בלונדיני חמוד במבצע

מצייר לי תמונה שהכל כרגיל
מנסה להסתיר שבפנים פה מבחיל
הקליפה מבהיקה, אך בפנים רק רקוב
האור הוא חשוך, החיוך הוא עצוב

מבחוץ צוחק לו ילד
מבפנים אין איש יושב
נגמרה לה שעת החסד
והתחילה שעת הכאב

והיא יושבת שם, באמצע - שבויה באיזור הדמדומים שבין הצחוק
לבכי, העיכול וההקאה, התקווה והיאוש. מסביבה נעים כולם,
מחייכים וצוחקים, משתקפים בעיניה כבבואה של חייה הקודמים, והיא
באמצע -משחקת את המשחק של כולם ושל אף-אחד, בפנים ובחוץ, שוכחת
וזוכרת.

בן אדם הוא אסיר.

בוקר טוב תלמידים, וברוכים הבאים לעולם בו אנשים שונאים אחד את
השני כי הם נולדו מעבר לגבול

אלה: חזרתי, אהובי.
תרדמטי: אהובי?! אבל רק לפני שנייה אמרת לי להתבייש.
אלה: דברים משתנים בעולמנו, עכשיו אני לרשותך, אני כלי המשחק
שבידך. עשה בי כרצונך.
תרדמטי: כרצוני?
אלה: כרצונך.
תרדמטי: באמת?
אלה: באמת.
תרדמטי: אני יכול לגעת בך?
אלה: לא.

תרדמטי: איפה שפן הזמן? הוא מאחר, אני רוצה כבר לצאת מארץ
הפלאות.
קלמנקקיס: הוא השתגע לגמרי.
תרדמטי: אני פיטר פן! אני ילד נצחי, טהור ונפלא, ואני אראה לכם
מה זה, חבורת פיראטים!
קלמנקקיס: אז תקפוץ מהגג, פיטר, תבדוק אם אתה עף.

בוגי: עזוב אותך מתרופות, תרדמטי. תרופות זה לכאב ראש. כואב לך
הראש? לא. אתה לא צריך לרפא את הראש, אתה צריך לירות בו.
טמטמל: לוקחים מעט תרופות כדי להפסיק כאב ראש, לוקחים הרבה
תרופות כדי להפסיק כאב חיים.
תרדמטי: למה אתה מחליט פתאום שיש לי כאב חיים?

תרדמטי: אני פיטר פן! אני ילד נצחי, טהור ונפלא, ואני אראה לכם
מה זה, חבורת פיראטים!
מוכר: אתה מוכן לחשוב לרגע בהגיון?
תרדמטי: לחשוב, לחשוב על משהו טוב. עם קמצוץ אבק פיות.

בוגי וקלמנקקיס: עצור, אדוני. (אלה נכנסת לפריז)
תרדמטי: עוד פעם?! לא נותנים לי לחיות בשקט!
בוגי וקלמנקקיס: אתה מת, אדוני.
תרדמטי: מה הקשר? אולי תניחו לי עם פיסת האושר שלי סוף-סוף בלי
להפריע?

פתאום הבנתי שיעל היא לא סתם בכיינית, היא הרבה יותר מזה, היא
היחידה שלא הפכה להיות צינית, היא היחידה שלא הסתירה את הרגשות
שלה, היא היחידה שעוד אהבה את כולם למרות שאף אחד לא החזיר לה
אהבה, הבנתי שיעל היא אדם בעולם של רובוטים.

פתאום הרגשתי כאילו חזרתי לחיים אחרי תרדמה ארוכה במיוחד,
תרדמה מליאת רפי רשפים ודודו טופזים, שבה הסתפקתי בלהסתכל אך
לא לראות, לשמוע אך לא להקשיב, פתאום נזכרתי שיש גם מגע בעולם,
שיש אנשים בגובה של יותר מ28 אינץ'. לא היתה הרגשה נפלאה מזו.

היא הסתכלה אלי, בתדהמה. "זה לא ניר כהן שאני מכירה...", אמרה
על סף בכי.
"לא הכרת את ניר כהן." אמרתי בעניים דומעות. "אולי הכרת את
דודו טופז, אולי הכרת את יאיר לפיד, אבל לא הכרת אף פעם את ניר
כהן."

אתה חושב שהאנשים מולך לא מפחדים כמוך, שהם חסרי רגשות אבל אתה
טועה! למה אתה לעזאזל חושב שאתה היחיד בעל צלם האנוש וכולם
מסביבך חיות, לא חשבת שגם האחרים ככה? אתה לא שונה מהם, גם להם
יש רגשות בפנים.

סופר לנו שהטיפול נגמר, עכשיו נותר רק להתפלל לנס, הוא צמח.
לידו שכב צמח אחר, מירו בן שמעון. שני צמחים מסכנים שדקרו אחד
את השני כדי להשיג פרטיות על הגשם. כל כך חבל שהגשם לא יגיע
אליהם, הוא יגיע רק לעץ הענקי ממולם,שממילא מושקה בידי גננים.

אובראין: (אדיש משהו) אז אני רואה שאתם ראויים להיות חלק מברית
האחים וראויים למנהיגנו עמנואל גולדשטיין.
ווינסטון: (מופתע ומתלהב מהרעיון) מה, ברית האחים קיימת?!
עמנואל גולדשטיין קיים? במשך שנים חשבתי שזאת המצאה של משטרת
המחשבות.

אובראין: כמה אצבעות, ווינסטון?
ווינסטון: (תחת כאב נוראי) ארבע! ארבע! תפסיק, איך אתה יכול
להמשיך? ארבע! ארבע!
אובראין: כמה אצבעות, ווינסטון?
ווינסטון: חמש! חמש! חמש!
אובראין: לא, ווינסטון זה לא יעזור. אתה משקר. אתה עדיין חושב
שיש פה ארבע אצבעות.

ווינסטון:כל מסמך הושמד או זויף, כל ספר שוכתב, כל תמונה צוירה
מחדש, כל פסל, כל רחוב, כל בניין קיבלו שם חדש וכל תאריך שונה.
נגמרה ההיסטוריה. לא קיים כלום חוץ מהווה שאין לו סוף בו
המפלגה צודקת תמיד.

ווינסטון: אתם מבינים אותי.
כולם: אנחנו מבינים אותך.
ווינסטון: הכל כבר טוב, אין עוד מאבק.
כולם: הכל כבר טוב, אין עוד מאבק.
ווינסטון: אני אוהב את האח הגדול!

אובראין: לכל אדם יש משהו שהוא לא מסוגל לשאת. משהו שהוא לא
יכול לחשוב עליו. זה לא עניין של פחדנות, זה יצר הקיום. כך
אצלך עם עכברושים, הם הלחץ שלא תוכל לעמוד בו, אפילו אם תרצה,
אתה תעשה מה שנדרוש ממך.

להשאיר את הקולות מאחור בעבר
להשאיר את הדאגות רק ליום המחר
לעצום את העיניים הכי חזק
ולהעלם, להפוך לאבק

והיא בכלל לא נראית לי מכוערת
והיא אפילו די נחמדה
אני לא רואה שום אפשרות אחרת
לכן לאישה אני אקח אותה

להתענג על הצער ועל המחשבה על הפספוס
לשכנע את עצמך שהיתה לך תקווה
לייסר את עצמך על המילים שלא אמרת
על שפחדת להצהיר לה על האהבה

אז חייכי יפה למצלמה
ותני מבט בוהה כמו שצריך
תישארי רזה, דקיקה ומדומה
ואל תאכלי דבר מלבד שמינית כריך

ולוקח רבע לחם שנשאר מיום ראשון
ושוכב על פח הזבל, זה הזמן לישון
אנשי העקרונות עוברים שם, לא יתנו לו נדבות
כי הם לא נותנים לאלה, שילכו כבר לעבוד

אם היית פה, היית לא מבין
על מי כל אלה מדברים?
היית אז צוחק, "נו כל זה בשבילי?
עזבו אתכם, תהיו שמחים."

אנחנו שנינו לא מאותו הכפר
לך היה שפם ולי בלורית שיער
וכה שונה נראית ומוזר
כי לא היינו מאותו הכפר

זקוקים לגוף שימלא את הריק שבנפש
צריכים בשר שירגיע את הרעב למגע
צריכים קצת רוק שימרק את כל פצעי התוגה
צריכים חיוך שלצער תהיה הפוגה

אני נושא עיני למעלה לחפש לי ציפורים
אך יש רק כלי בטון וכלי שנאה, בשביל לקטול חיים
רק רציתי להיות כמו כולם, להיות אהוב
אז למה הדם של חברי נשפך למטה, לביוב?

הפנים שמביטות במראה הן לא הפנים שלי
הן הפחד שבוהה בי, חיוור מאובדן דימוי עצמי
תווי הפנים מכסים קמטים את הנשמה
הרים ועמקים של ריק מלא אשמה

ובמשחק האכזרי של החיים
יגווע הרגש לבדו
כולנו פה לבד שוקעים
אך איש אינו מושיט ידו

ואתה מדמיין שבתוך השגרה גם הרגע שלך אז יגיע,
השמיים יהיו כחולים מתמיד, במזרח אט השמש תפציע,
בין צבעי העולם ייעלם האפור,
וסוף-סוף תרגיש שאתה גיבור

תחיי את מותך
כל-כך תשמחי
בילוי מקסים בחיק עפר
בבית הנצחי

צבעי ילדותנו כהו, אפרו הגוונים
חיילי צעצוע נפלו עכשיו הם מתים
בפינת הרופא וחולה, הרופא נשאר לבד
מבובה רותי הקטנה, נשארה רק היד

מהאדם נבראת
לתרץ שנאה ואלימות
בצלמו נוצרת
שיתפלל אליך, אל המציאות

קופסא קטנה דולקת
איש קטן צוחק בפנים
תשב, תביט בו, זה רצוי
ממילא אתה מזמן כבוי

איש הגון וישר בן שלושים וחמש
עבודה, ילדים ואישה יש ויש
אז למה הוא מרגיש כל-כך מסכן?
הלב רוצה יותר הראש יודע שאין

זה הזמן לשחק את משחק החיים
שעליו יש חובת השתתפות.
אך אינך משחק, רק בך משחקים
וקובעים אם תחיה או תמות.

וכבר אז בילדותך גילו לך את הסוף,
הגיבור ימות השאלה רק מתי.
כל הנצח הנפלא הזה כל-כך בר חלוף,
ואין תרופה לחייך וחיי

שם במקום אפור ולא כל-כך זוהר
נולד אדם שאין לו אוכל במקרר
גדל בלי כסף וללמוד כלל לא יכל
ורק עבד למשפחתו עד שגדל

ופתאום את הופעת ולבי כה רתח
לחשכת החיים הבאת פתאום אור
ופתאום ממוחי הקודח נשכח
שבחוץ עוד קשה, ועצוב ואפור

מסתכלים לאחור
מנסים לחזור
מחכים אך לא יודעים למה
אך הזמן עוד רץ ולא יכול לעצור

כמו בסרט קולנוע הנוף משתנה
אביב, חורף, קיץ וסתיו
התפאורה מוכנה זה הזמן לשחק
המשחק של חייך עכשיו

כותב שירים, חי חיים על הנייר
הרגשות שלא הורגשו
החיים שלא נחיו
הופכים לדף מקושקש, מצויר

בתוך עולם ללא מרגוע
בתוך עולם שנאה ורוע
ישנו אדם בודד וחדרו חשוך

וכשייכבה הנר ישאל העשן
מה עשית בחייך?
שמונים משאלות נמסו בים הזמן
שנזל מבין אצבעותיך

אז כשפחדתי שלא יבוא מחר
ילד כה קטן שמסתתר בתוך הכר
חיוך יפה של אמא את שלחת אלי
וידעתי שיש טוב בחיי

כשמות אהיה מלנכוליה
עוד סיבה לחיבוק ודמעות בציבור
אנשים שבקושי זכרו שחייתי
לא יוכלו לקבל שאני כבר קבור.

אני מביט בך ולא מפסיק לדבר
רק לא לשמוע את השקט חודר

יהיה לנו עצוב כל-כך
כי כל אחד לבכות ישמח
כה נפלאים החללים
וחיבוק אמיץ לאבלים

כמה טוב למות בעד ארצנו
בקבר לבן וכחול
איזה כיף! יגמרו פה חיינו
יהיו שייכים לאתמול

וכל איבר הוא במקום
על פרצופך המחויך
ולמה זה אתה פתאום
נראה לי פה רגיל כל-כך?

כאף אחד אינו נמצא
ולבדי אני יושב
פתאום אני שומע את כל מה שאני חושב

שלום לך גברת מריה מושיח
עדיף שתשבי, כך ממליץ החובש
יש לי איזו הודעה לספר לך
למסור אותה אני מבקש

היום היה רע בדיוק כמו אתמול
ומסביבך אומרים לשנות פה אי אפשר.
תתעלם, אם תאמין אתה יכול
לשנות את המחר.

עוד מעט הכל נגמר
ילד אחרון צוחק מול החלון
איש ואישה הולכים יד ביד
אך לא בשבילי, לא בשבילי

פפי היה גור קטן
שרצה שיתנו לו חיבוק.
זה נראה די מוזר ובכלל לא קשור
מחבקים בני אדם, לא מחבקים גור.

תמונה כה מושלמת מכסה על קירות מתקלפים
בתוך המסגרת אנשים את עצמם מזייפים
כל דבר שעשינו היה רק זיוף בין שקרים
התמונה אט נסדקת ועוד הקירות מתקלפים

מנסה קצת בכוח להעסיק את עצמי
שאמשיך כך לשכוח את שאלות קיומי
שלא נותנות לי מנוח וכל-כך מציקות
תגידו למה לא תוכלו קצת לחכות?

אז רגע לפני שהכל הופך להיות עבר
תנסה להזכר מה ממך נשאר בעולם האפור הזה.

נבטל תכונות מכבידות על הגוף
שנוטלות ממנו את התקווה
נבטל דיכאון, עצבנות, מרדנות
לא נשכח לבטל אהבה

מצייר לי תמונה שהכל כרגיל
מנסה להסתיר שבפנים פה מבחיל
הקליפה מבהיקה אך בפנים רק רקוב
האור הוא חשוך החיוך הוא עצוב