[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה











לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אהבה
זוכר לילה באי רחוק
בין בקבוק למיטה
שהשמיים מעל נראו כמו ענן אחד גדול
אני שוכב על המיטה פעם חלפת גם פה
עכשיו הזיכרון חולף

כמה זה פשוט
וכמה זה כואב
לחשוב שכל העולם עומד דום
ואחר כך את משלמת את החשבון

היא נכנסה, כמו מתוך אגדות
ששרדו את שנות התשעים
היא חיפשה מקום
ואני לא אמרתי מילה, העיניים דיברו

ביוגרפיה
זה סיפור אמיתי, על תהליך שעברתי במשך יותר משנה. הוא נכתב כמה
חודשים אחרי שהכל נגמר. לפעמים אני חוזר אליו לבדוק אם משהו
השתנה. החלטתי לפרסם אותו, בלי שום סיבה.

ואני אחפש אותך
בכול פינה
כמו שתהיי שם תמיד
גם אחרי שכולם ילכו לישון

אהבה
כאן או במקום אחר
הסיפור תמיד ממשיך
מעבר לנקודה
שאנחנו לא יכולים לעצור אותו בעצמנו

אם רק ידענו לשמור על הקצב אולי היינו יכולים להמשיך.
מסך שלום עליו כתובות המילים מתכסה בדגלים שחורים, מול הסיוטים
הנפנו דגלים לבנים, ושקט עכשיו אולי עוד מעט תבוא הסערה,
נתעורר מהפיגוע, נצא נקיים, בלי אבק עלינו, בלי זקן אבלים, נצא
לבנים, גלימה לבנה וזר על

קירות החדר כבר הכתימו
והדשא הירוק צבע גווניו לצהוב
מרחוק הכול נראה דומה
כמו שזכרת
אתה עובר בשביל
מביט על חלונות הבית
היום לא יושבת שם אישה דואגת

אוקי, ברקע הבנתי שהתנגנה מוזיקה
כן, שיר של הסמיתס
לא מכירה, למה שמת מוזיקה?
כול דבר שאני עושה, תמיד מלווה אותי שיר מסוים
ולמה בחרת שיר של, מי אמרת, הסמיתס?
זה שיר יפה שלהם

ייסורים
כמה פעמים שיקרתי, בלי לתת סיבה
ואת עמדת מאחוריי
בוכה, זה היה מראה שאי אפשר לכער
מביט בעצמי, מה מתוכי שייך לי?

את אומרת תפסיק לכתוב
ואני על כוס קפה ראשון
סוגר עוד סיפור אהבה
לא יודע מי הגיבור
ומי זו את

זכרונות
ואמרתי לה "בואי נברח", מה עוד בחור צעיר וקבצן יכול לומר
למישהי
שהיא צעירה ומבוגרת ממנו בו זמנית?
היא חייכה, חיוך חסר רחמים
ואמרה בקול עדין, שיש לה מספיק כסף לברוח רק עד למלון הקרוב
זה הספיק לי בשביל מפלט של לילה אחד


לרשימת יצירות השירה החדשות
10 שנים
לאן את הלכת, הייתי בטוח שאנחנו מלאכים
שומרים אחד על השני
נותנים לאלוהים מכות וצוחקים לילדים על כל הפצעים שלנו

גורל
רציתי לשאול אותו
האם יש לסיפור סוף טוב
האם אנחנו עוד נפגוש
את מי שאהבנו באמת

אין בי שום מתנה
להעניק לך
לפני חצות
לפני ששנינו הופכים מחלומות למציאות

אבי, רוצחי
השברים מוטלים על הרצפה
אין דם, ואין סכין מגואלת
אתה בוודאי הולך לישון

במקום מלא מאמינים
לא ידעתי ממה אני חופשי
שהזמן מתכהה
הכל נודד

וגם אחרי שנים רבות, עדיין לא הצלחתי לשכוח דבר
רציתי לשמוע אותו צוחק, מספר לי סיפור
אולי הולכים ביחד לראות
את השדות ההם

זה לא אנחנו שהופכים קטנים
זה המעגלים שנפתחים
ולוקחים אותנו אל מקומות רחוקים
מתעוררים מתוך ימים אחרים

אהבה
בחורה אחרת השאירה אותי לישון
העולם המשיך, היא המשיכה איתו
ובינתיים בחדר הקטן
בחורה אחת כיבתה עליי את האור

ואני חושב
איך החלומות, לא אמורים להתגשם
אחרת, מה ישאר למציאות
ואחרייך יש רק נצח

כל יום אני חושב
שאני לא יכול להתאבד כל יום מחדש
מנסה לסדר הכל בשורות
מה שיפול ומה שישאר

זו כמו גסיסה ארוכה
הוצאה להורג של הנפש
לא מצליח
לחבר משפט אחד בלי להרגיש מת

מכוניות נוסעות במהרה, הן לא יכולות לראות את עצמן
באור הפנסים החולף
ואני בינתיים, חושב
בוודאי, עוד רגע אמשיך לנסוע, אשכח אותה

בין שתי נקודות
נעים במטוטלת של הזמן
בין הטוב אל הרע,
בלי הבטחה

אירופה בנתה עבורנו אנדרטות,
בואי נתאהב לידן
בואי נישאר עד שהצורך יעלם
נכתוב את שמנו עד שהוא ימחק בגשם

גם אחרי שנים של אהבה
את גופה לא הכרתי
גם לא מה שהיא ביקשה שאדע
ואני בכלל שוקע

אילו בוקובסקי היה חי היום
את הרי יודעת
שלא היה לנו שום סיפור לקרוא
אל תחפשי אותו כאן

המדבר שרוע מולנו
כמו היינו,
אסירים שלו לעד
לא שומעים את תקתוק השעון

ולא נגיד מילה
את תדמייני את מה שאני רואה
ואני אדמיין אותך
נשמטת מדמותך

גם אלף תפילות
לא יפסיקו את הגשם הזה
עכשיו כל מה שנותר
זה לשנן את הזמן הנותר

בלילה במיטה, רגע לפני שכיבינו את האור
ונתת לי אותך לזמן מוגבל
תמיד אמרת, זה רק זמן קצר, אחר כך אני שלי
ואני לא הבנתי מה זה אומר

ואף אחד לא יודע
מה יהיה בסוף הסיבוב
רגע לפני שנעוף מן השמשה
אל הכביש הסואן

מחפש את האור
מחפש אותך
גאולה וסודות אפלים
את אוהבת אותי זר

רק אז, את לא היית זיכרון
את היית את
וזה כל מה שנשאר לי
בזיכרון, בעבר שרוכב אלי

חלומות
חורצים בי גורל בכל טיפה
איך הכרתי אותך
בלי לדעת אם את אמיתית

עכשיו יושב מול החלון
סופר את הזמן
משהו טוב
בוודאי יקרה כאן בקרוב

כשהם יסיימו, לכתוב את האוטופיה שלהם
על קירות הבתים
אנחנו נוכל לעשות אהבה

בואי נעזוב
נקנה כרטיס, את תשבי ליד החלון
אוסטרליה, החוף המזרחי
נהיה חמש דקות שחקנים

ברדיו, הליידי הלכה ולאונרד נכנס
כל אחד צריך את סוזאן שלו
ואני חושב על החטאים, שלא חדלים לצוץ
יכולתי למות, יכולתי גם לכתוב את זה בלי הסבר

אהבה
בורר לך מילים
ומתאהב בך מחדש
ככה זה,
שאי אפשר לברוח מזה

אני צריך את זה
שהכל נגמר
בחורף, כשקר
אני צריך את זה חם וקשה

ותמיד כשהגיע דצמבר
שמענו את אותו שיר ברקע
את אמרת, שזה אולי סימן בשבילך
קמת והלכת

את יודעת
פעם עוד נהיה מובטלים
אחר כך נהפוך למשוררים
תסלחי לי

אתמול בלילה שוב חלמתי את אותו חלום
שוב הייתי ילד, שוב לא היתה יציאה
באתי כמו מנצח
וחזרתי מובס

רק היא חולפת שם, כמו תעתוע
אספתי את עצמי אליה
בדמיון, שאין לו כוח להתגונן
והיא הכירה בי

תנקי את פניי
ואז תחבקי אותי חזק
תהיי לרגע אחד
דמות שלא הכרתי

אהבה
הנה נגמרו החגים
ואת יכולה לחזור הביתה
אחכה לך
בין החדרים

פעם ידענו להיות שמחים
בחדרים הריקים, ידענו להיות
היום החורף התחיל, ואנחנו
נעלמים

מחפש אותך
לא יודע מה הפתרון, לא יודע מה אשאל אותך
שאצליח לגעת בכתפך
ואת תסתובבי אלי

היינו יכולים לדעת
אילו היינו מקשיבים
עד סוף הסיפור
מה יעלה איתנו היום, מה ישאר בתבנית

בדידות
נשים יפות מביטות אלי דרך המסך
יכולתי לאהוב אותן
הן לא היו יודעות מכך דבר
כל אחד עושה את מה שהוא צריך

עכשיו אני חופשי, הם אומרים לי
אבל אני יודע
שהכלא עדיין שם
עומד עם שערים פתוחים

אני נתתי לך אותי לכל החיים
את נתת לי אותך לדקה
לקחתי אותה, ועכשיו שכחתי מזה
ימים טובים עוד יבואו

כשאלך
אל תעקבי אחר דרכי האחרונה
תחזרי הביתה, תפתחי את החלון
החורף עוד מעט כאן

מה שהיה, ניצח
מה שיהיה, כבר לא משנה
ופנייך עולות בי
בשתיקה

אולי בעוד שנים,
ניפגש, על ספת הפסיכולוג
אני אטיח בך, את כל האמת
ואת בוודאי, תצאי מתוך הערמות

ברדיו
שירים ישנים
מתנגנים אל תוך הערב
כמו מבקשים מאזינים

שירים ישנים לא עוזבים כך פתאום
הם חוזרים אלי כמו סיפורי תופת
מבקשים את קיומי
דרכך, דרך המילים שאת מצוירת בהן

לי לא תהיה אהבה מהסרטים
כזו שאחריה, לא אצטרך דבר או איש
אחרי הכל
כמה אהבות כאלה יש, אחרי שמוחקים את הסרטים האמריקאים מן
המסכים?

בסוף הרי
תצטרכי לשפוט
בין האמת לזו שנידונה כול פעם מחדש
מה תרצי לדעת?

עוד שנייה תיכנס למיטה,
ותדמיין
איך אתה שוב עולה על אוטובוס
משלם לנהג בשתיקה ונוסע משם

לעיתים
גם אנחנו מדממים
מזיכרון ישן
בין מסע למסע

תמונות ילדות דוהות
זה זמן טוב לשתות
לזכר החורבות
למען הזיכרון

נסעתי
כדי להגיע אלייך
לא יודע אם חיכית לי
איפה שהכבישים נגמרים

לא מצאתי שום אל
להשאיר לי תשובה
ומשפטים לא ידעתי לחבר
ואותך לא ידעתי להקסים

ואין משפט ויש אשם
זה העונש, זה החטא
הכל מוצג בראיות
הכל כתוב בגזר הדין

רציתי להיות שם איתך
בעיתונים כתבו, שאתה לא יודע
מה אתה עושה שם
ברחובות שמעתי, שאתה משוגע

את תלמדי אותי
לנשום וללכת
בלי לפחד מן התהום
עם הזמן שמתקתק

בלי לראות מלאכים
בלי לשמוע אותות
ננעל בתוך עצמי
עד הקצוות האחרונות

שנים היא הסתתרה
פתאום היא זיכרון חי
וכמו כל זיכרון
היא לא נותנת לי מנוחה

יש כאלה שקמים כל בוקר, ומביטים אל השמיים
יש מי שרצים כל הלילה, כדי לקרוס בבוקר
ורק אנחנו נעים בין תנועה לאי תנועה
מעמידים פנים שנחזור אל אותה נקודה, שלמים

נשאיר את הזמן
לאלו המבקשים לנצח
ולנו ניקח, לילות שקטים
לעולם לא נמות

לא ידעתי איך לספר לך
שאני לא זוכר
מתי לא חשבתי עלייך
את היית שם

ואיך אתם לא שומעים
את מילות השיר?
מביט בירח המדמם
הוא יכול בכל רגע ליפול

ספרי לי סיפור ילדות
את הכרת את נשמתי
לפני שהיא הלכה רחוק
אל עולם נטול הגנות

ואני נכנעתי כבר מזמן
לסיפוקים המיידים
אלה הכניעו, טובים ורבים
עד שלא ביקשתי אפילו להילחם על מקומי

ואת אמרת,
אתה לומד לאט
ואני ביקשתי רק לדעת
כמה זמן נותר לנו

ומה אתה יודע על ילדותך
האם, היא תמיד הייתה שם?
ואתה שולח את היד לאט
כמו מבקש מגע

מה חיפשנו?
בסוף הרי נזדקן,
לעיתים זה יהיה נכון,
לעיתים, לא נרגיש דבר

אהבה
דמיינתי אותנו יושבים
על ספסל קטן
כמו היינו בני שבעים
וראינו את העולם נעלם

לא נביט בעיניים
לא נחזיק ידיים, לא נקרב את השפתיים
מה נעשה אחרי שנצעק
בוודאי נחשוב, אין לנו ברירה

בכל פינה יש תמונה שלהם
בכל חלק מהיום, יש שריטה שהם חרטו
לעיתים אנחנו בורחים לשם
כדי להתנתק מגעגוע ואהבה

ברקע אקשיב
לקולות הצופרים
ומה זה יעזור
אם אכתוב אלפי שירים

מהמקום בו אתה עומד, הכל מת
מהמקום בו אני עומד
כבר היינו שם פעם

מחפש מילים חדשות להמציא
מחפש אותך להקריא
בכול ערב מחדש
מתוך נייר מקומט

יש סימנים שמעידים
שהמחר עלול לאחר
רק אחרי לילה של נדודים
אדע
אם הגעתי אליו

את אמרת, בוא נשב בפינה
ניתן לזה לקרות
אחר כך נחזור
בינתיים, מישהו ינגב את האדים

זה לב האדם
אומר השיר
אבל אני ידעתי
הילד מת

אהבה
אהבנו שנינו, להרגיש את האדמה רועדת
יש כאלה שמתחילים בשביל זה מלחמה
ויש כאלה שרק מחפשים בזה נחמה
אחרים נעים על פי תנועה איטית

האם את יודעת
שסוף העולם קרב?
אנחנו יכולים
עכשיו להתחבק

מביט בחלון הפתוח
השנים חלפו, איפה הן עכשיו?
אני רוצה אותן בחזרה
בעצב, בתמימות

מפחד פחד מוות לחיות
בסוף אצטרך להתפשר
בין הברירות שלא נותרו
לאלה שלא אצליח להבין

על מה את חולמת כשהמציאות
לוקחת לעצמה לאט
עוד ועוד פרטים
ואת נשארת, ריקה

תשאי את עלבונך אל המילים
גם את רוצה
שיפלו הכוכבים
על הגג

כותב על נייר, חלומות שקופים
מושך את הדף, מקמט וזורק
גם בספרים שאתה קורא
אתה לומד לקבל, את הסוף הטוב

והנה חלפה עוד שנה, אתה זוכר בוודאי
איך ישבת מול אותו מסך, בדיוק לפני שנה
הקלדת את אותן מילים, שברת אותן שיניים
ובחוץ, יש עולם

גורל
ואת הרי יודעת, שאם תרצי
העבר יתפרק לרסיסים, לא יישאר ממנו שום דבר אמיתי
ואת תגיעי לשלושים
בדיוק באותו זמן

הרי אני יודע
חיי היו חיי זקן
אבל בסופו של יום
אמות צעיר

הייתי יכול לספר לך את האמת, לתאר לך אותה במילים עדינות
ואז היינו שוקעים
אל עולם שלא קיים
אל תרגישי אשמה

אמרת, תנסה להיוולד מחדש
ואני לא הבנתי
מה רצית להוכיח לי
מה רצינו שיישאר אתנו לעד

לא מבין מי אני, מול מבטך
ואת לא יודעת
מה זה, העצב הזה מונח כאן
ולמה השתיקות כל כך כבדות להכיל

תדממי
שהשמיים מכחילים
ולא משאירים סימן
חורץ את הדין לכל משאלותייך

כשראיתי אותך עוזבת
החפצים נראו גדולים
פחדתי
שהם יכו אותי בחוזקה

אל שדות הקטל של ימנו
אפשר להגיע ברכבי ארבע על ארבע
שדות הקטל של ימנו
מצטלמים אחרת במסכי הפלזמה

תחזיקי אותי
בידייך
כוכבים נתלים בשמיים
נדונים לאכזבה

תעזבי אותו ותבואי אליי
תשכחי את כל מה שלימדו אותך
על מוסר וצדק
השקרים הכי גדולים
הם אלו שאנו מחביאים בתוכנו
כדי לשמור על האמת

אל תשימי לב אליי
הייתי רוצה לגרום לך לבכות
אחר כך תשנאי אותי
זה הגמול

לעזאזל
למי בכלל איכפת, איך אנחנו נראים
עומדים על קצה המדרכה
מדמיינים שהכביש, הוא התהום

בכל רגע שתרצי
אסכים לכתוב אותך כמו שיר
המילים יישמטו מן הדף
ויהפכו לצללים

הגשם חדל פתאום
מאיפה השמיים באו
מתי הם נופלים
כל לילה אנו מחכים

הוא לא ידע לעולם
כמה זמן לקח לי
להרגיש
מספיק חזק כדי לפתוח לו את הדלת

על הספסל ראיתי
שני זקנים סוחבים את חייהם
אל השורות האחרונות של השיר
כאילו שם תחכה להם ההפתעה

תהיה אתה, תהיה נחמד
אל תצרח, אל תצעק
אל תספר לאיש
שאתה כבר מת

אין לנו סיכוי, מול השדים
מילדות רצינו לאחוז במשהו
שיתן לנו סיכוי, לעבור את היום
והלילה, נעשה כל מה שתרצי

אני לא מוכן לההרג
בשביל פחות מדולר אחד
יש כאלה שהיו משלמים יותר
אבל נהרגים בשביל פחות

מה רציתי לשאול אותך
השאלות שחובטות בזמן
ומשנות את תקתוקי המחוגים
ואת עוד רגע, תקומי ותיעלמי בחדרים

יום אחד נתעורר, נגלה שהים קרוב
נלך לאט, בעדינות
אשאל אותך, על מה את חושבת
ואת תעני, שאין לנו יותר על מה לחשוב

חוזרים אל המערה
לכתוב את השירים
מתוך חלום ישן, שמישהו חלם
ואנחנו ביקשנו להגשים

התמונה תביט בו מן השידה
הוא לא יבקש ממנה תנועה
רק להביט בו, שהוא שם
יושב על הספה, כאשר העולם בחוץ עדיין זז

בטלוויזיה ראית את עצמך
מחייכת וזוהרת
תיזהרי מותק
אומרים שזה מדבק

כול עוד יש זיכרון, יש חיים
הבעיה היא
שחיים גם את הזיכרונות הרעים
אז מה זה משנה, מה אומר?

הילדים של היום
הם כבר לא הילדים של מחר
ואנחנו באמצע
מחכים

צבא הצללים צועד בין הבתים
מחטט בפחי האשפה
שם חיינו זרוקים לחתולים רעבים

אהבה
מה רציתי לשאול אותך
השאלות שחובטות בזמן
ומשנות את תקתוקי המחוגים
ואת עוד רגע, תקומי ותיעלמי בחדרים

אומרים שזה תחילת החורף
אז למה את ישנה עכשיו
יכולנו לרקוד, ואיש לא היה שם לב
הרי הכיכר שוממה עכשיו.

רגע לפני שמכבים את האור
כול אחד רוצה לקום ולעזוב
שהשני ידע, כמה עולה האהבה הזאת
ובסוף, מה אנחנו רוצים להגיד?

קחי לך את הגלותיות, את הפליטות
שלעולם לא נעלמת
קחי לך את הצבעים
שלא מתכהים

זוכר איך הסברת לי
שאהבה היא למנצחים
כל השאר
מסתפקים בציפיות

בעולם קפיטליסטי וקר
אומרים שאלוהים, מוכר חטאים
בדלפק שליד המעשים הישרים
ככה כולם מרווחים, ככה הכסף מגדל את עצמו

תמונות של בתים יקרים
תלויות על הקיר ליד המיטה
תמונות שגזרת מעיתונים, פרוספקטים שקיבלת בתיבת הדואר
17 שקל לשעה, יום אחד הכל יהיה שלך

חולה במחלה ממארת
רואה מספרים
סופר שעות
נותן לעצמי, מרווח לפני הסוף

ארוטי
מה כבר יש לנו, שלא נוותר עליו מעולם
מוכנים לקבל את כול המכות
את הפצעים עד שיגלידו
לא, שנינו לא יודעים שום דבר

בדידות
מספרת שאת עצובה
אני לא מצליח לומר שום דבר
רוצה לומר לך שיותר טוב מזה
אני לא יכול
אבל מעדיף לשתוק

איפה כל אהוביי?
מספרים עולים בראש, גם געגועים
מתוך זיכרון, מהו זיכרון?
זורק אבנים לנהר

הכול ברור מאליו
אז חבל להישאר לראות את הסוף
אז הקהל עוזב וגם השחקנים מתמעטים
ואני נשאר להביט בך
מהופנט
זה ניסיון חסר רחמים
להישאר שפוי
אני לא זוכר אך זה התחיל

אהבה
ספרי לי
מי זו האהבה הזאת, שכולם מתכסים בה
וממציאים תירוצים בשמה, חורצים גורלות למענה
ספרי לי

בדידות
הייתי משלם לך חמישים מותק
אבל אני ילד שגדל בבית בורגני
שם צריכים ללמוד מהי אהבה
לפי השקרים

בדידות
וכאן אצלי, יש אהבה נטולת מסים
עם כרטיס טיסה סגור בתא הכפפות
שואל עד מתי, ולא נאבק
מדי פעם נעצרת מכונית, ונזרקת ממנה זונה
או נאספת אחת אחרת
ובפריז עכשיו קר, אצלי בוער
אני גומר, אחרי שהכול נשפך

גורל
מול עולם מתפורר
מול ערכים מתקפלים
לא יכולנו להתבצר לנצח
המציאות היתה זקוקה לשניים, שהיו מוכנים להפסיד בחינם

מסתובב כמו מלך עירום
עם האקדח ביד, ובקבוק
ליד החלון
בעוד רגע הכל יימרח בטוב

אהבה ראשונה, היא זו שחיה לנצח
אהבה ראשונה תמיד מתה, מוקדם מדי

אהבה
צילומים גדולים, תחרות אחת
אין מנצחים
הקרב נגמר
הייתה רוצה אהבה אחת

כתבתי לך בלילות שירים
שתרגישי טוב עם כל מה שרע
בינינו, אין לנו משהו אחר,
לעיתים זה חוסר ברירה

אהבתנו היא עוד פנס אחד
החדר חשוך ממילא
מה שהיה איננו,
לא היה קיים מעולם

אנחנו לא גברים יפים
לא נשים קשות
בסוף נשארים
רק עם קלישאות

תביטי, תביטי על העיר
הרחובות נפרשים
מבקשים מאתנו להישאר
אבל את נודדת ואני נעלם
גם אנחנו רוצים חיים שאינם
תביטי

אולי זה לטובה, שאת הולכת עכשיו
אין לי מה לבכות על זה
זה ישאיר אותי, עם מעט יותר
ממה שיש לי, כשאת כאן

אהבה
אנשים מתחתנים
יום אחד, גם אנחנו נתאהב
בלי שקרים, אי אפשר

את מביטה בי
בעיניים עצובות
אומה ת'ורמן מחייכת אלי

אכזבה
עכשיו אוסף את המילים בשקט
מחשב את צעדיי
אולי עוד אוכל לצעוק אותן
כשאיש לא ישמע, אני לא רוצה להפריע לסביבה

הרהור
עומד על ההר, יורה באוויר
גם אנחנו זקוקים לרחמים
על האורות ועל המילים
על הכיבושים הבלתי נגמרים

את עדיין יפה,
עדיין לא חסרים בך חלקים
ואני לומד לאט ומרחוק,
איך את אוהבת

רצית שאומר לך
שאהבתי אותך, גם שלא הייתי צריך סיבה
רציתי שתדעי, שזה תמיד היה כך
לא, אני לא מאושר

ואני מבקש
תאהבי אותי בלי תנאי
אני אקח את האחריות עלי
וכל מה שיישאר לנו, זה הזמן שנותר

אולי תובילי אותי
אל החלק הטוב של הסיפור
בו אכיר את עצמי מחדש
בו אגלה מי שאת

כמיהה
סיפרת לי, שאת רוצה חיים
סיפרתי לך, שאין לי שום דבר מעבר לזה להציע לך
אהבות קדושות
אנשים זרים

אתה הרי יודע, היא תקום ותעזוב
ואתה שוב תצטרך להסביר לעצמך
איך החיים הם לא סרט
והמציאות שלך, מתרסקת שלך בפרצוף

יש אנשים שמתחתנים
יש אחרים, שממהרים לעשות כסף
לא ידעתי מה אני רוצה
ואת רקדת בשתיקה

אהבה
אהבתי אותך, כשלא היה לי דבר
ואחר כך התמלאתי קינאה
רציתי להיות מאושר
זה בא אחד על חשבון השני

אהבה
באמצע הלילה, נתעורר ונגלה שהכול חלף
ועדיין בועט בנו
מה זה משאיר לנו, אחרי הכול אין לנו דבר

אחרי שהלכת
לא יכולתי, לתקן דבר
לא יכולתי, לחזור לאחור
הסימנים בישרו רעות

געגוע
לספר לי, איך זה נגמר
מהצד שלך
כמו הייתי זר
תספרי לי, איך זה מתחיל ואיך זה נגמר

אהבה
העבר לא נסגר, העתיד לא מובטח
אני הפסימי מבין שנינו, ואת
את לא בוחרת שום צד
אוחזת בידיי, אבל לא בטוחה שלא רוצה לומר לי ללכת
על כמה חולשות נוותר, רק בשביל להרגיש בטוחים
שלא נצטרך, להתחיל מהתחלה
ושוב נתקעים באותה תנועה מעגלית

בסופו של יום, גם אתה תיפול
היא תחכה לך שם
אתה תהיה המאהב
אתה תהיה הזר

הבדידות היא העונש על כל החטאים
החטאים הגלויים, החטאים הנסתרים
והחטאים שעדיין לא עשיתי
הנה אני מוכרז כחוטא הגדול

אותנו אי אפשר להפתיע
גם ברדיו הישן
הסיפורים
הם של אותם גיבורים

בדידות
ואת אף אחת
המצאתי לך פנים ושם
הכנסתי מילים בפיך
לעיתים דיברנו ממש
הכול היתה טעות
לא חשבתי שאוכל לצאת מזה
ועכשיו מאוחר

אומר לך
שאיבדנו יותר מדי אנשים
כדי לתת לזה לקרות שוב
כדי שיהיה לנו מקום להצטער

הכל נראה לי
לקוח מאיזה סרט
אולי נבקש מהבמאי שיעצור לרגע
ונתחיל מהתחלה

בתים משתנים
רחובות מקבילים
אתה לא זוכר את השקר
שבא אחרי האמת

אנשים התהלכו ברחוב
זוגות , זוגות
אני עמדתי ליד התחנה
ראיתי אותם עולים ויורדים

ואת אמרת לי פעם
שגם אהבתנו היא מפלט
השאלה היא אם אנחנו
פליטים או חיים בתנועה מתמדת

אהבה
חושב עלייך
איך אמרת לי פעם
אין דבר כזה אהבה אמיתית
רק שקרים שלא צריך לשקר

ובכל זאת אבין, שהחיים הם לא שדה תעופה
אי אפשר לקום ולעזוב
בכל פעם שהזמן ממשיך לבדו,
ואני נשאר מאחור

גורל
אין חיים אחרים
רק שמיים קפואים
אין חיים אחרים
רק מסלולים מתפצלים

מהשולחן, את נראית רחוקה
אולי אלף חלומות מפרידים ביננו
מהקירות
תמונות מתנפצות לנו בעיניים

לנו אין נהר ארוך
לטבול בתוכו
אין לנו גם
כבישים ארוכים להתחמק בעזרתם

עצב
לתת לזמן לזרום כמו הנהר
ואחר כך לרדת אל הגדה
שם נמצא את החיים שלנו
קשורים, בעלים
לא, איש לא יכול לקחת אותם מאיתנו
גם שהמחיר יורד

לעיתים נדמה לי, שאנחנו עוטפים את עצמנו כל הזמן בזיכרונות
אולי כדי לחפות על חומות שנפלו
אולי כדי שלא נצטרך להביט מעליהן
ואולי אנחנו ממשיכים לחיות,

ובלילות שהולכים לישון
את מדמיינת סיפור אהבה
שבסופו כל החלומות מתגשמים
ובלילה את קמה מספר פעמים
לגלות, שהחיים לא משתנים

כל מה שרצינו
זה למצוא מקום משלנו
אך שום עיר לא הייתה יכולה לתת לנו הגדרה
ששייכת לנו

אהבה
עכשיו, עכשיו אנחנו אינסופיים
גיבורים בזכות עצמנו
אנחנו יכולים לעוף מעל האגמים הקפואים
אף אחד לא ייקח מאיתנו את המקום שלנו

הרהור
ואת הדם שביקשתי
את השקט שלא יכולתי לספוג
ואת החיים שלי
לא הצלחתי לשמור

אין כאו נחמות
אין כאן פרחים לקטוף
להניח על קברים שכרנו
אין כאן מגע, שיעטוף אותנו ברחמים

אין כאו נחמות
אין כאן פרחים לקטוף
להניח על קברים שכרינו
אין כאן מגע, שיעטוף אותנו ברחמים

בדידות
ואתה מספר לי
איך היא שכבה איתך
גם אני רציתי אהבה
אחת שתשאיר לי טלפון, וכתובת

אהבה
אני מכיר את הרחובות, שיש להם סוף טוב
אבל הדרך לשם ארוכה, ולא כל אחד יכול להגיע
איתך זה בטח היה, יפה יותר

ואיתך אני שוב ילד
מהפחד עד הצעקה
את הגבר שבי הכרת וניסית
עד שפג תוקפו בעינייך

אני אשאר כאן
אחפש שבילים
לצאת מהם אל הדרך
את תהפכי לזיכרון רחוק

לא נזכור את גילנו
לא נזכור ממה ברחנו
זה יום העצמאות שלנו
ברחוב

יש מי שמבקש את זה מהר
ויש מי שנלחם כל היום
עד שהוא נופל, ואז הוא מגלה
מי שהפיל אותו, הוא מי שלא נלחם בכלל

אכזבה
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
במבט שאת זורקת כשאני משמין
בעיניים העצובות שלי שנאחזות בכל נקודה
כמו מפחדות לפגוש את המבט שלך ואיך שהוא שוקע

אלוהים
יום אחד יקירתי
הרוח הקדושה תלטף גם אותנו
תחזיק לנו את היד,
לא תניח לנו

אביט בעינייך המבקשות נחמה
לא תבקשי הסברים
לא תבקשי שקרים
הכל יחמוק ממחשבותייך

ואלייך אני בא
כמו חייל החוזר אל הקרב
ומבקש את גאוותו
לתפור מחדש

אלילים רוקדים סביב טבעות אש
אין שם זאבים, אין שם נחשים
רק שמיים חסרי צבע
מחשבות רצחניות

בתוך חדר קטן
בו הסודות מתפרצים החוצה
אין שובר גלים
אין תחנות רוח

אהבה
שנים אתה חולף לידה בבוקר
והיא אומרת לך בוקר טוב
ואז אתם נפגשים בערב
וסיפרו לך, שבאמצע יש חיים

גם שאני איתך
אני אלפי קילומטרים מכאן
אולי גם בתוכנו
זו עדיין ארץ זרה

מתוך שקט לא ברור
סיפורי הילדות
מפריעים לנו
להיפרע מעצמנו

אהבה
אל תזרקי שום דבר
אל תשכחי את מה שיש לנו,
בשביל חיים ריקים
רק בשביל רגע אחד של ניצחון,

אינטרוספקטיבי
אל תבקשי ממני
להבטיח לך דבר
כל המשוררים שהבטיחו
השתכרו, ונפלו מן המזח אל הים

אל תוך התמונות שלנו
לא יכולנו לחזור
את עצמנו השארנו, כמו מבקשים נחמה
כמו מנסים להסביר, איך זה קרה

הזמר עולה, הגיטרה מיללת
כל הקלישאות על חיים טובים
נעלמים ברגע אחד של שקט
בחוץ יש מלחמה אחת, בפנים אנחנו נפלטים אל השקט

מהשמים לא ירדה טיפה של גשם
רק עשן גדול היתמר מעלינו
אנחנו יכולים להסתלק
אל תיכנסי לכאן

קחי ממני את מה שיש
אל תנסי לקחת יותר
זה כל מה שיש לי
להציע לך כעת

יש שאלות שעדיין מתבקשות
יש תשובות שעדיין מחכות
אל תלכי עכשיו
יש עוד לנו, עוד דרך להשלים

אל תלכי
לפני שאת אומרת מילה
זה מה שיישאר לנו
זה כל מה שנזכור

לפעמים אנחנו רואים את הסוף
לפעמים ההתחלה עוד מציצה
אל תלכי לישון
אנחנו עוד נספיק להגיע

אף שיר לא יוכל להסביר אותנו אז
רק אנחנו נצעד לאט
אם יניחו לנו
נספיק להגיע

ייסורים
אבל אתה לא יכול לספר לאף אחד
שלא היתה מלחמה
אלפי קילומטרים
ובראש שלך תמונות רצות במהירות
מי זה הבחור שרץ מולך?
חבר או אויב?
ועל הגב
מטען כבד ודל בפרטים

אל תספרי לי
שהחלום הוא כול כך גדול
שאת מעדיפה עכשיו, לשתות
בשביל שלא יזלגו דמעות

אני יודע שאת אוהבת
אבל הגבולות בוערים
ואני כבר לא יכול להמתין
לחצות אותם

ברחנו שלא ידענו לאן
אנחנו הולכים
הדרכים הקצרות
הימים ארוכים

יכולתי לומר לך
שאני אוהב
אבל בסוף
היינו נשארים בצד

את לא השארת דבר, לחיות איתו
לא נתת סיבות רבות להישאר
לא לקחת דבר, שישמור אותי כאן
ואת ביקשת, אל תתאהבי בי עכשיו

אם את אומרת, שאת לא חוזרת
אז למה אני, מתעורר בבהלה
בכל שקשוק מפתח, בכל רעש מכונית חונה
הסוף נראה נכון, זו תמיד ההתחלה

כתבת פעם באיזה שיר
שאין יותר שירי אהבה
רק כתמים על ספרים ישנים
היא בוודאי אוהבת

לעתים, זה כמו במלחמה
הורגים, כל זמן שאפשר
ואז בבת אחת, זה מגיע
ואז לא נשאר לנו דבר

פעם אהבנו בלי לשקר
אמרת שזה אפשרי
אבל אני ידעתי
שזה לא אמיתי

אם תביטי בי עכשיו
את תראי
בדידות משתלחת בי
מנפצת ממני את הזגוגיות

תחושתי
איך אנשים משתנים שהרוח באה
ואיך הם נאספים אל עצמם, שאין להם ברירה אחרת
תראי את העצב על פניהם
בלי סיבה, לא תצטרכי לחפש דבר

געגוע
אם תרצי לברוח
אשאיר את השער פתוח
נוכל לעבור דרכו
בכול שעה

מצב
והפנים של הילד
מביטות אלייך
גם שאף אחד לא רואה
האדמה מבקשת עוד פעם
ואת מסרבת להתפתות

אכזבה
כן, גם אנחנו מתגעגעים אל אמריקה שלא היתה קיימת
הוי, אמריקה, אמריקה
כמה שלטים תלינו לכבודך, כמה פעמים צעדנו בשמך
אבל אנחנו כאן, מול הים התיכון, מחפשים סירות שיצילו אותנו

אירופה בנתה עבורנו אנדרטות, בואי נתאהב לידן
בואי נישאר עד שהצורך ייעלם
נכתוב את שמנו עד שהוא יימחק בגשם
אחרינו, הרי דבר כבר לא יהיה

ושנינו מביטים בהם
הם כול מה שיש לנו, אחרינו
זה רק אנחנו מול כל העולם
שהעולם יתעורר, נספר לו על כך

גורל
ואני נזכר
איך תמיד הגיבורים בוכים בסוף
ואת אומרת
אתה לא אחד מאלה

אין נשיקת לילה טוב
אין אהבה שמחכה שאחזור
הייתי יכול לצחוק
אבל מפחד לשמוע את זה בקול

בשבילך להגיע לקצה זה הניצחון
בשבילי מספיקה ההשתתפות
את מכבי
אני הפועל
זה כל ההבדל

מחכים לזמרת, להקשיב לה
איך היא צוחקת באמצע השיר שלה
ולא זוכר מתי זה התחיל
ואתה מחכה שזה ייגמר

ואולי זה הוא, שמכין לך אוכל לעבודה
אני מתפשט לאט
זו שעה מוקדמת, להתחיל לחשוב
לאן היום הזה הולך

אני לא יכול לחכות לך יותר
אני צריך להתחיל לחיות
לפני שהחיים ייכנסו אל מסלולם ולא ידעו איך לצאת ממנו
אני רוצה להיות שם איתך

אהבה
על מה התחייבנו
אני כבר לא זוכר, מה באמת רצינו
תאהבי אותי, לפחות פעם אחת
לפני שאקרע את המסכה, מעל פניי

אהבנו להרגיש
את טיפות המים על הפנים
ואחר כך, רחמים
מין עצבות של ילדים קטנים

מנסה לפשט את המחשבות
אולי אגיע לקצה
אנשים לא צריכים הרבה כדי להתאהב
אנחנו לא שונים מהם

אנשים שמחים לא כותבים
ואנשים שכותבים הם לא שמחים
אם אדם שמח ינסה לכתוב,
הוא יגלה פתאום, שהוא נמצא בצד הלא נכון של חייו

עכשיו אתה יודע
אף אחד לא מגואל,
אף אחד, לא יכול לנקות את השולחן
בלי להישאר רעב

עוצמים עיניים, חושבים על מקום רחוק
ובינתיים אנשים קמים, יורדים מהאוטובוס
בתחנה לא מחכה איש
אף אחד לא זוכר, אף אחד לא בא

אהבה
את המבטים שלנו
אפשר לעטוף בנייר
יום אחד נלמד
איך לקמט אותו, בלי להיפגע

אהבה
רצינו להיות פוסטר ענק
בשולי העיר
בשבילך אני מוכן ללכת
להשתגע בתוך השפיות הזאת

זוכר נסיעות לילה
ובתים חולפים בחשכה
לא עצרתי,
לא נקשתי על הדלת

אהבה
ברחובות, בזמן של לילה
הלכתי לבד, חיפשתי אותך
את אמרת שאת תמיד מופיעה באותם מקומות
לא ידעתי מה לומר לך
שאראה אותך
סיפורים מספרים את עצמם בלי להרגיש
לא היה מה למחוק
ביקשתי לילה אחד
ואת אמרת לא נותרו לנו עוד

אהבה
ואת אמרת לי שהיינו עוד רבים
שאני לעולם לא אדע להיות שמח
אז אני משקר לעצמי בכוח
אחר כך הפסקנו לריב והתחלנו לשתוק

אהבה
המילים, הצלילים
הפנים שלך
שיר אהבה שמעולם לא כתבתי
מעולם איש לא כתב

עכשיו אני חוזר אל הבית
שוב ברוח
עפים עפיפונים
שוב אני מבקש את גבולותייך

אהבה
תגעי
זה רך וכבד
תרגישי
זה לח ומלוכלך
השמש בעיניים שורפת
אור חזק, מסנוור
את גבר אני אישה

היא תתעורר
התיק מוכן וליד מכונת הקפה
יש דפים לבנים
פעם היא עוד תכתוב

את היית החלום שלי
את היית הילדות הלא כתובה
לאט היא נשכחת בזמן
ואני עם הנוסטלגיה נשאר תמיד

וזו העיר, שלא מכירה את האנשים
נותנת לעצמה להיכנס
מעניקה לך מקום בלב
ואתה יכול, לשבור אותו בקלות

מחאה
אתה לא מכיר אותי
אני לא מכיר אותך
לא ראיתי את הפנים שלך
לא שמעתי את השם שלך
אתה לוגם מן הכוסית שלי
מעשן את הסיגריה שלי
ואני נחנק
למה אתה חושב שאנחנו דומים?

הוא לא אהב את הקיטש
אז היה כותב לה בציניות
כמה חיים כותבים על המוות
והאם, למוות יש חיים משל עצמו

את חייבת להאמין לי
אני רציתי להיות חי
בלי סימן שאלה, בלי תהייה, בלי לתהות על פשר המידה
את חייבת להאמין לי

חלף הרבה זמן
מאז שאהבנו נכון
אחר כך אני זוכר
אספנו את הזיכרונות, נסענו רחוק

עוד רגע תתחיל המלחמה
ושנייה אחר כך
אנחנו נלך לישון
כי ככה נגמרות האגדות

מביטים החוצה, איך העולם חי
ושנינו טובעים
תמונות על השידה, היינו פעם
איך האדם הופך לזר, למי שהוא היה?

אהבה
באמצע החיים
שכבנו זה לצד זו
הבניינים מסביב
לא איימו עלינו

אנשים חולפים בראשי
ואת לא נשארת הלילה
רק הדמיון
משאיר לי מקום בשבילך

זכרונות
סיפור ילדות
שלא נגמר
התקרה נראתה לי גבוהה
אולי יכולתי לגעת

אל תדאג
בדרך הביתה, נמצא סמטה קטנה
אף אחד לא יראה
שניצחנו

את תספרי את השקרים שלך
אני, אסתיר את שלי
רמזים קטנים, שפרמו את הכל
לחתיכות קטנות

מה אנחנו יודעים היום יותר
בגיל שלושים כמו בגיל 15
יודעים את אותם דברים
רק מתקרבים יותר קרוב לסוף

מה יהיה שנגיע לגיל ארבעים
האם אז נוכל להתחיל לחיות
ולא נרגיש מפסידים
אבל את, משתנה משנייה לשנייה

אהבה
והנה אני מביט בך
ואת מזכירה לי
את כל מי שחשבתי
שלא אראה אי פעם

יכולנו לרקוד, יכולנו ליפול
אין מה שיסתיר את הכאב
ואת חשבת, שבגשם הזה
נהיה בפריז

הבדידות, שאני מגונן עליה
היא זו, שמפוררת אותי
כל מה שמגן עליך
בסוף הורג אותך

ובאמצע האהבה שלנו, יש בדידות קיומית
כמו שני מבוגרים אנחנו נעים
עם מקל הליכה
מנסים לאחוז במה שאפשרי

בדצמבר של חיינו
נכבה את האור בלילה
ונשאיר את החלומות במקומם
בדצמבר של חיינו

את אמרת לי
יום אחד הכול יהיה בסדר
לא ידעתי אם לשמוח
או לא להצטער יותר

בדרך למיטה
יש מי שמחשב
את המטרים הבודדים של שטח ההפקר
בין הבדידות לבין תחושת הגאווה

בוקר אירופאי, אי אפשר לדעת יותר מזה
אל תתאהבי בי, הייתי מבקש
אל תבקשי שאוהב אותך, אני עדיין מבקש
אבל נכשל, כל פעם מחדש

פעם שלא היה לנו דבר
הבטחנו, שיום אחד נברח
אחר כך ראינו בטלוויזיה
איך אנחנו נראים

אהבה
אתמול בערב, ראינו בסרט
הגיבור ניסה להציל את אהובתו
ואת לחשת,
אתם לא צריכים להציל אותנו

איך זה, שתמיד אנחנו חוזרים
אל אותם זמרים
כמו לא התרחקנו הרבה מהרחוב שלנו
כמו לא התבגרנו לעולם

בחצר האחורית, יש לכולם מקום
אני מחבק אותך, אל תעזבי
ברקע אפשר לשמוע, את הסירנות
מחפשים ניצולים, בחצר האחורית

שירים שקטים התנגנו ברקע
זה היה שלנו, רציתי להאמין
אבל בסוף של יום
אנחנו תמיד נשארים חשופים

ישבתי בבר, איפה שכל ביג שוט יושב
רגע אחרי שהוא מסיים לתקן את העולם
ובא לנקות את מצפונו, בכוסית אחת
צפיתי בהם מהצד, מנסה ללמוד

מנסה להמציא תפילה
והכלב נובח
והכלב נושך
מזיל ריר על הרצפה

אני זוכר איך
לא שאלנו
מי אוהב יותר
לא היה לי מה להפסיד

אל סיפור שלא כתבנו
אל שירים שלא שמרנו
מה בין העצבות שלך
לעצבות שלי

ואת ביקשת שאבטיח לך
שהכל יהיה בסדר
אבל אני לא חשבתי על זה אף פעם
הבטחה כזו יכולה לשנות את החיים

כעס
לפעמיים אני חושב
שזה לא יכול היה להיות אחרת
ספרים, שירים
ארוחות שישי
צעקות והתרוקנות של כאבים

אהבה
ואני לא יודע
מה בא קודם
החיים או המוות
ואיפה אני נמצא כעת

אהבה
ואת אומרת
תביט על החיים
הם לא נותנים לנו לגעת
אז אנחנו מביטים עליהם מרחוק

אהבה
בלילה שעבר, שכבנו עירומים במיטה
את היית יפה גם בחושך
אני חשבתי על הקסם שקיים,
על הרוצחים השקטים שבתוכנו

אהבה
בלילות הגשומים של דבלין
עמדנו מתחת לחלונות
הקשבנו לקולות אשר באו מהבתים
חיפשנו כוכבים שנפלו לנהר

רוצים להיות חופשיים
נוגעים באדמה
מתבגרים בתנועה
גם במגע שלנו יש משהו רועש

היא אמרה לו
אהבה זה לחזקים, מלחמות זה לנמושות
והוא הסכים איתה בכל מילה
רגע לפני שבלע את הכדורים

בזמן שלמדת ועבדת
יש מי שחי אותם, חי כל דקה מהן
בלי לפחות לאבד משהו
ואת ניסית לעשות את זה, הכי טוב שאפשר

אהבה
תגידי לי אהובתי
איך זה מרגיש לגנוב, לשקר
כדי להתעורר בעוד בוקר אחד
במקום שאנחנו יכולים לו בית

אמרנו הרבה דברים
ואחר כך טעינו
שהיינו ילדים
היה יותר פשוט

אימא, את צריכה למצוא לעצמך בן חדש
בן שלא יטעה בין הצדדים
בן שלא יתאבל על עצמו, בלוויה בדיונית
שנמשכת כל החיים

לפעמים את כמוני
מקווה לטוב, מחכה לרע
אין לנו ברירה
בסוף הטובים מפסידים

אכזבה
אנחנו לא יכולים לעמוד מול זה
את אומרת
שזה המסע שלנו
ואנחנו רק צריכים לחזור שוב אל השביל
אני רוצה לצחוק
ולומר לך, אל תאמיני לכול השקרים
שבאים לגרום לנו להרגיש טוב יותר

כמה זה פשוט
וכמה זה כואב
לחשוב שכל העולם עומד דום
ואחר כך את משלמת את החשבון

יש משהו בנו
שלא מאפשר לנו להישאר
אנחנו לא אוהבים להתקיים
מרגעים שיכולים להימשך

הם לא יבינו, איך כל מילה מנסחת מחדש את הבדידות
הם לא ידעו שכל משפט מגדיר מחדש את משמעות ההחמצה
משוטט באופן אקראי בין החדרים
הכול תמיד נגמר בשירים

חלמתי אותך
ואת נעלמת
רוקדים בשתיקה
מגע אחר מגע

על הקירות, המלצות לחיים טובים
סרטים שלא הכרנו
עם גיבורים, שמחר ייסעו למקום אחר
ואנחנו נישאר, בין לונדון לתל אביב

את אמרת, לעיתים הביטחון זה נחמה
אני חשבתי, שגם האמת מנחמת
שיודעים את כל השקרים
בקצה הרחוב, ראינו את עצמנו משתקפים במראות

אהבה
רצינו כול כך, להרגיש ישנים
אחרי ששנות התשעים לקחו מאיתנו את המחשבות
הם לקחו מאיתנו עכשיו את הבדידות
באמצע הלילה, אני אומר לך בואי נעזוב

אהבה
שלטים מהבהבים
כרזות עולות ויורדות
גם אחרינו
יישאר משהו מיוחד לזכור

מקום
אני מביט מסביב
מנסה להיות אירופאי
יש משהו בתנועה, שלא יכול להיות זר
מנסה לנחש כמה זמן נשאר עד הפיצוץ הבא
אז אני נזכר, שאני יותר
ערבי מאירופאי

ויש גבר שמעשן על המרפסת,
וילדים שחוזרים רטובים ממסיבה
אני כותב אותך
מדמיין שאת אמיתית

אהבה
יום אחד גילינו
שאין קירות, אחר כך שמו שלט
ואנחנו לא הבנו
לאן אנחנו נעלמים

אהבה
את אומרת
תאהב
אחרת, משהו ישתנה
משהו יגמר בלי להרגיש

גורל
וכאן הכול טמון כמו בבית קברות
אנשים זקנים נושאים איתם את הגוויות
ואנחנו לא יכולים להכיר זה את זה יותר

אהבה
תוכניות טלוויזיה
משדרות אותנו בכמה חלקים
בחדשות
מריצים תמונות מאזור האירוע
הפסקנו לפחד
התחלנו להבין

ביקורת
זה דם סכינים, בגדנו נקיים
הפנים רחוצות, השיער מסורק
אפשר לצאת לאכול לפני שיהיה מאוחר
ובלילה, בלילה, עוצר על נשמתנו

אמצע ברלין, יום חורף
או שמא זה קיץ לא מוחלט
יכול להיות שכאן זה קרה
וייתכן, שאת נסעת במונית אחרת

אהבה
באמצע ברלין, הלכנו וראינו
איך אחרים למדו למות, ואחר כך למדו לחיות
אנחנו ידענו את זה. בסדר ההפוך.

לא הכרנו את העיר
לא מצאנו בה אף אחד
היינו רק שניים
בתוך זמן שאיננו

גורל
לא רוצה לחיות רק בשביל שמישהו אחר
לא ירגישו שום צער
לא רוצה להתעורר בבוקר, ולגלות
שאין לי שום סיבה להישאר ער

גורל
בשוליים של השדה ,
אנשים דוהרים , לא סופרים את הזמן
אם ההייתי ממשיך, מתי הייתי יכול לעצור
לדעת מה אני עושה כאן

ניגבנו את הפנים
שתינו את הדם
וכתבנו על שלטים
את דרכנו

בשקט בשקט
רק אנחנו נשארנו
עם אותם בגדים, עם אותם מבטים
מה עוד היה לנו?

מביט במראה
רוצה לשים אותך מולה
תביטי בשנינו
רוצה לצעוק לך, בת אלף זונות
אולי אלך לטיפול, אולי אקח כדורים
אולי אזמין עיתונאי שיהיה מעוניין
לשמוע איך הכול התפורר
כמונו יש מיליונים ועדיין זה מוכר

איזו בדיחה לא הבנו,
היא היתה יותר מדי עצובה
איזו שורה מהשיר לא ידענו
עכשיו הוא נגמר

כל אחד מחפש לעצמו גאולה
נאחז במישהו, אוחז במשהו
מפחד לעצום עיניים, לא לראות את הגל שבא
ואנחנו חוטפים מכל מקום

אתה נשאר באותן תחנות
ילדות שלא יכלה לטפח דבר
ועכשיו אתה מאחר
לשארית חייך

רוצה לחזור איתך לגיל 16
ריקוד ראשון אחר כך נשיקה
רוצה לחזור איתך למקום שלא היינו, שלא הכרנו
רק כדי לגלות שזה באמת קיים

מי באמת אוהב?
מי נשאר אחרון ברשימה?
זוכר אותך כל יום
גם שאת דואגת ללכת, לפני שנרגיש קרוב

גם אני רוצה להיות הגבר
שעומד בחדרך בלילות
משליך מהחלון שדים ורוחות
שומר עלייך בין הקירות

אכזבה
בין העשבים
הבטחה פורחת
החלום הזה באמת לא קיים
גם באמת יש שמץ של זיוף

ואת אמרת, שתישארי לנצח
אני ידעתי, שלנצח יש מחר
וניסינו לחיות את חיינו, יום אחר יום
כמו מתחילים כול יום, את החיים מחדש

גנבתי מאהובתי את האהבה
ורציתי להיתפס
אבל היה חשוך
החשכה מוציאה ממני את המיטב

אכזבה
תביטי איך ג'ק נגמר מרוב עצב
זה לא היום שלו
רציתי לאהוב אותך, אבל לא היה לי שום סיכוי
גם מפחדים, נגמרתי

אהבה
הגשם התחיל
וטשטש את הראיות
שפעם היה לנו מקום לחיות
אומרים שהחורף לא תהיה מלחמה

עברנו את הדרך
עכשיו אנחנו כאן
עם הרסיסים שבחיים
אנחנו יכולים להשלים את החסר

נוכל להביט בשעון שמתקתק
לא לחכות, לא לצפות
ללכת לישון, בלי שום צלקות
גשם של מטאורים

אהבה
את אמרת, שבעיר הזאת
כולם יותר מדי רגישים
ואני חשבתי, מציניות
כבר לא מתים

בדידות
רציתי אותך
כמו שתיארתי לעצמי,
אחר כך הולך לישון לבד
הפנים נפחות, הידיים נוקשות
יש ערפל ואי אפשר לראות את השביל
סיפורי גבורה במכתבים
והרבה שאריות
לא מחפש כיוון, גם לא את המשך הדרך
בתחנות רכבת, מחפש את הרציף
אחר כך אסע, ומשם אמשיך
מה יהיה מחר?

כמה הייתי צריך כדי להכיר
את עצמי
מעבר למילים הפשוטות
בארץ הדממה

מה תזכור אחרי שהכול יישכח
ימים שנעלמים מן היומן
ואני כותב שורות
אתה לא מכיר אף מילה

עוד רגע את תכבי את האור ואני לא אראה אותך
כמו שאת עוצמת עיניים
מבקשת לא לראות דבר ומקווה
שאיש לא יראה אותך

אתה מביט אך הוא נע לאט
הוא יכול היה להגיע לכל מקום
אילו רק היה רץ
שעוד היה אפשר

האם אתה מסוגל עכשיו
לדמיין, איך זה לחיות
בלי הכאב, שאתה מרגיש כל בוקר
שאתה רואה אותה

האם את עוד מסוגלת לזכור
איך היינו, לפני שקראנו לעצמנו משפחה
נשארנו ערים כל הלילה
ותפרנו חלומות

אהבה
את צוחקת ושואלת אם ההורים שלנו שכבו ככה
שזה התחיל אז
אני נזכר פתאום בשמות של אנשים
כאלה שחולפים עם הזמן
אבל איכשהו תמיד מבקשים להיכנס בדלת האחורית
יש תחושה שמשהו התחיל
ואנחנו מוותרים על הדקות הראשונות
כדי לתפוס מקום טוב ביציאה

תן לה לראות, איך אתה מניח
לחלומות שמרסקים אותך
תן למציאות, להוביל אותך
אל הארץ המובטחת

יש בנו אש בוערת
היא רוצה להתפרץ
יש בנו נשמה מדממת
הלילה, היא תתרפא

אני יודע בדיוק, מה יקרה עכשיו
אני יודע גם מה יקרה מחר באותה שעה
יש אלפי מילים שיכולות להיכתב
אבל השיר תמיד אותו הדבר

גורל
בתוך הבועה
זה רק אני
זה רק הזמן לצאת מזה
ועכשיו להיתקל בעצמי

יוצאים לרחוב בתחושה של ניצחון
רק זרים מרגישים כך
סוסים שועטים בזמן
הבוקר הזה מיותר, כמו שאר הבקרים

גורל
בחוץ אומרים ישנה ארץ
בחוץ יש מלחמה
ואני לקחתי, מכל שניתן
ולא חיפשתי משהו אחר

ואתה עוד זוכר
איך הם הבטיחו לך, שמחר אתה יוצא
אתה יכול לשמור את הבגדים בארון, את המחברות במגירות
ועל הקיר, תמונות ממוסגרות בשחור ולבן

תישארי הלילה, לשמוע את הגיטרות מנגנות לנו
תישארי לראות, איך הכביש רועם מתחתינו
זה הלילה שלנו מותק,
בואי ננצל כל רגע, לפני שהבוקר ייקח איתו את התהילה שלנו

ותמיד, כמו מזיכרון ילדות
הכול נהיה יותר קטן
את שואלת, מה למדנו
את העצב, הבדידות והשתיקה

הגבר שבי והאישה שבך יוצאים מאתנו
משאירים אותנו בצד
לריב על כל מילה
להילחם על כל נשימה

ברגעים של טוב
מחפש את הגבריות שבי
ברגעים שרע
מחפש את הנשיות של האישה שמולי

ראיתי אותו מחזיק בידית של המזוודה
ואז נשען על כסא המושב בכבדות
דרך משקפי השמש הוא השקיף אל הנוף הנע
הסתכלתי עליו וחשבתי על הגבר שלך

הם לא קראו בשמנו
לא ביקשו שנחזור
כלי המשחק היו מוכנים
ואת אמרת, אולי נתחיל לאהוב

עם הגיל גם החלומות, הופכים קטנים יותר
יש מקום לשנינו אם רק נוותר
על המחשבות ועל הפחדים
אבל בלעדיהם, לא נכיר את עצמנו

אם את מוותר עלייך, את מוותרת עלינו
אם אני מוותר עלי, אני נשאר בלי כלום
בגשם הראשון, הרחובות עוד מוכנים לקבל אותנו
בגשמים הבאים, נהיה לבד ביקום

ככה, אני כנוע
את לי הדבר הכי טוב
ובתשובות לשאלות
את הדבר הכי עצוב

יש זמן, הוא מתקתק כמו פצצה
יום אחד רצים במעגלים
יום אחד נופלים על המיטה לבד
בסוף תמיד אנחנו נכנעים

אהבה
סופר את כל הטעויות ומבקש לנסח אותן מחדש
גם ממרחק של רחובות ולילות
את גורמת לי להבין
שאני מפספס את הדברים החשובים בחיים

עברנו את כל הדרך ילדה
זה זמן טוב, להניח להכל
אני לא שואל שאלות
את לא מספרת, שום דבר

גורל
הדרך הארוכה לגן עדן
עוברת דרך הגהנום
דרך המקומות בהם לא ידענו ללכת
דרך האושר אותו לא ידענו

יש תפילה שקטה
שאיש לא שומע
מנגינה שמתנגנת בלב
זה החלום שרוצים להגשים
אבל נשכח מהראש
שהמציאות שוב התחילה לרוץ

צועד אחרייך בשקט
שלא תקשיבי את נשימותיי הפרועות
לא תדעי את כוונתי
אל קצה הזמן הולך איתך

לעיתים נראה
שאת קוראת מתוך נייר
ואני לא לומד יותר בעל פה
מה לומר לך שאת עצובה

אהבה
תאמרי לי אהובתי
האם אני מספיק זקן
כדי שלא אצטרך לקרוא בספרים
איך אוהבים בלי להרגיש זרים?

קראתי בעיתון המקומי,
שאת עומדת להתחתן
הייתה שם תמונה שלך
קצת שונה

אני לוקח את הזמן כמו שהוא
והוא לא מבקש דבר
רק לתת לו להיעלם, בסיבוב
ולחזור אליי מחודש

בחדר הישן שלך
עשינו פעם אהבה כמו מבוגרים
והיום, אנחנו מבוגרים מספיק
להבין שלא עשינו אז כלום

ועל קצה ההר, אני אעמוד
ואספר את הסיפור
בלי שם, בלי כתובת, בלי סוף
הפנים יגלו את החידות

בסיבוב, תמיד פוגשים את הקיר
בתהום, אלו האנשים שרוקדים
ואני בינתיים מחמיץ את השערים
אלו החיים, שדורשים יותר ממה שהם נותנים

בדידות
גם את אהבת לצאת החוצה
להביט איך בנות 15, הופכות להיות מבוגרות ממך
אני ממשיך לרוץ
כאילו המחר נאבד ועכשיו זה הזמן שלי

כל הגיבורים נורו, אנחנו נשארנו לבד
הסרטים עם הפי האנד, הפכו זרים
פעם היה כאן סיפור לספר, עכשיו מחוגי השעון
מגבירים את הקצב, ומאיטים לפני שזה נהיה אמיתי

רציתי לספר לך, כמה לבד הייתי אתמול בלילה
וכמה חלש אני ביום
אבל אני כמוך, נוסע במעגלים
מתפלא איך זה שאנחנו לא מתרסקים

בכל חלום שלנו
יש שניים שמנסים, לחתור אל הזמן
להגיע שלמים אל החיים
אל תתני לאף אחד לקחת את זה מאתנו

גורל
היופי הורס,
הכיעור שייך רק לנו,
בלי פצעים ובלי חבלות,
בואי איתי אל המראות.

כל השירים שכתבתי לאישה שאני אוהב
היו מונחים לפנייך
את קראת אותם בעבר
והחלפת את השם

אהבה
לא יודע מה יכול לתת לה
הבטחות השארנו זה לזו
לזמנים קשים
הם חלפו בלי שהצלחנו להדביק אותם

אינטרוספקטיבי
תגידי לי את
זה היום הכי טוב בגיהינום או היום הכי גרוע בגן עדן
לא יודע מה נכון
איפה לשים את הכסף בלי לאבד את הכל

אף אחד כבר לא עוסק במציאות
היא מונחת שם
ואנשים בורחים לפינה
אני רוצה שאת תהיי המציאות שלי

הילד שבך, רוצה הכל
המבוגר שבך, לא מבין איך הוא לא משיג דבר
בפער הזה
אתה תמיד קורס

הימים ההם חלפו
ועכשיו, אין לאן להחזיר אותם
הדלתות נטרקו, המילים נספגו בשורות
חיפשתי אחרייך בכל פינה

אני למדתי את המילים
ונתתי להם, נפש ונשמה
את אספת את הזרעים
וציירת על קירות הבית

כל מה שאנחנו רוצים
זה להרגיש את הכסף בכיס
לעבור עוד יום
בלי לאבד אותו

גם בשמיים שלי
עפות הציפורים רחוק
לא לראות את הטרף
נקרע לגזרים

הלוואי והייתי יודע, איך לעשות את זה קל יותר
אבל בסופו של יום, את נשארת עם מה ששלך
ואני נשאר עם מי ששלי
אי אפשר להאבק בזה

הלילה ילדה, נשכח שאנחנו מתים כל יום מחדש
הגוף ישתחרר מההרס,הנשמה תשחרר מהכבלים
ונצא אל רחובות העיר, לכבוש אותה מחדש
הלילה ילדה, ניוולד מחדש

בדידות
אין יותר שירי אהבה נכונים או זונות שעוצרות מוניות בשביל
להגיע
לקצה השני של העיר
הייתי מסוגל לאהוב אותה, אם היא היתה
מסבירה לי את הפרק האחרון בסדרה

לדעת שכול מה שאני אומר
הופך לתמונה אצלך בראש
ומשם למשפט
לא יודע אם את מודה לי או מאשימה אותי

אהבה
הנגן השחור, ינגן לנו אל תוך הלילה
אל תשכחי, זו הבדידות שלנו
אני מבקש ממך, תתמסרי לנו
כמו מתוך תחושה של פחד

הנגן השחור, ינגן לנו אל תוך הלילה
אל תשכחי, זו הבדידות שלנו
אני מבקש ממך, תתמסרי לנו
כמו מתוך תחושה של פחד

אכזבה
הלילה הזה אחרון
אחריו, יבוא בוקר
ושוב אשאיל את עצמי למילים
ואשלם בפרוטות

את הרחובות עטף בקירות
את האנשים כיסה בסדינים
איך הם לא ראו
הליצן מעולם לא היה שמח

אתה עוצם את העיניים, מבקש להיות עיוור
אלו החיים שרצית
אלו החיים שבנית
אתה יודע, יש סימנים איפה לעצור, ואיפה להמשיך

על רציף בתחנה תמיד מתחיל המסע לאושר

הנה החלומות שחלמנו, בגיל 15
הנה השברים שאנחנו אוספים היום
אולי אז ידענו אז יותר
אולי היום, לא משנה מה נגיד

ואנחנו, צללנו בלילה שחור
אל תוך המעמקים
במים הצלולים, ראינו את חיינו
יורדים אל המצולות, אוצרות נעלמים

תביטי על הזמן
איך הוא חולף
אנחנו זקנים מדי כדי לרוץ ולהסתתר
אנחנו לא נעלבים מזה

אהבה
מביט על האגרטל הריק
אולי ארד לקנות לך את הפרחים שאת אוהבת
ומחר שוב הבוקר, יראה קצת מוכר
הימים ישתנו, ממילא לא נותר לנו דבר

אני מקווה, שאת לא בודדה הלילה
כל הנסיעות הן מסתוריות בעיניי
היתה בינינו הסכמה
אגיע בלילה קר , בבוקר מוקדם

השטן מוביל אותי
בסמטאות ריקות
לא ידעתי להיות, מי שחלמת עליו
אז התעוררת בבהלה

אכזבה
מה כבר נשאר לי?
להישאר בחדר, לחפש את עצמי בין השמיכות לבין הסדינים
או ללכת עירום בעיר, לבוא אלייך חסר תכלית
לבקש ממך סיבוב שני
ולהסביר לחבר החדש שלך, שהספסל נמצא בצד השני

לרגע היה נדמה,
שיש לנו את כל הסיכוי שבעולם
אני זוכר, את הסרטים שראינו
הם שיקרו לנו

בסוף כול השערים ייפתחו
ולא יהיו שם ילדים
עם פנים חבולות
לא שני מבוגרים, שצריכים לפרום את הכול

בעיר, ממנה באנו
נסענו תמיד לכיוון אחד
את כל מה שכתבנו
למדנו, מחיים של אחרים

ושנינו עמדנו על הגבעה ההיא, המשקיפה אל העיר
הבטנו איך העיר משתחררת מחוטי הברזל
והופכת חופשייה
רק אנחנו הרגשנו לכודים בתוך מערבולת

ואת אומרת, תביט העולם נראה גדול
רק אצלנו הוא מתחיל בחדר אחד
ונגמר בחדר השני
רציתי לומר לך שזה הגודל הנכון של העולם

אהבה
מי זוכר עכשיו, את הדרך חזרה הביתה
מי זוכר את זה
בזמן שהרכב נע בין השוליים לנתיב
משאיר את העמק, רחוק מאחור

זורקים את ההבטחות
זורקים את המלחמות
זורקים את כל מה
ששבר את הלב שלנו פעם אחת

בגיל שלושים, כל העולם נכנס
אל תוך, ההצגה האחרונה
כל העולם מחכה
שתיכנסי את

אהבה
ואני הולך לאחור
משאיר לך את כול הבמה
לצפות
בהצגה של חיינו

שאלת אותי
באיזה צד אנחנו נמצאים
ואני חיפשתי את האויבים
כדי לדעת אם הם אנחנו צודקים

תביטי, איך הגשרים ששרפנו בוערים
הם מאירים לנו את הדרך
אל תפחדי לאבד את זה
גם כשאת מסתורית, אל תפחדי לעצום עיניים לידי

אהבה
הוא הבין בשניות
את מה שאני הבנתי בשנים
לעיתים אנו מוצאים את מי שאנו לא יודעים
שהיא תהיה היחידה

אהבה
נשארנו אחרונים בסרט
מפחדים לעזוב
את מתמכרת לנוסטלגיה
אני לדמיון

הבטחתי לעצמי מיליון הבטחות
באו החיים לקחו את כולן
פחי אשפה בוערים עכשיו סביבי
הנה ההבטחות שלך אדוני

אנחנו יוצאים אל הרחוב
אולי נמצא שם שבילים שלא הכרנו
אולי נתאהב במדרכות השבורות
זה לא אני שמספר את הסיפור

בוא נמשוך את הרגע שעומד להיעלם
כמה שאפשר
כמו שניים, שיודעים כבר
שהרגע הבא, יהיה הנורא מכולם

מבט אחד משתנה באחר
אם נרצה במגע
נרד לרחוב ונתחכך באנשים
בלי שירגישו, עד שיחלפו
שניות אחדות של חסד
ואז זה ייעלם

לפני שאנחנו חוזרים למחלקה
הרופא הצעיר, שואל אותי מה נשמע
את הולכת לחדר
ראיתי אתכן מחייכות במבוכה

ייסורים
סנטה קלאוס, לא מחפש לעצמו
חברים חדשים
הגיטרה שמנגנת, היא עדיין עם היד הרועדת
עד שהקיר ייפול, אני יכול להמשיך לשבת

היתה בך ציניות, היתה בי חולשה
את ראית אותי
מתרחק עד שהפכתי לנקודה קטנה
שאי אפשר לפגוע בה, אי אפשר לדייק איתה

ואני חושב, אולי
יום אחד תקראי את השיר הזה
ותגלי לעצמך
האם הקו הבלתי נראה, נעלם

השירים נכתבו
מישהו היה צריך לשיר אותם
המילים התנתקו מעצמן
הקול נדם

אתה עושה סיבוב, מחפש את היציאה
אולי הלכת רחוק מדי
אולי הזמן, לא הותיר לך סיכוי
בסוף תמיד חוזרים

אהבה
אנחנו לא ילדים קטנים
שזקוקים להבטחות
לשקרים שיחליפו אותנו
אנחנו ממשיכים ללכת

אני רוצה לחזור אלייך
עם השנים הטובות
אלו שנספגו
במילים של השירים

לא צריך לברוח כדי להגיע
לא צריך הבטחה כדי לחזור
היה לנו על מה להיאבק
הייתה לנו סיבה ליפול

עכשיו אני מבין
השירים שכתבנו
לא ביקשו אותנו
הם החליפו אנשים זרים

אהבה
את מתאהבת בשיכורים
אני מתאהב באלו, המתאהבות בשיכורים
ובלילות אנחנו נפגשים
ליד הגדר, מתחבקים

בלדה
אני נשענתי
ואת עמדת זקופה
יש במגע הזה משהו
שאי אפשר לבקש עליו סליחה

ביקורת
מביט על השטרות שאתה מחלק
מחפש אם נשארו לך כתמים באצבעות
אתה מחייך אלי, לא יודע אם אני אמור למכור או לקנות
רק סימנים של הפרשים מתגלים

אולי לא היה לנו טוב בשום רגע
אולי לא היתה לנו סיבה בכלל
ואולי לא היה לנו מה להרגיש
ואולי לא היתה לנו אמת

ואולי, לא היינו נאהבים מעולם
הלילות לא כיבו אותנו
הטירוף בנשמתנו, לא לקח אותנו לשום מקום
במיטות לא נמצאו שרידים

זוג רוסים יושב
הוא על ספסל, היא עליו
הוא מדבר אליה, אל תוך העיניים
אני לא הייתי יודע מה לומר

אם תרצי
נעמוד מול הים
נקשיב לשיר
ונרטיב את פנינו

מה אני עושה כאן, מה אני מחפש
את הבושה או את הזיכרון
לא יודע
אם הגאווה היא גם סוג של נחמה

סיגריה אחת, ומעיל עבה
שקיות זבל ליד הקיר, ומכונית שממתינה לנוסע
יכולתי לאהוב אותך בלי לספר
אבל תמיד צריך סוף לסיפור כזה

זוכר שאמרת שזה נהיה
קשה מיום ליום
ואני ידעתי שאת צודקת
זה מאוד קשה לאהוב

אני צריך מקום גבוה
להביט שוב למטה
ולהתחיל לענות לעצמי על כל השאלות
אם זה שווה את זה
או שזה עוד סצינה מסרט
שבוודאי בקרוב ייגמר

אני צריך מקום גבוה
להביט שוב למטה
ולהתחיל לענות לעצמי על כול השאלות
אם זה שווה את זה
או שזה עוד סצינה מסרט
שבוודאי בקרוב ייגמר

אהבה
למה אין כאן ווגאס
שנוכל איתה לחיות
חתונות קצרות, משהו כחול ישן
מלונות פאר, ובחצר האחורית משהו אמיתי מתרחש

אכזבה
בסוף זה ייגמר
כמו הסיפורים
שהיית קורא וזורק לפח
שולחן מעץ
בקבוק חצי גמור
שני חתולים ישנים בפינה

לעיתים אני חושב, הזדקנו בצדק
כעת נותר לנו, רק להוכיח את הזיקנה
ואולי זה נכון, אולי זה רק בעצב
אני מתגעגע, לגשם הראשון

אהבה
פתאום את חוזרת
ונעלמת בחשכה
מה שאיבדנו ברגע
היה תמיד נמשך

לא מרגיש את השייכות
האדמה פוערת פה גדול
לוקחת אותי אליה
הרבה לפני המתבקש
כן, שירי מסעות
נשמעים ברקע
אולי רק אני שומע אותם
במדרגות נעות, בשערים גדולים
במזח, על גדות הנהר, בחדרים קטנים
אין טעם, אין כעס

אהבה
שנינו שוב רוקדים
אחרי סיבוב שלם
יש סיכוי
שעוד לא ניפול

אהבה
אני מביט בשעון
עוד שעה חלפה
לבנון עדיין כאן
שום דבר לא השתנה
רק אנחנו הזדקנו
ספרים מלאים אבק

יחסים
את אמרת שאת רוצה להיות כוכבת
ואני רציתי משהו אחר
שום דבר לא ברור יותר מהזמן שעבר
אפשר לקחת אותו איתנו לכל מקום

השירים שכתבנו לפני שנים
השתנו
אנחנו כבר לא מכירים
את הדמויות

גורל
בגיל 25 ועוד ילד
מביט במראה
לא השתניתי

ואני עובר ליד ביתך
שני ילדים משחקים במגרש
הם יכולים להיות שלך, הם יכלו להיות שלי
אבל תמיד הם של אף אחד

לנסוע למקום שאיש לא מכיר אותי
בלי שאלות
בלי תשובות
בלי עבר
אין צורך בהסברים

נכתבים במים
ואז דוהים
מה שמבקשים
כבר לא ישמור עלינו מפנינו

זה מה שאני מרגיש
כשאני רואה אותך
מתפתלת ואני לא יכול להחזיק בך
בתוך שירים בלי סוף

אכזבה
אני מביט בך, כאילו זו פעם ראשונה
וכבר שנים, את אותה אחת
כבר שנים אני מביט בך מאותה נקודה
ועכשיו אני יכול לראות
איך עיניי החמיצו כל נקודה

אתה הולך בנתיבים
האם אתה יודע, מה כתוב בשלטים?
האם אתה מבין, מה אומרים הקולות?
בתחנות מעבר, אתה מחפש את היציאה

אהבה
באתי אלייך
באמצע הלילה
קרוע כמו מכתב
שנכתב בפעם המאה
ועדיין לא עונה על השאלה
ביקשתי להישאר
עד שיעבור המבול

בדידות
היינו שני אנשים שידעו ללכת
לא ידעו לאן, לאן רצית להגיע זונתי, שהיית ילדה?
בואי אמזוג לך עוד כוס, או שתהיי כמוני ותוורי על כללי המשחק
אספר לך, על אישה יפה
כזו שרוצים לתת לה
והיא לוקחת הכול, לבד

זיכרון ילדות
נאבק בעצמו עד בלי די
כותב את לילותיי
ואני
סופר את ימיי, לזיכרונות הבאים

אהבה
אבל את, זיכרון שאני לא מצליח למחוק
לא ידעתי לברוח מספיק רחוק
ממציאות שמתהווה כל יום
מזיכרון שנלחם בי כמו קללה

גורל
וכל פעם
אני זורק כמה זיכרונות
מקווה שהם יבנו לעצמם
זיכרונות חדשים

מה שיש בתוכנו , מחפש לו בית
שער לעבור דרכו
מה שיש בחוץ, מונע מאיתנו לצאת
תאחזי חזק בידיי, לא יכול להניח לזה

את ביקשת שיר אהבה
שלא ישאיר אחרינו שום פירור
אבל אני כמוך
לא מחפש נביאים

ראינו זיקוקים בשמים
ושנינו בכינו מהתרגשות
כל מה שיכולתי לתת לך
זו כוס בירה וכמה סיגריות לדרך

אני מזדקן, ואת מתאהבת
זה לא כתוב בשום מקום
אולי כתובות גרפיטי
לא ידעתי לקרוא

ביקורת
הם רוצים שהרע יישאר,
בשביל שיוכלו להסביר לך
שזאת לא אשמתם
ומה פתאום, אתה מבקש לעצור את הרכבת
עכשיו זה זמן מלחמה

פוליטי
הם רוצים שהרע יישאר,
בשביל שיוכלו להסביר לך
שזאת לא אשמתם
ומה פתאום, אתה מבקש לעצור את הרכבת
עכשיו זה זמן מלחמה

שיאו של האדם הוא הולדתו
הוא סוחב את השיא הזה, כול חייו
כישלונו הגדול של האדם, הוא מותו
אחרים, לוקחים את כישלונו כול חייהם

כל אחד, נוסע אל חייו
הזיכרון משתנה, הגעגוע
הוא תמיד למה שהיה
לעולם לא, למה שיש

אכזבה
ובערב אחד
שהסרט עמד להתחיל
גמרנו לשכב
בדיוק כמו שני זרים

בדידות
מאיפה את באת?
לא מדברים
ופתאום אני עירום
את מי את אוהבת עכשיו?

אתה אומר לעצמך, יש אהבה לא שלמה
כזו שמפוררת את הכול
היא מעולם לא נכנסה כאן
אבל היא הטוב שסופו רע

נוסע כמו חוטא אחרי חטאיו
מחפש הזדמנות למחילה
וברדיו, את לא היית שיר
אולי התאהבת במילים, אולי נשברת באמצע החיים

מוכנים לכאבים, וחוטפים בפנים
הרי ראינו את השלטים מתחלפים
וחלפנו על פני הפניות הנכונות
כבר לא רוקדים, כבר לא שמחים

אהבה
לא יודע אם אני רוצה
שהזמן ייעצר
או שהוא רק ינוע יותר מהר
מה יהיה אפשרי יותר, למצוא אותך?

ואני אהבתי אותך,
מבדידות או שעמום
חילקתי את האהבה לשתיים
והיא חיכתה שהשדים יניחו לי, והיא תחזור לעצמה

עכשיו אני חזיר קפיטליסט
ולא מעניין אותי
מי מוביל את העדר ומתי החומות נופלות
כל עוד תג המחיר ידוע, ויש מי שמשלם

רק אנחנו בחדר
חוזרים מן הגלות
כול ערב מחדש,
ובבוקר בשקט

אם היינו ילדים
היינו כבר משאירים את החלון פתוח
ומביטים
איך אנשים הולכים ונעלמים במהירות

לכל גאולה יש חטא
לא לכל חטא יש גאולה
מתבוססים בתוך עצמנו
מתגוששים, בתוך התעלות של מחשבותינו

יש דברים שגורמים לך לרצות ללכת
יש דברים, שבגללם אתה נשאר לראות את הסוף שלהם
מתוך הסמטה החשוכה, היא יוצאת פתאום
לבושה מעיל לבן דק, שמלה שחורה קצרה

נצמד אליה מאחור,
חמש דקות והוא הולך
חטאים בלי זיכרון
רגע בלי געגוע

יש מגע שלא הצלחתי לפענח
אחר כך עוזב בשקט את הדירה
כמה רגוע, כמה נרדם
בסוף זה נגמר

את מספרת לי, יש אנשים שוויתרו על הכל
ואני סופר אותם
נדמה,
שאין כאן מישהו אחר מלבדם

מניף את האקדח אל המראה
היה קל
אם הוא היה שוכב מדמם
עד שהפצע היה מגליד

בדידות
אז הוא בונה לעצמו חיים כל יום מחדש
בשביל לא להרגיש זר בעולם
אי אפשר לנצח את כולם כל הזמן
אי אפשר לקחת הכל ולא להפיל דבר

אהבה
כמו סרט איטי
שני אנשים
הולכים בקניון
מביטים בחלונות
מותגים שמוכרים בני אדם
שניים שותים קפה
אחת מסדרת את השיער מול חלון הראווה
אין באמת משהו להשאיר

גורל
פתאום זה אני הליצן, ואת גיבורת המשנה
שלקחו לה את התפקיד הראשי בהצגה
אבל את, בתוך הספרים שלך, בתוך הצבעים
קורעת את הדפים, נכנעת לפחדים

חלמתי עלייך בלילה
את היית, כמו במציאות
לא ידעתי אם לשקר או ללכת
בכל רגע, יכול ליפול

כל אחד חולם
את המציאות
של גיל שלושים
ואז הוא מתעורר, מזיע

ושנינו רוקדים
אני לוחש לך
אל תתני לזה להיעלם
גם שזה ייפסק

ואנחנו עוד מאמינים,
שיום אחד, עוד נוכל להניח הכל בצד
לארוז ולהתחיל לדהור
לגלות שהעולם המתין לנו

מרחוק אנחנו רואים
את החיילים חוזרים
זו רמאללה
או ניו יורק שבוערת

אי אפשר לאהוב בלי לברוח מעט
אי אפשר לעבור יום
בלי חלון פתוח מעט, לרוח שתיכנס
מבין את זה, רגע לפני שנרדם

לא נשחית את עצמנו, על ימים נטולי קיום
אי אפשר לאבד את עצמנו, כל יום מחדש
ולקוות, שאנחנו יודעים מה הכיוון
בואי נעזוב את העיר

לא זוכר איך אהבתי אותך
לא זוכר מה ביקשת ממני
אולי את אותם שירים
אולי ימים טובים

אהבה
ועכשיו, אחרי שאת הלכת
שנגמר יום ועוד יום
ואין כבר זמן בטבלאות הייאוש
אז לא מסמן שום דבר

מבקש שתאהבי
אחר כך תאבדי אותי
זה הסדר הנכון
ואני אתאהב בך עד הסוף,

אני זוכר את פנייך
שאמרתי לך
שניים כמונו, אין להם מקום
רק זמן שמטפטף יותר מהר מהם

אני צוחק בקול, שאת מספרת לי
שפעם חשבת, שאם נתפשט, לא נצליח להשתחרר
אני אומר לך בחצי חיוך, כולם בסוף נחרדים
חלק הולכים לטיפול, חלק יושבים עם חצי כוס ריקה

אתה מחנה את הרכב בחניה
חושב, אולי בבוקר לא תמצא אותה
ואולי בלילה, תתעורר מבועת
שהחיים לקחו ממך את הסימנים האחרונים

מצב
מול מסך 40 אינץ
עם רגשות ברדיוס אפס
אני מתחיל לחשב
כמה ימים נשארו עד הסוף המר
עד שנילך לעזאזל

בלילה אחרי ששכבנו
כל העולם נשמע אותו הדבר
ורק בבוקר, מתעוררים
אל אותן חבלות

יכולנו לפנות, באלף פניות
יכולנו למחוק הכל
אבל ככל שהזמן עבר
נשארנו בחשכה

אהבה
אני לא מספר לך יותר בדיחות
ואת לא מבקשת שאצחיק אותך, ככה סתם
אם לא היינו מרגישים אשמים
היינו אומרים, שאין לנו צורך בזה

טיסת מעבר, זה כל מה שזה היה
מביט בשדה התעופה המתרוקן
יש נקודה, שממנה התחלה של חיים חדשים
היא תמיד, בנקודת מינוס

יום אחד אתה תלמד את ההבדל
לחשוב שיש לך
את כול הקלפים ביד
לפתוח אותה, ולהעיף אותם ברוח

ואני סופר את הדקות
יודע, את כבר לא כאן
שנים שאת לא כאן
זו היתה טעות, לאהוב אותך

מילים ספורות היו משנות הכל
כך חשבתי, כך את מבינה
ורק הנהג הסתכל בחשש
אולי זה מאוחר

עוד מעט תדברי איתי על דברים גדולים
אל תספרי לי שגדלת על הקפיטל של מרקס
אני יודע, אני יודע מה את רואה בטלוויזיה כל ערב
מכירה את כולם

מצב
הנהג מביט בי,
ושואל
מה עכשיו
אני אומר לו, היא תקום ותשכח אותי לאט

הרהור
והילד? הוא כתב את זה מזמן
יהיה כאן רצח,
אבל הוא בכלל חושב, שיום אחד הדלת תיטרק
והוא יצא מכאן בזמן

עוד קו, עוד מעגל
יום אחד הם יודעים
זה יקרה גם להם, הזמן הוא לא הכרח

רמזים קלים על התמכרויות קשות
אני הייתי יושב בבית
וחושב שזה לא עולה הרבה
יום זיכרון ושוב אני לבד

את רוצה להרגיש
כמו אישה פריזאית
אני רוצה לכתוב את הסיפור
בלי ליטול בו חלק

געגוע
רק ביומנים הישנים אפשר לקרוא מה הפסדת שלא הרגשת

מסך הטלוויזיה המכובה,
מקרין אותנו חי
אנחנו לא יודעים
לאן לברוח, איפה אפשר להיעלם

מה הטעם למות ביום כזה חם
אחרי הכל, מחר יהיה קר יותר
ושוב אוכל להתהלך ברחובות
לדמיין שזו פריז או ברלין

הטיפות על השורות
מציירות לי את שבילי הבריחה
מן המציאות לחלומות
לילדות שלא הייתה, לחיים שלא נוצרו

ביקורת
ילד הרוק'נרול לא מבין
לאן שלחו אותו?
ולמה הם מבקשים שישתוק
הוא ילד רוק'נרול
ושום גיטרה לא מייללת לכבודו

כל אחד רוצה להיות משהו
כל אחד לוקח לעצמו, קצת יותר ממה שמגיע לו
ואנחנו, מתעסקים רק בעניינים שלנו
לא מעניין אותנו, מה קורה שם בחוץ

אל תחשבי על כבישים מהירים, ובנייני ענק
הם ייעלמו מאיתנו, כשנחזור חזרה
פעם, גם את חשבת, שאת חזקה
ועכשיו את קופאת מולי

לא הבנת מה אמרתי
לא ניסיתי להעניק לך שום תגובה
היה לי טוב איתך
וכל רגע רציתי להיות בלעדייך

אני רואה אותך
כמו רחובות של עיר שטרם נבנתה
ואני נודד מבניין לבניין
מחפש מקום לישון

תאהבי אותי עכשיו אני מבקש
ואת מחזירה לי מבט
אם לא הייתי אוהבת
מה היית עושה עכשיו

את רוצה להאמין
שיום אחד, הקסם לא יפוג
ואנחנו נוכל להמשיך
בעולם שהוא כולו שלנו

בקרקעית שלנו, אין תחושה
רק נשימות קצרות
מחזיקים ידיים,
לא ללכת לאיבוד בתוכנו

כן גם אני, הפכתי לזונה
חסר איפור, חסר בגדים, מוכן לכל
והכול בא אלי במנות קטנות, עד שאני לא מרגיש בהבדל בגודל

אכזבה
ואותך רציתי לשכוח בכול מקום שהייתי
פנייך הופיעו
אצל פנים אחרות
אותן לא הכרתי מעולם

אהבה
ובסוף הזמן
רק אנחנו עוד נחיה
את תפחדי מסרטי אימה
ואני אפחד שתעזבי אותי

כולם רוצים אותך
כולם רוצים חלק ממך
רק אני מוכן להילחם
על שולי שמלתך

זה מתחיל להרגיש כמו בדידות קיומית
החלפנו אחת באחרת
נשארנו יתומים
ובלוח השנה, דפים הולכים ונעלמים

אם כישלונות אז מפוארים
אם זיכרון אז רק אחד
בבוקר מתעוררים לאט
בערב נרדמים בלי שלל

זה לא טוב וזה לא רע
אז מה זה בעצם עכשיו?
מבקשים להתפרץ
לצאת מעצמנו פעם אחת

אכזבה
אין כללים שלא מופרים
אין אהבות שלא נשמטות
וכל מי שאמר שהוא אוהב
בסוף הוא נשאר אחרון ברשימה

בדידות
כל הבדידות שלנו עכשיו היא תהילה
איש לא ייקח מאיתנו
אף אחד לא יוכל
גם אם נתאבד, עדיין נהיה לבד

לעיתים אני תוהה
אם את עוד זוכרת
שמישהו פעם אמר לך
שכל הגברים מפסידים

ואת תלמדי בשקט
את הקרבות
אלה שילמדו אותך
לירות

היית רוצה שנהיה שוב צעירים
אבל היי, יש לנו את כל הזמן שבעולם
תביטי, אני אומר לך, כמעט והגענו
אני לא יודע לאן, אבל זה בטח רחוק מספיק

נסעתי אלייך כל הלילה
וחשבתי איך בבוקר
תפתחי את הדלת
ותראי אותי מחכה לך

במקומות בהם היינו
התקוות נפלו
אחת אחרי השנייה
נותרנו אחרונים בתור

כול יום
אני אותך מצייר בדמיוני
מותח קווים, שובר את הצבעים
ואת נשארת שלמה

ואת אמרת,
זה כל מה שיש לנו
זה הרבה כדי לאבד
זה מעט כדי שנסתגל

תביטי בשמיים
כל בוקר הם משתנים
את לא יודעת
כמה קל לאהוב אותך
אבל תמיד זה מתנפץ
שברקע
יש רסיסים של תחושות
שעדיין לא מוצו

אכזבה
רציתי לשקר לך
רציתי להיות הרומנטיקן
שתמיד חיפשת
אולי גבר אחד יותר מדי

אהבה
אני תמיד פוגע במטרה
אבל היא נופלת מיד
תראי כמה שירים כתבתי לך
ואת שתקת כל הזמן

אהבה
גם במילים הקטנות, יש משהו
שאפשר להמציא
קניתי לך פרחים, אחר כך חיבקתי אותך
והלכתי לחדר לעבוד

זה אמצע הקיץ
הזמן נראה כמו לא שייך לכאן
רגע אחד אנחנו בני 15
והנה אנחנו עוד מעט בני 31

הקשבנו למילים
הוצאנו שורות, וחיפשנו משמעות
כוכבים נופלים, אבל האור עדיין דולק
כמה טוב יש כאן

ואת נזכרת בשיר שאהבנו
אני לא זוכר את המילים
אבל בטוח, ששם היינו מאושרים יותר
כשהמילים היו כתובות על הדף

ברגעים של פחד, אנחנו נזכרים
השנה היא לא אותה שנה, הבית הוא לא אותו בית
ושני האנשים שעומדים מול המיטה,
הם זרים לאנשים ההם, הם השתנו מהר יותר

הזמן לא כילה אותנו
לא התבקשנו לשנות דבר
זו רק התחושה שלנו
שחלפו הימים ואנחנו נעלמנו

נשענים לאחור
אולי זה אנחנו, אולי זו הדרך
היא מתעקלת, והעיר מתרחקת
רוצים להרגיש שמתקרבים אל הבית

גורל
בלילה נטול שינה
כל החובות
מצטברים
אהבה, גאווה, משפט שלא הצלחתי להסביר

הייתי רוצה,
שחיי יראו, כמו סוף של סרט
שכל הדרכים, מובילות אל הטוב האחרון
לדעת שאת מחכה לי שם

כמו שני ילדים שלא נשבר הלב
יוצאים מהסרט , דומים למי שהיינו
שונים מכל מה שרצינו
את אוספת חלקים, אני מחפש את הדבק

אהבה
ואז את אומרת
אולי אנחנו נשארנו רומנטיים
ולא הבחנו בזמן שזרק אותנו בלי לתפוס
ובחוץ, בחוץ מתנהלים הקרבות

היה לה חיוך שלא היה בו שום דבר
לא רחמים,לא תקווה, לא זמן שאקבל בחזרה
אני ראיתי אך עננים מכסים את השמיים,
אבל לא מורידים את הגשם

אהבה
ואני
רק מבקש אותך
לאלף סיבובים
בטרם איפול

זה אני שהלכתי
ואת היית אינך
כשאמצא את עצמי
אמצא אותך

לפעמים כשאני רואה אותך
אני מדמיין
סיפור אהבה גדול
שהמציאות לא הצליחה להרוס

ייסורים
שחררתי את עצמי מרצוני
עכשיו אשחרר את עצמי מהזמן
ואלך חופשי
ארד לעמקים
אצלול למצולות
שם בוודאי
אין קירות, שיזכירו
את מה שנמצא מאחוריהן

משאיר לך את המפתחות על השולחן
כול האופציות במחשבה אחת
עם דם על הפנים
וידיים קשורות מאחוריי הגב

לאן שלא תגיעי
מה שלא תראי
יהיה שונה מהיום לפני
שבאת לעולם

וכשייגמרו לי המילים
אבקש ממך להישאר כאן
תחייכי, בזמן שתסדרי את הבגדים בתיק הלילה
סיגריות בתא הפנימי ומפתחות בכיס הג'ינס

אהבה
בחוץ לא יקרה דבר
בלי קלישאות, בלי הבטחות נטולות כיסוי
רק אבקש להיות שם בשבילך

מה נשאר לנו מכל זה?
עוד נסיעה למקום
שממנו לא נחזור
הפחדים שלך
מתערבבים בשלי
שני ילדים שנלחמים
בשביל להפסיד
תביטי במראה
זה כואב
לדעת שזה לא נכון

אהבה
חוסר אונים שכזה
אפשר רק לשתות
אין לי מושג מה אני רוצה לומר לך
אבל שאני מביט בפנייך, שוב את מבקשת
שלא אמות לך פתאום
ואשאיר אותך פה באמצע הרחוב, באמצע הלילה
מחפשת כוכבים שייפלו

ועכשיו לענות על השאלה
איך יכולתי, לאהוב מישהי
שרחוקה מכאן, שנים רבות
נשארה בגינה ציבורית, זרוקה בין הזרוקים

אהבה
עמדנו במרחק שווה זה מול זו
את שאלת אם אנחנו אמורים להיות מאושרים
לא מצאתי את התשובה בספרים
השירים שנכתבו, לא דיברו אלינו

והשיר נגמר,
הרדיו משתתק
כמו מי שפחד להיות, ועכשיו
הוא חושש לא להיות עוד

אהבה
ואני לא זוכר
מה אני זוכר ממך
אולי את הפנים, העיניים,
אולי את הדמיון שיצרתי דרכך?

השלמנו עם הזמן
שקית של עיתונים ביום שישי, מוסיקה ישראלית בצהריים
לא חולמים לקום מאוחר
לא זקנים, אבל הפסקנו להיות צעירים

עם הזמן אני מבין
שיש אלף חיים שיכולתי לחיות
אבל תמיד אחיה את החיים שלי
לא מתוך ציור, לא כתובים בחול

אהבה
כל הדברים
היו מסודרים בשורה אחת
עד שלא ידענו להבחין
מה שלנו ומה לעולם כבר לא יהיה

אכזבה
לא ידענו לאהוב
אני שואל, או קובע
ואת אומרת נכון

לא הצלחתי להבין
אם אני אוהב אותך
בגלל מי שאת
או בגלל מה שאין לי

לא יכול לאהוב אותך בכל פעם מחדש
לוקח את מה, ומה שאת לא יכולה להחזיר לי
אני מוכן להפסיד
מוותר בקלות בשבילך

וזוכר אותך איתי, פוסעת בגשם
בין המכוניות עד שהגענו אל הבית
ושם רציתי לעשות לך טוב
עד שהרגשתי, שזה לא מספיק לעולם

בדידות
לא יכול לעצור את הזמן
לא יכול להחזיר אותך
ויכולתי לחשוב שאת מחייכת
ויכולתי לדמיין איך זה נראה בחושך

אהבה
לפעמים רוצה לומר לך
את המשפט, שאחריו לא יהיה צורך בשום דבר
ואת תאמרי לי
שגם אהבות נגמרות בטוב

בדידות
לא יכול לצאת מהבית
בערב שאין בו ירח
סטירה בפנים
עדיין יש את הסימן
ואנשים זרים כמו שלטים שמובילים לדרכים שונות
לא יכול לגעת בכולם
חלק מתים, חלק הופכים לדמויות בזיכרונות מפוזרים
מה הלב רוצה עכשיו?

אהבה
שומעים את הצרחות
מגדלים וחצרות
משהו מסתתר
אל תתווכחי עם האינטקלט
זה נידון לתבוסה
ואני רוצה לברוא הכול מחדש
להרגיש יום אחד חזק

והחיוך שלך
אני לא יכול להימנע ממנו
תאמיני לי אני מנסה
אבל בסוף יש תשלום לשלם

לא כאן, לא שם
רחוק מכל העניין
עברנו מאה אלף קילומטר
ועכשיו, חוזרים אל ההתחלה

כל יום שיעבור
אתה תרצח את נשמתך
רק כדי לשרוד את היום
על מנת שתוכל להגיע בערב
בלי להיתפס

הסאגה הזאת נמשכת יותר מפרק אחד
ושנינו הרי יודעים
שאין לנו סבלנות
לסדרות ארוכות

זה השיר ברדיו
שימשיך להתנגן מעצמו
בלי שום כוונה
ידעתי את המילים, את ההבטחה

ביקורת
לאן אני הולך
לאן זה ממשיך
ילדים משחקים
עד שהדם נגמר

מהחלון, יכולנו לראות
אנשים משתנים
רק אנחנו בחדר הקטן
ננעלים על דמעות ישנות

אהבה
אני לא מוכן
לשבור את הלב בשבילך
לא מוכן לנפץ את נפשי
כדי להזיל דמעות

ואני לא מצליח למצוא אותך
גם אחרי אלף בקבוקים
זו כבר לא את
את עכשיו מישהי אחרת

אהבה
את הרבה יותר אמיתית
מכל האמיתות ששמרתי לעצמי
רוצה להקשיב לך, שרה לי
אני יודע איך לנצח את כל הפחדים

אהבה
את יודעת לאהוב הרבה יותר ממני
אני אף פעם לא הצלחתי להבין
מה מושך אותך
מתחת לקסם יש תמיד מציאות ישנה

גורל
עומד בוש ונכלם
מול מילים שכתבתי ולא בישרו דבר
מול קווים עלובים על ניייר בריסטול לבן
זיכרונות מעורערים

אהבה
ואת אומרת
תביט על הדמויות, איך הן חיות שם
בלי לבקש דבר
ורק אנחנו מבקשים הכרה

אהבה
אני נופל לידך, מרשה לעצמי להיעלב
נאנח מעייפות וזקנה
שואל אותך, לאן עכשיו
לאן הולכים מכאן

בניינים משתרעים לגובה
אם לא תביט
תוכל לראות את קו האופק של מנהטן
אתה מלא פחדים
מטען שלא הצלחת להחזיר לפני שנים
ואיפה עכשיו כול החלומות

כל מה שנאהב
לא יילקח מאיתנו
כל מה שנשמור
ישרוד איתנו

יש זיכרונות שתמיד יבואו להכאיב
אתה שומר אותם, כדי לא לשכוח דבר
ובסוף אתה מגלה
שהם לא השאירו לך סיכוי

למה באת לכאן
אם אין לי
סיפור טוב להשאיר לך
כדי שתוכלי להירדם איתו

אהבה
אני לא מחפש שום משמעות במילים
פעם הייתי עושה את זה, אחר כך שבעתי
זה נראה לי תמים
משלמים ויוצאים

אני אהיה מוכן, לרוץ את המרחקים
שאחרים, לא מוכנים לחצות
אני אהיה מוכן, לחכות את הזמן
שאחרים לא מוכנים להפסיד

אתה לא רוצה אותי,
אתה רק רוצה להרגיש שהשגת אותי
כמו מהמר שלא מחפש את הכסף
אלא את הניצחון

אני שומע ברדיו שירים של זרים
הם שרו עלייך
ואני חשבתי
לא באת, לא הלכת, את לא נשארת כאן

אין כלבים שרצים בגינה, אין ילדים שמשחקים
את כבר לא תלבשי לבן
ואני לא אעזוב לעולם

לבוא אלייך
כמו ילד
שמבקש
לנטוש את ילדותו

ואני,
עם נשמה זרה ולב של מאהב
רץ אחרייך,
ברחובות העיר

בדרך לגן עדן, שרפנו הכול
לא היה לנו לאן לחזור אחר כך
בגיל שלושים, קמו ילדים, דירות שני חדרים ומכוניות משפחתיות
רק אנחנו היינו בדרך לגן עדן

בכל פינה, את נראית שונה
האנשים מביטים בנו,
את נראית הדבר הכי נכון, שיכולתי לדמיין

בדידות
ורק אני
מחכה על הספסל
העיר תירדם
ואני אחפש מקום לישון

אהבה
שרציתי להאמין במשהו
את כול מה שנותרת לי
ואז באו החומות.

היא כל כך יפה
זה כמעט בלתי אפשרי
לחוש משהו אחר
עכשיו

גורל
היה שם חלום, את זוכרת?
ועם הזמן הוא התפוגג
כי המציאות החליקה לנו מהידיים
בערב כשנחזור הביתה, נקבל אותה בזרועות פתוחות

ואני אומר לך
אני לא רוצה להזדקן
את מביטה בי, כמו לא מבינה
זה קורה עכשיו את אומרת, תביט ותיגע

את תפילותיי
אותן הפרתי
אל מול קסמך
אמסור לך, בספר נעול

אהבה
כל מה שתשכח
יישאר איתך להזכיר
עד סוף העולם
להיות איתה

אני רוצה שתדעי
כל שגיאותיי, הן רק תחליף
לדבר האמיתי
זה יישאר איתי תמיד, עד הסוף

אהבה
אני מוכן לנסוע כל הלילה
כדי להיות ראוי למילים שלך
גם שהן מכוסות בשתיקות
גם שהן מאובקות וחבולות

איבדתי אותך פעם, עכשיו אני אוסף פירורים
שאלוהים נשאר בלילה, אני השתכרתי
ודיברתי שטויות
לא יכולתי להסביר לו

לראות את פנייך, לצרף להן
גוף ונשמה
לפי מה שאת נותנת
לפי מה שאני לוקח

הלילה חשוך כדי שלא אוכל לראות
לאן כל זה הולך
אפשר להתאהב ברגע
אפשר למות לכל החיים

תשכחי מסיפורי התהילה
שרצינו לשמור בשתי ידיים
בסוף כל מה שאנחנו מחזיקים
זו את היד, שמוליכה אותנו לאט

גורל
זו ילדותי
שנושבת משם
אל עבר חיים זרים
עכשיו כבר לא ילד

זה לילה ישראלי
ושנינו עטופים במעיל
מחפשים פנס, להביט בעזרתו על הדרך
המוות נמצא כאן בפינה

בדידות
ואז דמויות נעות במהירות
מי מקשיב לקולי?
הלילה כמו שבא
הייתי רוצה שייקח אותי אליו

בתוך לילה לבן, נדדנו בעיר
חיפשנו מישהו, שיחזיר לנו זמן
בגנים ציבוריים, מול מקלטים נטושים
למה לא אהבת אותי?

לא יודע
אם יש לי לאן לנסוע
לא יודע אם מישהי
מחכה שאבוא

יש כאב, והוא טמון מתחת לפני השטח
מבצבץ, בכל פעם
שאנחנו מאבדים מגע
מתעורר לבדי, לך אני מחכה

ואני ארדם, מול מסך הטלוויזיה
אחפש לי חלום אחר
על שקט וביטחון
דממת אלחוט, שלא תפר את שנתי

אינטרוספקטיבי
לכל אחד יש סיפור
לפעמים הוא מצליח, לפעמים הוא טעות
לקחנו קצת יותר מדי
נפלנו בדברים הקטנים

שירים כותבים את עצמם
עד הנקודה האחרונה
אחריה,
שנינו לא יודעים לאן ללכת

אהבה
אני רוצה להיות זה
שיצלם אותך
לתייק בזיכרון עוד רגע
לפני שהכול ייסחף

אהבה עכשיו, היא כמו מקום רחוק
אני אגיע אליו
שיפתחו את המחסומים
שיפסיקו לירות

יחסים
אני יושב ומחפש לך מילים
שאיתך יטיבו
הם יספרו לך, את מה שלא הצלחתי
לתת לך לעולם

עטים מפוזרים על מחברת ישנה
אל תקרע את הנייר
שאתה יכול לכתוב עליו שיר אהבה
זה תמיד, יאסוף אותך בסוף

והילד הזה, יותר מדי פעמים בחייו
הוא שאל את עצמו
האם לגמור את חייו בשקט
בלי קול, בלי תפילה, בלי לצרוח לשמיים

בדידות
ואני כבר יודע
בבקרים אחרי חלומות
לא משנה לאן תלכי, לא משנה כמה רחוק תהיי
אני לעולם לא אצליח לברוח ממך

אכזבה
כול אחד הופך לזונה
פעם בחיים
עבור מחשבה, עבור אהבה
עבור הכרה חסרת כוונה

אהבה
כל מה שיש לנו
זו אהבה
לעיתים זה הרבה,
לנו זה מספיק

הייתי רוצה לפגוש אותך לפני עשר שנים
בזמן שהכבישים לא היו סלולים
לא הכרנו את כל השמות
לא ידענו להערים על הקסמים

אהבה
זה אנחנו, שמבקשים לחוות הכל שנית
כמו מתוך תחושת אשמה, כמו מתוך רצון להוכיח
שאפשר לפרק את הפצצה
בלי להיפלט בחזרה.

הלוואי והיינו יכולים לצאת
לראות את השמיים בשלמותם
רגע לפני שמישהו,
מפרק אותם

גורל
אם ארצה, אצא מפתח הבית
ומי שיישאר שם לחיות
יוכל להתחיל, לבנות הכל מהתחלה
ואם אוכל, אשרוף הכל
שלא יישאר זיכרון מהמקום הזה

הכל זה עניין של שכר ועונש
נענשתי מספיק, את יכולה לראות את הפצעים
כל החטאים כבר התיישנו
את יכולה למחוק אותם מהדף

נתחיל מהתחלה
אל הרחוב,
שפעם ברחנו מפניו
פחדנו לצאת אליו

לא יכולתי שלא לחשוב
שאת רוצה להיות במקום אחר
כל אחד נשאר עם החרטות שלו
כל אחד בוחר לעצמו את הדרך

הגות
זה כתוב בעיתונים
אהבות גדולות נגמרות
במוספי סופ השבוע
ואין פרסומות ואין חלפים למכירה
מיד ליד, מעצב לצער
הכול מתפשט בלי להרגיש שזה לא נוח

גורל
ונעשה מאמץ קטן, רק מאמץ קטן אחד
להגיע הביתה , להגיע הביתה
ובסוף הערב, כשהכול יהיה מובן מאליו
נעשה רק מאמץ קטן, לא לברוח מכאן

מחפש אהבה בסרטים עצובים, במקומות אבודים
יכולתי ב-50 שקל לקנות מגע
אבל, אי אפשר לקנות אהבה במחיר כזה
אז מוותר על המחשבה

געגוע
רק אני אדמיין אותך כאן
נוסעת איתי, עד לסוף הסיבוב
ואני לא מוציא מילה
גם שאת מחייכת, את הסוף הטוב

לי יש עבודה של גבר
לך, עבודה של אישה
איך נחלק את הרווחים
אחרי לילה של אהבה?

לא יכול לישון, מרוב מחשבות
מה דעתך, לאהוב אותי היום?
המחר מת לגבינו
האתמול, עדיין לא נגמר

ועם הזמן, יש השלמה עם כל מה שיש
עם כל מה, שנשאר מאחור, נפל מהידיים
יש השלמה, כמו יודעים, שמשהו חייב להאבד
מישהו חייב להפסיד

אמרת שזו המציאות,
כל השאר רק זורקים אותנו
אל מקומות שונים
שלא נשכח

אומרת, תביט
החיים זה אנחנו
מהיום להיום
בלי שום המתנות, בלי שום תחנות מעבר

את כותבת ביומן על אביך ואימך
גם אני חושב עליהם
איך הם הפסיקו לרקוד
ועכשיו אני במקומם מתאהב בקלות

אנחנו מחפשים את מה שכתבנו
לפני שנים
שעוד ידענו מי אנחנו עכשיו
מי אנחנו רוצים להיות היום

אתה תאמר לה, אין פרסים לחיים
והיא תענה
ניצחת את מה שהרג אותך
זה הפרס שלך

גורל
מה שווים השירים שאתה כותב
הדפים שאתה קורע, המילים שאתה יורק
עם החלומות שאתה רוקם
בזמן שאתה מחפש משהו לאכול במקרר

מה עם הכאב הזה, לא משתחרר ממך, לא נותן לך חופש
אבל הוא זה שיוצר אותך, הוא זה מי שאתה

אהבה
בנסיעות בלילה
את אומרת
תביט על הגדרות
יש אנשים שחיים שנים, בלי לדעת מה יש מעבר לכביש

הגפרור שאת מדליקה, לא שורף את מה שהגפרור שלי שורף
הגשם שיורד עלייך, הוא לא הגשם שיורד עלי
הזיונים שלך, הם לא הזיונים שלי
הרחמים שאת עוטפת את עצמך בהן, שונים מהרחמים שאני מתכסה איתם

לא להיות הבחור הזה
שמציל את עצמו מפניו דרכך
לא לצאת מהאש
בידייך

ואני רק רציתי שתדעי
מתי שתבואי, מתי שתרצי
אני אהיה לך מוכר יותר, מכל מה שאת יודעת
אני אהיה פחות זר, מכל מה שאת מכירה

את יפה
זה משקר את הכול
אני לא מצליח
להבטיח לך שום דבר
מצאנו אהבות במקומות שהיו סגורים
עכשיו אנחנו לא מאמינים יותר
מפסידים בקלות
מנצחים מעט

מחפש אהבה במגע של כוס בירה קרה
את מטיחה בפני מילים לא ברורות
והולכת לחפש אהבה במבטים של זרים

לא כולם מתקלקלים
היא אמרה לפני שעזבה
הכותרות עלו, הוא נשאר בצד
זה יום יפה בחוץ

מחוז ילדותנו
מתפרק מנכסיו
משאיר אותנו רומנטיים לרגע חפוז אחד
אחר כך, שיכורים מן הזוהר הלא ברור שלנו

געגוע
במחוזות ילדותי
כבר לא אוספים מתנות מזרים
שירים הופכים מילים
לעיתים הן נמשכות עוד רחוב אחד

אם היינו יודעים, שכך זה יהיה
אולי היינו מתחילים ממקום אחר
את היית אומרת לי את שמך
ואני הייתי מנסה להצחיק אותך שוב

תמיד מחכים למשהו, תמיד למה?

אהבה
ולי יש אוצר מילים מוגבל
לך, יש חיוך שמנצח
אחרי שהפחד כבר, זרק אותנו מקומה אלף ואחת
נשארנו עם ההפסדים, עם הורים שלא שוכחים

בדידות
הבדידות
היא מחלה חשוכת מרפא
אי אפשר לדקור
רק להישרף

מחפש את הכחול של השמיים
פיסת אדמה ריקה
כל כך הרבה חלומות
כל כך הרבה זיכרונות

אחרי אלף שאלות, אחרי כל התשובות
עדיין לא הבנתי
לאן הלכו השנים
ואיך הם חזרו עכשיו

אהבה
החלונות סגורים
אנשים צועקים בקול
אולי אנחנו זרים גם להם
מחפשים את הבית

שום דבר שנגיד, לא ישנה
את הבחירות, שעשינו
שום דבר שנעשה
לא ישנה, את מה שיש לנו ומה שאיננו

במקום הומה עשן
לא יכלו לראות את פניי
סימנתי עליהן מטרות
עכשיו, נותר לי לירות

ומי אמר, שתהיי פה מחר?
ומי אמר, שלא יהיו חרטות?

פוליטית
אם זה ביתי
ואם אתה ישבת קודם בגינה
אז של מי השביל הזה?
אני מנסה לא להתחפש

מנסה להשתחרר
מגאולות שקריות, מחטאים אמיתיים
והם חוזרים אלי
בכל סיפור, בכל סרט

לאן אנחנו הולכים מכאן?
לעיתים צוחקים
לעיתים זה נגמר בטוב
את יפה ואני קודר

ושנינו אוחזים במילים
כאילו יש להן משמעות אמיתית
מתי שהזמן הוא זה שמכתיב את המציאות
ושנינו לא יכולים לעשות נגדו דבר

עולה במדרגות, את מדליקה את האור
נכנסת לדירה
ומה אם איבדתי משהו שלעולם לא יחזור
מה אני עושה עם זה?

ושנינו רוקדים
כמו גוף אחד
ושנינו נדע ליפול
כמו תמיד, כמו עכשיו

אכזבה
לפני שעה עוד שכבנו בלי תנועה
ואז את קמת בבת אחת
התנתקת ממני
ואני נשארתי עם מחשבות

אהבה
רצינו להיות כוכבים בשמיים
אחר כך מלאכים
בסוף הסכמנו להיות בני אדם
נשרפים לאט

אכזבה
ואתה עומד ומחכה לאהבה גדולה שתפרש
את ידיה עלייך
והיית מלך, היום אתה חוזר להיות הילד הקטן
בן העשרים וכמה.

מתכנס אל תוכי
מחשבות ותנועות, שוב מתגעגע
אל מקומות שעזבתי, מי היה שם אמיתי?
מי נמצא שם כעת?

והכבישים היו לנו למיתרים
מכוניות פרטו עליהם בשיא הכוח
רק אנחנו והרוח שומעים, את מנגינת הדרכים
המנגינה שלנו לברוח

אכזבה
להניח את ידיי בלי מעש
לשמוט את ראשי לאחור
גם שהסכין מסתובבת בגופי
אני רוצה לשכוח אותה

ביקורת
כמה יין שנשתה
עדיין נחזור הביתה בערב
מעולפים, אל תוך מיטה קרה

אהבה
יום אחד אנחנו נצחק, אמרתי לך
ואת אמרת,
נשארו לנו כמה טעויות לעשות לפני שנתחיל

יום אחד יהיה לנו את הכול ביד
תשלום לשלם, זיכרונות להפקיד
ימים שלמים להחסיר
מסדרות, שאין להם התחלה או סוף

עצב
אהבות קפואות, מים נדירים
אני מביט במראה ויודע
גם השקר הוא חצי אמת

אהבה
בתחנה חשוכה
אני רועד מקור
אל עולמי, אני ניגש
כמו חייל באמצע קרב

את שואלת, תגיד
למה לא לקחת אותי איתך
חלפו כמעט עשר שנים
ואני חוזר לשם כל יום מחדש

ואז, שנדמה שהכול מתפורר
ביקשת שנרקוד שוב
ואף אחד לא ראה
איך זה קורה

ביקורת
זאת לא אדישות או כאב מילדות שמונע ממני לקום
זו הרגשה
שגם מחר
התמונה על הקיר
תהיה מלאה אבק

ואז מביט מהחלון
הוא ייפתח אלי
כמו שאת באת והבטת בי מאחור
זה האושר

את אמרת לי פעם
גם אם לא יישאר לנו דבר
יישאר לנו, אנחנו
אבל שאין שום דבר
יכולים רק להתנחם בנו

בידיים חשופות, זה מרגיש לנו כמו תאונה
מישהו ירצה את העונש ויצא לחופשי
יגלה שהדלת תמיד היתה פתוחה
בידיים חשופות זה מרגיש לנו כמו תאונה

אני מחבק אותך אלי
יש געגוע שלא נגמר
לא במגע, לא בתנועה
גם לא כשאת קרובה

על מרפסת, ברחוב קטן
את לא שואלת מה יהיה מחר
אני לא מבקש ממך שום תשובה
הן לעולם לא ברורות

משאיר אותך והולך
כמה ימים, ואז אולי אחזור
אולי תגלי אותי מחדש
אולי אגלה את הדרך אלייך

אכזבה
אולי דיברנו יותר מדי על הדברים שלא עשינו
ואני כתבתי לך עוד פעם
שאני לא יכול
להרגיש מנותק
הייתי אוהב אותך
אם את היית מרשה לי

גורל
אבי אמר לי
שזה בית משוגעים
ואני רציתי לומר לו
שגם אנחנו חיים בבניין, עם עצים, גדר וחומה גבוהה

את הפכת אהבה
למילה, קללה
דבר שלא ניתן לתקוע בו יתד
אלא רק לנתץ

תאספי אותי מהמקום
בו הורדנו את המים
שוב בדצמבר כמו שעון
עם שני כלבים חוצה רחוב

עוד מעט שוב יגיע אמצע הלילה
את תבואי לכאן בשקט
לא תאמרי מילה, רק תסדרי את מה ששלך
לא אבקש יותר לדעת למי את נאמנה

אני מתאהב בך
בכל פעם קצת
עד שמאבד אותך לגמרי
עד שנשכח

ואני בוחר בך
להישאר עד חלוף הצער
מבטיח לך, ללכת איתך לכל מקום
גם אם לא יהיה לנו, מקום משלנו

בתוך הכעס שלי
יש מקום גם בשבילך
בתוך הכעס שלך
יש חמלה

מתחילים את היום , מסיימים את הבוקר
הכלים מאתמול בערב, עדיין בכיור
גם הבגדים זרוקים בסלון
מזל שהשכנים לא יכולים לראות אותנו

עוד מעט ייכנס החג
אנחנו מתכנסים מתחת שמיכה דקה
נותנים לאנשים
להסתדר במקומם

כולם נעלמו
אולי עזבתי מוקדם מדי
ציפיות ואכזבות
עכשיו זה מצחיק לזכור

כל כך הרבה קנאה אספנו
שלא ידענו מה לאהוב
מילים שנכתבות בחשכה
אי אפשר לומר דבר

נוסטלגיה
אם הייתי רוצה להיות גיבור
יש מספיק מלחמות לשרת
את מביטה עלי וצוחקת

לכולנו עתיד שונה, כולנו הושפלנו והוכנענו
על ידי מלאכים ששרים, על ידי מלאכיות שרוקדות
אבל ההיגיון שבסוף, הראה לנו, שאנחנו צדקנו לא פעם
את זה איש לא ייקח מאיתנו

מחר יום הולדת
לא ישתנה דבר בבוקר
לא נלך לישון, חדשים בלילה
נגמרו הימים, שציפינו להפתעות

ידענו להרביץ אחד לשנייה
מתוך תנועות ברורות
את לא בכית
אני לא שתקתי

את היית הזמן שלי
את היית הסיפור הישן
שנכתב כל יום מחדש
בלי להזכיר תאריך ושעה

המהומות נחלשו, עכשיו תורנו לעזוב
אוסף של משפטים הופכים לשיר
ואת מספרת סיפור, ואני מקשיב
שירים בלי כאב, אנשים בלי פנים

ניו יורק של וודי אלן
לא קיימת, אפילו לא בדמיונה
וברקע שומעים מוזיקה ישנה
מה שלנו, מה כבר לא

ושנינו נבלעים בתוך הזיכרון
למקום שלא היינו
לתקופה שלא חווינו
מה שייך לנו בעצם?

יום אחד גם אנחנו נהיה כמו כולם
דירה קטנה, חצר או גינה, שני ילדים במושב האחורי
כשתגיעי
ניכנס ביחד אל העולם

בדידות
אימא אני באמת ניסיתי
אני רקדתי ושרתי, אפילו צעקתי בקול
אבל שום דבר לא השתנה
תניחו לי, תניחו לי ליפול

מטוס אחד, כרטיס ליד החלון
את אמרת, ניפגש בסיבוב הבא
לא שאלתי מתי, לא הבטתי בשעון
האמת והשקר לעולם לא נסוגים

אהבה
הקירות שבנינו עדיין לא מוכנים
הילדים שעשינו עוד לא נולדו
במגירה יש מכתבים
שומרים אותם, אולי נגלה דברים חדשים

אני תוהה לאן השביל ממשיך
אתה תוהה מאיפה הוא מתחיל
לעיתים אני חושב
שזה הבדל בינינו

כמה טיפשים היינו
משם באה השנאה
משם באו הכאבים
בקניונים גדולים, איבדנו את הדרך יציאה

עומדים על הגשר
מפה אפשר ליפול כמו כול המפסידים
או להמר על כול הקופה
את הרי יודעת, שכמונו לא חסרים

אהבה
יש כאלה שמתפללים כל היום
ובלילה, חוזרים לבית ריק
ואני זוכר שלא היה לי הסבר
למה תמיד אנחנו ננעלים בחוץ

בלי לעשות דבר
את תשקרי
ואני אצחק
לא נרגיש בהבדל

געגוע
שמעתי שנעלמת, אחרי שהבנת
שחיי המשפחה, הם התירוץ לשום דבר
ואני זוכר שפעם הבטחנו זה לזו
שאם יום אחד נגיע לשום מקום, נחזור בחזרה

מה אתה עושה כאן ילד קטן
אשת חלומותייך
לא תגיע
האהבה לא תצא

הגברים ירדו אל החוף
והשיטו את הסירה
את רצית אותם
ונשארת אתי

בשירים שלנו, האוהבים תמיד נלחמים
ובמציאות שלנו, האוהבים הולכים לישון מוקדם
אנחנו מביטים עליהם בדממה
לפעמים, מתוך שתיקות

בדידות
מנסים להיזכר
איפה השארנו את החלום הגדול
שעכשיו מתפרק
את הולכת למטבח
אני נשאר בסלון

בדידות
אין עבר, אין עתיד
והווה נמשך, עד הקצה
מבקש לא להימחק
ומה יהיה מחר?

ואת אומרת, זה טוב
שאין תמימות שנמכרת לכול הדורש
אחרי הכל, אם זה יקרה
מה יישאר לנו שנתגבר

נשקר ונגנוב
רגעים קטנים, שישאירו אותנו
כמו שאנחנו רק עם קצת יותר סיכוי
נשקר ונגנוב לעצמנו

כמו מכונית חדשה בלילה
מפחדים לאבד
את תחושת השלמות
אצלנו הרשימות קצרות

אולי זה הגורל, זה המקום שהבחירות שלנו הובילו אותנו
ואולי, במקרה ידעתי לעצור בזמן
ידעת להיות שם שזה קרה.

געגוע
בוא תעזור לי
אחי
תוביל אותי בשבילים המסומנים
תראה לי איפה מתחילים החיים
המפה לא ברורה

20 שנה נמחקות
ורק אנחנו סופגים אותן
כל אחד סופר ניצחונות והפסדים
עוד מעט נגיש את הרשימות

רק קחי אותנו
מהסופים שלא נוכל לעמוד בהם
אנחנו לא יכולים להיות
המנצחים הגדולים

אהבה
לפעמים אנחנו חוזרים לילדות
לחפש איפה השארנו
את מה שאנחנו צריכים
יש אבנים ליד הספסל

אנשים מוצאים סיבה להאמין, משהו להיאחז בו
כדי לא להתפרק, כדי להישאר שלמים
גם שהרכבת יורדת מהפסים
גם שהם רואים, את הרכב מגיע מולם

האם את עוד זוכרת אותי, איפה שלא תהיי
האם את עוד זוכרת, למה היינו מקשיבים
לפעמים אני שומע את זה, ומדליק סיגריה
פתאום נהיה שקט, ואני נזכר בך

מסיגריות וקפה
לא בונים מדינה
ההזמנות בתא הדואר
ההכחשות נשלחות בפקס

מביט על הברמנית
היא יודעת כמה דברים
אני לעולם לא אצליח להבין
בגלל זה היא בצד ההוא, ואני בצד הזה

אני לא יודע מה יכול לקרות
אחרי שתחזרי הביתה, ותביטי במראה
מי הילדה הקטנה שתחייך אליי בעצב
נשבעתי לא לתת לה לראות אותך ככה

חלום
את כל הסיפורים שמרנו במגירות
ויצאנו לעיר
לכבוש מה שעוד לא נכבש
כמו שלימדו אותנו בבית

סיפורים קצרים על הפרברים
וחיפשנו בתוכם, גיבורים
שיהיה לנו במי להאמין, שהכול ייפסק פתאום
ואז הטחנו אותם במילים קשות

אוהבים אבל רק בלי מגע
לא רקדנו שנים
לעיתים נוסעים, אחר כך חוזרים
חושבים שזה אמיתי

השתמשנו בהכל,
מילים גבוהות, דימויים חלשים, כדורים נגד דיכאון, אנשים זרים
ספרי להם, כמה טוב היה לנו
עד שהתחלנו להיפצע מהסכינים

אהבה
ספרי לי על המפלטים, על המקומות ליד הנהר
שאת שומרת לעצמך
ואנחנו ננוע בשקט
בלי להפריע לאיש

אני יודע שהמצאתי אותך
שלא היה לי דבר
עכשיו תספרי לי
מה היית

ערב שלם ספרנו מילים
לא לבזבז אותן לשווא,
עם כמה נשארנו בסוף
אני לא עונה, את לא מגיבה לשתיקות

ראינו את העולם חולף
ומחכה שאנחנו ניכנס
נשחק את התפקיד שלנו
והוא יכול להמשיך

געגוע
אנשים מדברים
אתה לא רוצה להקשיב
זה התור שלך
להיות ילד
להניח את העטים בצד
ללכת לצוד קצת
רגש מנוכר, בחורה יפה
אהבה כושלת, שיכרות מחייכת

אכזבה
ואז החלטנו הכול
חלמנו לנסוע לפריז
את מצאת עבודה
ואני התחלתי לכתוב
רצינו להיות
שתי דמויות
בסרט צרפתי

את לא היית שם
זה רק אני שהשארתי אותך
איתי עד הבוקר
עד היום שחלף

כן נשארה לי רק דקה
להיות בטוח, שגם היום הזה
הוא עבר.

אינטרוספקטיבי
אולי יש ילדות אחרת
שתוביל אותי לדלת נסתרת
משם אמשיך לבד
אני אלמד את התשובה

ויהיו לי פרחים לתת לך
ויהיה ריקוד להזמין אותך
ואולי עוד ניפגש
בדרכים המתעקלות

ולעיתים, השתיקות הן תחליף
למילים, שהן אלימות
ולעיתים, האלימות הזאת,
היא כל מה שאנחנו יכולים לתת

עינייך אדומות
אני מכיר אותן
הן בסוף נצבעות כחול
זורמות כמו ים במבטים

כשהגשם החל לרדת
העיר הפכה דוממת
כוחה נעלם, ויכולתי לצאת אליה
לנוע ברחובותיה השקטים

מפרטים קטנים
המצאנו לעצמנו, אלוהים
עד שלא ידענו להבדיל בין התפל לעיקר
בעיר זרה

אהבה
אולי השלמנו עם כול מה שאבוד
עכשיו מוכנים לקבל את החלומות במנות קטנות
עד שיום אחד נגלה שהגשמנו את הסוף ואת הטוב
ואת החסר נשאיר לשנים אחרי
שנים אחרי, נלך ברחובות תשושים
על פנינו יראו את כול המסעות
ולא נרגיש זרים, לא נרגיש אבודים

עולה בתחנה, אוטובוס ראשון
אנשים סיימו עכשיו את היום
אני מצלם אותם
לוקח אותם איתי, עד שייעלמו לי

מקשיבים, לנגן ג'אז
אולי נרקוד, אולי נשכב
אחר כך נתאהב
זה תמיד המחיר

גורל
אני זוכר איך פעם נחלשתי
מכל מגע של מילה
איך פעם כל משפט
היה מתחבר למבט ומשם לשום דבר

מן הגג, ראינו את העיר מתפשטת
במערומיה, היא נתנה לנו מקלט
שלקחו אותה זרים, היא זרקה אותנו
כמו כלבים

יחסים
חיכינו שמשהו יקרה
ואנחנו קורים, אמרתי לך
וידעתי, שעם זה אנחנו יכולים להמשיך
עד שנרגיש שלמים

הלילה הזה לוקח אותי מהר, לסיבוב בין כל הנשמות התוהות שבי
מטלטל ונזק לאלף כיוונים
אולי זו את שרוקדת שם בין האורות
אבל זה אני מותק, שמרגיש איך הגוף שלי נקרע בחשכה

אהבה
את שואלת על מה נכתבו השירים
ואני מנסה להיזכר בילד ההוא,
לפעמים הוא עוד חוזר, מתעקש
אני מביט בך ושותק, מרגיש כמו אחד שנגמרו לו המילים

געגוע
על הספה הירוקה
יושבים כל הגילאים
מעבירים מבט על קירות חלקים
פעם צוחקים, פעם נאנחים

אני לא סופר יותר
את הימים שנותרו
עד יום הדין הקרב ובא
עד הדיכאון הבלתי נלאה

ואת מביטה בי, לא יודעת
אם המחר ישאר, אם היום עוד יברח לך
מלטף את פנייך
ואת מעבירה יד על זיפי הזקן

אהבה
לפעמים נשארים ערים עד מאוחר
כדי שלא נצטרך לחלום
בלי עצב גדול, בלי שמחה גדולה
מתקיימים

זה הרגע האחרון של הלילה
המילים שאכתוב כעת
יהיו שונות
מאלו שאקרא באור של יום

אני מתיישב לכתוב לך
את השיר שלעולם לא אשלח
מילים יונחו על הנייר
כמו לבנים בבניין שבנייתו לעולם לא תסתיים

רציתי שתבואי אלי
בלי שום תנועה
בלי שהרצון יהיה לעבד
רק אנחנו נשתחרר מכל המחשבות

עננים שחורים
וגשם חזק יורד
באמצע איפה שלא נהיה
תמיד יהיה מקום טוב יותר

יהלומים נושרים על פנייך
כמו טיפות גשם קטנות
ונמסו בלי שתצליחי לאסוף אותם חזרה אלייך
עמדתי במרחק מה ממך

בדידות
אלו מילים שנגדעות מעצמן,
אלו מחשבות מתוך כלום
הריק הזה מתפורר
ומותיר תחושה שהקיום אמיתי ומוטל בספק בו זמנית

בדידות
ערב ראש השנה
ואתה לבד
במראה תגלה שוב את גילך
לאט לאט תקלף את עצמך
עוד כאב אחד נחרץ משום מקום
אתה לא יכול לעזוב

אני שר לך, בלי קול
הייתי רוצה לכתוב את המילים בעצמי
הייתי מבקש, שתביני, מה אני רוצה
את צריכה יותר מזה

אנשים נטשו, סיפורים התפוררו במילים
הייתי יכול להישבע
הייתי כאן פעם
לא זוכר לאן הלכתי מכאן

לאן מובילים עשרות קילומטרים של חיים
פרוסים על פני חדר קטן
מבקשים להינצל
מבקשים את עצמם, להישמר

על לוח השנה
חלפו עשר שנים
איפה את היית?
אני לא מוצא את הדרך חזרה בחשכה

ירד גשם
וחיכינו שהבוקר יגיע
כל ההבטחות, נמסו באביב
לא ידענו למה לחכות, כשכל נגמר

אולי יש שדים, שלא מבינים
כמה רע יש בטוב, כמה טוב אפשר למצוא
בלי להיות קשור לשום דבר
אבל הדלת לעולם לא נטרקת

אתה בוודאי תחזור אל הבית שלך
אני אסע אל הצד השני
ניפגש כאן עוד שנים
נעשה את החשבון, נשווה את המחיר

פיסות קטנות מרכיבות את החיים
בסוף, שנשכב
נוכל להסתכל ביחד
על התמונה הגדולה

פיסות קטנות, חתיכות גדולות
החיים מתערבבים במציאות
אתה לא יודע, באיזו תחנה לרדת
על איזו רכבת לעלות, כדי להגיע למקום שלך

געגוע
לפעמיים אוספים פרטים קטנים
יוצרים פאזל
של חיים אחרים
כאלה כבר הכרנו
הולכים לאט

ראיתי אתכם , אתם לא יכולים לומר שלא
עם הרובים והמדים
צעירים בשביל למות
זקנים מדי בשביל לחיות כמו ילדים

אני מביט סביב
מנסה להיזכר איזה תמונות אני זוכר
ומה תלית, אחרי שבאתי
את עומדת ערומה
לא כך התכוננת להיות

שנינו, כותבים כאבים
את בסיפור קצר
אני במכתבים ארוכים
אולי נבין את הבדיחה

אכזבה
ימים לא הקשבנו לרדיו
אולי התחילה סוף סוף המלחמה
צבעים כהים, וחורף תמים
רק אנחנו לא מצליחים להיאחז במשהו

פעימות הלב לא הבשילו לדבר האמיתי
הן ביטאו אותנו, כמו חרשים
נשארנו כפופים
מול מה שנראה מציאותי

בחוץ הכל נראה דמיוני
אולי זה אמתי
מתיישבים על הלבנים
היינו יכולים להיות תמונה מסרט אילם

ובבית הקולנוע, שנטשנו פעם באמצע
מקרינים עדיין סרטים ישנים
הגיבורים שלך, האהבות שלי
האם את עוד זוכרת את המילים?

רציתי לספר לך
שאני לא מאושר
רציתי לגעת בך
מתוך המציאות ידעתי שזה חלום

להיות מרוח על קיר כמו צבע טרי
זה להרגיש ממש פרוע

ואני שואל, האם פריז תחכה לנו
שנסיים את הריקוד הזה
את צוחקת, לא מבינה
למה אני מבקש רחמים

אכזבה
בגיל שלושים את אומרת
מתחילים, לא לספור מה מאבדים
רק בודקים את החשבון
לגלות שלא רימו אותנו

גם אנחנו יכולים לשיר
פריז בלוז
בין הקירות
בין התריסים המוגפים

בדידות
שב, תדליק סיגריה
תביט סביבך
אולי זו שבפינה
היא בעצם שלך
ואני פה רק הצגה מקדימה

מסדרים את הספרים
בסדר משתנה
כותבים את השירים
כמו זיכרונות של שנים אבודות

ביקורת
מתערבבים עם מסרים סמויים
רצינו להיות גיבורים מטעם עצמנו
ומצאנו אותנו, תלויים בפרסומות ענק
על גשר עילי מעל הרכבת

אהבה
ומכל פניה
עולות פנייך
כמו צל
המבקש להשתחרר מאדונו

אהבה
ויוצא שוב אל הגינה
אולי תגזום את השיחים
אולי אהבת יותר מדי
בלי להסביר

אהבה
בספסלים מול האגם
רצינו יותר, אבל האהבה זה כל מה שנותר
ואחריה, ישבנו בבית
הקשבנו לשירים ישנים

אל תתביישי
שהזמר מבקש להיות הגבר שלך
ואל תקללי
שהדלת נטרקת ואנחנו נשארים בחדר

אני לוחש לך
קחי אותי, קחי אותי אל החיים
את מחזיקה לי את היד
פעם התחבקנו חזק

ביקורת
הם קיימים
הם נראים
ואני חולף באוטובוס לילי
מבקש את האהבה

הלילה ילדה, לא נצטרך להיאחז בחלומות של אחרים
לא נצטרך לשעבד את המציאות, לימים קרים
הלילה, החיים יקבלו צבע שונה
כי הלילה, אנחנו ננצח

אין הבטחה, אין מילים גדולות שמסתתרות במכתבים
רק שנינו, קסם אחד ונהר שזורם גם שהשמש עולה
וחלפו הימים, עכשיו כבר מאוחר
אני לא מבקש שתביני אותי

ביום בו עזבנו את הבית
שחררנו את הילדים שבנו לחופשי
תביטי, עכשיו אנחנו מבוגרים
כמו הדמויות בסרטים שאהבנו

ורק אנחנו חיפשנו ליצן אחד שמח
את אמרת, שהם בוכים מאחורי האיפור
אהבתי לדמיין אותנו אחרים, שקטים יותר
בין כאן לשם, מה נשאר לנו

השאירו לנו מעט, ככה את אומרת
ומביטה החוצה
כמו מנסה להסביר
אני אף פעם לא מחפש אשמים

אהבה
הבטנו מהגדה של הנהר
זו על זה
שני אנשים, שני צדדים
שני גדות לנהר, והוא ביניהם שופט

אהבה
אני אוהב אותך בג'ינס טי שרט
תביטי החוצה
תראי כמה ילדים
אין שם אף אחד שיושב בצד ומביט מסביב
אין אף אחת

רציתי להבטיח לך, שיהיה טוב
לא רציתי לשקר לך
רציתי שבסוף היום, נחזור אל הנקודה שלנו
שלמים, בלי פצעים

רגע לפני הפיצוץ הגדול
רגע לפני, שנאלצנו לחפש מחסה
היו שם שנים
שידענו לחיות

גורל
פגשנו מלאכים,
ורקדנו עם השטן
אבל אף אחד בתוכנו, לא היה אלוהים
רק חיפשנו נבואות להגשים

טפטפתי לאט
ואני הבטתי בך
כמו קרח
שמסרב להימס

את שדות המוקשים, ידענו לנטוש
הם יתפוצצו בלעדינו
אבל אנחנו נזרק מכאן
לכל הרוחות

אהבה
את רצית לעזוב
ואני ביקשתי, תשארי
יש מגע, אי אפשר לשקר
יש עצב
לא יכול להכיר
ואת, עומדת מולי
מי מאיתנו היה הבטחה ולא התממש

זו ניו יורק, אהובי
כאן אפשר למות, גם בלי ליפול
הורגים ונהרגים, צדים וניצודים
ואני לא ידעתי שזה תורנו ליפול

אין אור בבתים
גם אצלנו חשוך
מה אמרתי
שהשאיר אותך ריקה
והיית צריכה ללכת

בדידות
קוצים סביב הגוף
יש פתחים מפצעים ישנים
רגש מוחלט
שמתמסר לאובדן שלו
עכשיו זה מובן
אנשים באים ונעצרים
כמו בדיחה
אי אפשר להפסיק הכול בבת אחת

אהבה
כל הפחדים
במקומות שלא ידענו
וחולשות
לאט לאט מקלפים את הכול
רצינו לאהוב
גם אחרי שהכביש ייגמר

אנחנו צריכים ריגושים חדשים
אז אנחנו קמים ועוזבים
או מדליקים מדורה
שתשרוף את מה שיש לנו ביד

הרהור
מותר לפחד? מותר להיות עצוב?
את לא יודעת, גם אני לא יודע
מה זה משנה בעצם?
כול שביל נגמר בשדה וכול שדה מישהו מת.

אני מביט בקבוצת ילדים
יש שם אחד
לא שייך
אולי זה אני, אולי זו את

ולפעמים האהבה לא מספיקה
את אומרת
ניתן לגשם לשטוף אותנו
לפני שהכבישים יתמלאו בדם

אהבה
אני רוצה שתיקחי אותי
אל זמן שלא חולף
יש בנו ריקוד לא גמור
תבואי אלי, נשלים אותו

בואי נעלה על רכבת
של החלומות והתקוות
בואי נחצה
את הג'ונגל בדרך לבית שלנו

בורחת אל הסיפורים הישנים
כדי שיהיה לך
מה לחיות
שאני לא משאיר לך ברירה

אכזבה
יש רעידות, אי אפשר להפסיק
היא מחייכת
אבל אי אפשר לגלות דבר
גם למציאות יש שקרים

יש זיכרון שלא מניח למציאות
ויש מציאות שמבקשת לזכור את עצמה
ואנחנו נתקעים באמצע
על מסילות שמתפצלות

אילו רק יכולתי
להזמין אותך שוב לרקוד
אולי הייתי מרוויח כמה שנים
אולי הזמן היה נעצר

מעולם, לא אמרתי לה
שבסוף צריך להשלים עם השאריות
כי הם כל מה שנשארים לנו
שאנחנו מסיימים את המסע, בכוחות אחרונים

אולי זו ילדותך
ואולי אלו מעברים קצרים
מזמן שלא היה
למקום שלא יהיה

אהבה
מתחפר בתוכי
ומשאיר לך פתח
להצטרף אלי
סיפורים וחלומות

אהבה
ונשבענו שבועה של הגוף
שבועה ששום סוד, שום מילה לא תוכל להפר
את אמרת שאנחנו כאן לתמיד
לא משנה כמה נתרחק

ואותי מבקש שוב
את מבטך
ואולי לאחוז בידייך
כמו במסע ארוך

אולי נוכל להיעלם
לקצר דרכים אל ההבטחה
חלומות שחלמנו, הפכו מבוקשים
ועם הזמן, הם טושטשו מבפנים

כותב את המילים, ומדליק סיגריה
נותן לזמן לעשות את שלו בכל משפט
למדתי על עצמי, משירים של אחרים
יותר מאשר, בכל מסע, בכל תנועה

אולי תתני לי רמז
שאת הופעת אצלי בחלום
והלילה, יהיה המשך
זה סיפור שלא נגמר

אהבה
אני מחבק אותך
אפשר ככה לראות את כל הסימנים
ושוב אני מצייר משפטים על נייר לבן
את ברקע, כמו אותה עיר

רציתי להיות זה, שידליק את האור
ואת תופתעי
ובמקום זה מביט אל חלונות הבתים
שבחוץ יורד הגשם

ייסורים
שוב הלילה מתעורר
הכדור נמס במים
אני מלטף את פניי
עיוותים שלא מצליחים להתחבר
לי זה כבר לא יקרה

שוב ניפגש ליד המנוף הזוהר
בשולי העיר
כאן אנשים
בונים חיים חדשים

אהבה
שוב נשרף לנו הלב
תמיד רע לנו כשטוב לנו
לא מבינים למה טוב לנו כשרע לנו
איפה התחנה שלנו עכשיו

מה זה השיר שמתאבד עכשיו מבניין גבוה
ישר אל האדמה
ואני כותב על מסע אל עצמי
זה כמו יומן חיים מחולק לפרקים
חמש שורות ואחרי זה עוד שלושים

אהבה
דמיינתי אותנו חיים
זה הרבה בשביל שניים
שלא ידעו מה הם הכללים
מהבטחות, ורמזים

אכזבה
זה הרגש שלקח מאיתנו הכול
ועכשיו
אחרי שכול השלם
התפורר לחלקים
מה נשאר לפחד עוד להשאיר לנו?

אהבתי שהיינו רק שניים
זה נתן לי תחושה של ניצחון
אבל עם הזמן, הרגשנו בודדים
וזה תפס לנו את כל המקום

הרהור
הכל מסתכם בשורה אחת פשוטה
כל החלומות, המציאות כולה
נאבק בשדים של העבר, נאבק בכוחות של היום יום
רק בשביל למצוא את עצמו קורס באותו מקום

ואני לא כתבתי עדיין את הסיפור
בו אני פותח לך את הדלת
ואת מניחה את המזוודה
לא אומרת מילה

כמיהה
איש לא רואה את השברים, ואיש לא יכיר את הפגמים
והיא מביטה בה מן הספסל
לא תחליף אותה עבור שום נוף אחר
גופה הרזה וידיה הקצרות
מזכירות לה
שפעם היתה אחרת

לא יכול לעצור
שומע את הקול מהסרט קורא
האימה, האימה
שחרר אותי מכאן

האם את זוכרת
איך חלמנו פעם, את החלומות הגדולים שלנו
עם הזמן הבנו, שאין לנו שליטה
אוספים את השירים

אכזבה
את אומרת
שאת לא יכולה לאהוב יותר
אני לא יודע להתחנן
לבקש אותך

אהבה
מה נשאר לנו אחרי זה
אני שואל אותך כדרך אגב
ואת אומרת
יש לנו אותנו
לפעמים זו נחמה

אהבה
ועמדנו זה מול זו
את עם שמלה לבנה
אולי יום אחד זה יקרה

גורל
אלפי זריקות, כדורים
הרהורים על כאבים נושנים
מה הם הבטיחו, איפה הם היום

זה שיר של מחלה

גורל
שנאה כבושה, כובשת בחזרה
הם לקחו
הם יחזירו
ובערב יסבירו
שהכול למען החיים
תביט אדמה, תביט אנשים
אתה לא מצליח להבין את המשוואה
שכול וכישלון

בדידות
אין בתחושה של החיים
משהו חזק
רק הרגע הזה
שנוגעים
ואז מתחבאים
כמו חיילים בין השיחים

אהבה
מעולם, לא יכולנו להרגיש טוב
עברנו הרבה
בשביל להרגיש איך הגשם יורד
ושנינו לא יכולים להפסיק לצחוק

אהבה
אני אומר לך
אולי נאהב
ואת אומרת, כמו בניו יורק עם השלגים
כן, רק אצלנו טיפה פחות

אני מביט מהחלון
מחכה לשלג
את אומרת שזאת לא העונה
ואני לא יודע אם את אמיתית או זיכרון שלא נשכח

אהבה
אם היית יודעת
כמה את יפה
זה לא היה כול כך קל
אולי הייתי מרגיש זר
הייתי קם ועוזב
משאיר אותך
מול חלונות הראווה
בשלג לונדוני

אהבה
אנשים בורחים
אל עולמות חדשים
ורק אני תקוע
בין תמונות שחור ולבן
עם כוס קפה אחת ביד
אני נראה כמו מישהו
שלא ישן שעות
ואת אמורה להגיע כול רגע
אולי תביאי איתך
חיוך שלא הכרתי

שנינו רצינו למות ליום אחד
בזמן שאחרים נאבקו, על מקום מושלם
אף פעם לא ידענו מה נכון באמת
לאן ללכת, ואיפה לשכוח

דיאלוג
הנה אתה בגיל העשרה, מחפש
והנה אתה היום, מאבד בתוך עצמך,
אלף שאלות, אלף תשובות
זה כואב לדעת, שאין לזה סוף

געגוע
זוכרת את שנות התשעים
צעקנו ברחובות, תחזירו לנו את שנות התשעים
והפנים המגולחות
העשב בשיער
ישבנו על הדשא
הבטנו בכוכבים
מדי פעם שרנו שיר אחר
אז חשבנו שהכול עומד להיעלם

אני מספר לך סיפור
איך אהבנו פעם, איך אנחנו היום
את מנסה להיזכר
איך זה היה שניצחנו

הרהור
בסוף היום זה תמיד מסתבך יותר
אז אולי בחדר השינה, שאתה תשאל את עצמך
לצד מי אתה ישן, ומה היא עושה שם
אז תרדם, הכל יהיה מוכר

יום אחד נלמד לאהוב
נלמד לקחת את הדקות בלי לחכות לשאריות
יום אחד נגלה
שיש לנו מישהו לחיות איתו

זוהי שעת הסגירה מותק
אחריה, נישאר בודדים
את חיה בשביל הכלום הזה
אני חי מהכלום שלך

אהבה
את מחזיקה בידיי הרועדות
כמה שנים עוד תיקחי אותי
בלי להרגיש?

ואת מחשבת
כמה ק"מ נותרו לנו
עד שנמצא בית
שיהיה רק שלנו

אני בא אלייך
לגלות את השקר מחדש
יש אנשים שאוהבים לדעת
שהם לא הראשונים שנפצעים

הייתי רוצה
שתהיה לנו היסטוריה ארוכה
שנוכל לשחזר דברים
שאחרים לא ראו, לא שמעו

לא תהיה לי נשמה להחריב
כשתהיי שלי, ואפסיק לקנא לך
ובינתיים, היא זולגת דם
מטפטפת, על רצפה נקייה

אכזבה
אלף פנים
בלי שמות
אלף צורות
בלי רעיון
אני בורח באור
גם אותך אפשר לראות
אם מסתכלים מקרוב

בשתיקות שלך
לא מצאתי מפלט
בשורות שלי
לא ידעת נחמה

אהבה
תאהבי אותי אני מבקש
ואז זורק מילה או שתיים
לא קשורות לעניין
את לא מבינה, מה לוקח אותי מכאן

תאהבי אותי כמו פעם
לפני שויתרתי על הצורך
להרגיש נוכח
ולהיות שייך

אהבה
אולי תאהבי אותי מקרוב
אולי תתפשרי על הרבה פחות
בסוף כל אחד בוחר את הבחירה האחרונה
אל תנסי להינצל

ואני בא אלייך מן הכפור
ואני נמלט אלייך, כמו בשיר
את לי המפלט האחרון
ברקע מתנגנים, אותם שירים ישנים

חשבתי שתוכלי לאהוב אותי
אחרי שהמלחמה תיגמר
אוכל לבוא אלייך
עם פרחים

תזכור,
שמאחורי כל ילד
יש איזה עבר,
לעולם לא מניח לך

אהבה
הלילה הזה, אני רוצה להשתחרר
לשכוח אותך
לשכוח מה רציתי בך
מה חיפשתי בתוך סרטים עם סוף טוב

אולי תביטי סביבי, ולא תביני
איך יכולתי להיעלם
ואני חושב
איך יכולת להשאיר אותי

אהבה
מביט בך ברמזור השני
כל הרמזורים ירוקים
מפספס אותך בקלות
זה תמיד חולף לי בין העיניים

געגוע
ושנינו מחפשים
את הכלבים הנובחים
שתי דקות
היינו תיירים בתל אביב

גם אנחנו ניצבים בתחילת המנהרה
רוצים לצעוק, גם אנחנו רוצים חיים
את מחייכת אלי, אין לזה פירוש
אני לא מספר לך סיפורים, שתיקות יעשו את זה טוב יותר

מול הקנה של הרובה גם אני משתנה
גם אני אוחז בידית שלו
גם אם את עומדת מולי
עם שמלה לבנה ופרחים סביב ראשך

במרפסת הקטנה
אנחנו רואים את השלטים למכירה
אנשים עוברים, בלי לומר מילה
אתה מוזג לי כוס, אני מעשן סיגריה
אתה שואל, אם היא אוהבת אותי עדיין
אני לא יודע,
גם אצלנו פעם היו מכתבים

לא היינו בוייטנאם
לא היינו בלבנון
אותנו לא לימדו לאהוב
כל מה שהם רצו, זו תמונת ניצחון

אהבה
אני זוכר שאת עוד אמרת
שתמיד יהיה לנו זמן לחזור לאן שצריך
אבל את לא הבנת אז, מה שלקח לי דקות בטיסה אחת להבין
הזמן הוא מה שנגמר לנו ראשון, עוד הרבה לפני שאנחנו ממריאים

בלילה שנשדדנו
זו היתה פעם אחרונה
שהיה מה
לקחת מאיתנו

אלו הפירורים
לאהוב, בלי תנועה אמיתית
לדבר בלי להגיד
אחר כך, כותבים את מה שיש

ביקשתי שתעזבי אותו
ותבואי אליי
את אמרת שזה מאוחר
ועוד מעט לילה, ושנינו שוב נהיה לבד

אני תופס את היד שלך
לא נותן לך להיעלם
לא מעוניין להיאבד לך
תפגשי אותי בקצה הרחוב ונמשיך משם

שנינו נשכב חסרי תנועה
נצפה למשהו טוב
בזמן שבחוץ, מתחוללות הסערות
אם תתאהבי בי, זה לא ישנה דבר

תשאירי מקום לאהבות כושלות
יום אחד הן יספרו את הסיפור שלך
ואת תעמדי בצד ותמחאי כפיים
לכל אחד יש הבטחה אחת שהוא היה חייב להפר

לפעמים אנחנו נהרגים במקרה
לפעמים אנו קמים לתחייה
בלי מגע, בלי צורך להרגיש את זה בוער בתוכנו

תתארי לך אותנו
לומדים לחיות,
מיום ליום,
בלי להפקיד פיקדונות


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
הרהור
אבות ובנים
שתי תמונות על הקיר
משתחוות ואז שולפות חרבות
באמצע הלילה

ואת לא עונה
זו כמו
תגובה מאוחרת
לכל מה שאמרנו

אז יש איזה אובססיות רדומות, לפגוש את העבר שלך
לא אובססיות, תהיות
אלו תהיות היו לך?
מה בדיוק אנשים עושים אחרי שאתה נפרד מהם

ואנשים חולמים את החלומות הכי גדולים
שהם בחיים לא יגשימו
הם יידעו את זה, רק בבוקר
עם ריח הקפה ורעש הילדים

כל מה שאני צריך זה חמש דקות
אחר כך תביטו לשמיים
ותשאלו את עצמכם איפה יותר כדאי לחיות?

זכרונות
יום אחד הסיפורים ייגמרו
יום אחד הכתם ייעלם,
ואתה תצטרך לשאול
מי אתה

אהבה נכזבת
כן גם אני רציתי אהבה אחת
שתציל אותי מפני המחשבות שלי
אבל ראיתי את אהבת חיי, פוצעת את עצמה
ומדממת על הנייר שלי

האם זו הסטירה או שמא רק היד שנוגעת בלחי, לפני שאחטוף אחת.
אולי עכשיו אני אמור להבין, שאין יציאות מוחלטות, אין ארוחות
חינם, ומעת לעת אצטרך לחזור לכאן כדי למלא פרקים בדפים שכבר
נשמרו עבורי.

משל
בית משוגעים שנקרא חיים
פגישה עם אלוהים ואחד משוגע
ופרשן מצב שמדווח על החיים

חיים שלמים בבית משוגעים
החיים האבודים, מפגש עם אלוהים
ופרשן מצב שמדווח שיהיו ימים יותר נוראיים

הרהור
אולי הם מחר ילחצו את ידיי
אולי הם אלה, שירו בגבי
לא זוכר מי בעדי
ונגד מי אני

אמרתי לך, שאני לא קרקס,
שיש מספיק ליצנים שיבדרו אותך
ואת בכל זאת, רצית להיות מאושרת
כמו הכרזה לחיים טובים במושב

יילדתם ילד מכוער, הכנסתם אותו לחדר ניתוח
הוצאתם אותו שבור לרסיסים
הדבקתם בדבק זעיר
האמנתם, קיוויתם, שהדבק יישמר, והילד יישאר שלם

מה אתה עשית כדי לא לירות, את הכדור הראשון
מביט בך מן ההרים
איך בית ועוד בית הופך לקבר אחים
ואתה תמלמל מספר פסוקים

אתה מביט סביב, שום דבר לא ישאר נקי
היא מביטה בך, ומתרסקת לאט כמו חפצים קטנים שנופלים מבניין רב
קומות
סוג של אהבה שמעולם לא תכיר, היא רוצה
ואתה רוצה חיים, כמו אלה שאתה מאמין שיש לך

הסיפור שנכתב בינינו
הוא חסר משמעות
הוא זה שמפריד בינינו
ועכשיו הוא מכיל רק אותנו

פוליטי
לא אני יריתי בכול
ג'ון לנון לא מת בגללי
גם לא הזקן בכאפייה בקלקיליה
החלום הזה
לא נגמר

קח אותי הכי רחוק מכאן,
שלא אוכל למצוא את הדרך חזרה
קח אותי, שאוכל לשכוח, שהלכתי את כל הדרך משם
שלא אוכל לחזור לעולם

חומות הן הדבר היחידי שיפילו חומות

אהבה
מתפשטת
ואני לא יכול לגעת בך
טורקת את הדלת בפנים שלי
ואני נכנס לשירותים, מתיישב ולא יוצא
כמו ילד קטן שנעלב ומרגיש כאב

קורא ביומנים הישנים
יודע שאלו ימים שלא יחזרו
מקומות שלא הייתי כבר לא היה
מקומות שהייתי כבר נשכחו
עכשיו פוסע ברחובות תל אביב

געגוע
יכולת להיות הנסיך הקטן
יכולת להיות הנער השוחה אל קצה השני של הנהר
אתה יכולת להיות הבחור, שמוריד עבורה את הפרי מהעץ
להיות מי שקוטף את הפרחים

לא יודע מה לבקש
האם רק לעבור את הלילה
האם לצאת מכאן לחופשי
כל כך הרבה בקשות

תמיד שואל את עצמי
מה השאלה הבאה שתשאלי
ואם התשובה שלי מספיק טובה
זה כמו חידון בלי פרסים

פוליטי
העשיר לא יבין את העני,
השלם לא יבין את הנכה,
החי לא יבין את המת.
ואני מביט בשכני
ויודע שלא על אותה אדמה, לא באותה עיר אנו גרים

סאטירה
אימא, אבל מלחמה זה דבר טיפשי לא?
כן, אבל לא לימדו אותם את זה
למה לא?
כי לא היה מספיק כסף אז לזה

מה שאתה זה מה שאתה ושום דבר לא ישנה את מה שאתה

אם יש לך חמש דקות
אני אספר לך מה שאתה תרצה לשמוע
עצב קל, אולי סיפור על עולם מושלם

שיר ופיגוע

זה כמו שמישהו יבוא עם סכין
ויחתוך פיסה ממני
אני מדמם
אבל לא יכול לעצור

אהבה
אני אשתנה, אתחלף
אתה לא מסוגל, עכשיו אני מבינה אם תהיה מאושר תסבול
את לא רוצה לסבול איתי?
אני מעדיפה לסבול כשאני מאושרת
כשסובלים מאושרים?
יש כאלה שמסוגלים לשניהם ביחד
אם תדעי איך זה, תגלי לעולם, הוא מחכה לזה

העיוורים הולכים בצעדה
היאוש מתעקל
אבל לא נפסק לרגע
אף אחד לא רואה את העיורון

סופני
ואיך מצאת את עצמך כמו אידיוט, מסתובב בעיר בלילה
מחפש נחמה, סיפור טוב שירדים אותך
ואז הקצה כבר מאוחר, ושוב נגמר הזמן
קומה עשרים ואחת

בוא אלוהים, תעמוד מולי
קרב חרבות או קרב מוחות
בלי צבא של מאמינים יראי אדמה חלולה
תאמר לי מה חטאי, אומר לך מה חטאך

שבחוץ גשום, כמה דלתות נטרקות במפנים
תביט במתים, אין להם פנים
הקירות גולשים, התמונות נשארות
מעל הראשים

וחושב עלייך
בשורות, מילים בודדות
מתאר סיפור חיים
בונה אותו לאט, כמו מתח

משל
שיר סוף:

דרכים.
כותב דרכים על דף נייר לבן, שהוכתם בכתם קפה.
הכול יכול להיות שלי. לא הירח לבד עכשיו.
כול אדם קובע את דרכיו, מי לשלום, ומי למלחמה.
ידעתי כבר את הדרך ההיא שמובילה אל ההגשמה הפראית, של כול
החלומות
עכשיו אני חוזר למציאות, חוזר לכאן.

שלחו אותי לצעוק
וביקשו שלא אדבר
כל התקוות, החלומות עכשיו נשארים בתוך קופסה קטנה
הם יביטו בי כמו ביקשו נחמה

להיות שותק או להיות נלעג
להיות חפץ או להיות נושא הבשורה
להיות חי או לתת למישהו אחר להיות מת
לפעמיים שריח המוות שוכך, שזמן שאול דומם
לפעמיים שהכאב מתכהה, שהעיניים כבר לא צורבות מהמראות
אני מביט לשמיים החשוכים תמיד
ושואל בלי קול את עצמי...

אולי בארץ זרה
בין פנים זרות לנוף מוכר
אמצא אותך,
מחכה


לרשימת יצירות המסה החדשות
לא שמחת הצד השני גורמת לנו להתכווץ בספה, אלא העובדה שלא
ניצחנו בגלל מי שאנחנו, בגלל איך שאנחנו. והאיך הזה מגדיר
אותנו, ואין דבר יותר מעליב מכך שמה שמגדיר חברה זה החולי שלה,
זו העובדה שהיא חיה בחלום בלי לשים לב לכך.

פוליטית
ההחלטה שיש לעשות מעשה מדיני, נבעה מתוך הכרה שהמצב בשטח לא
ישתנה. בניגוד לגורמים שונים שחושבים כך, הפלשתינים לא ייעלמו
מן השטח, אבל יתרה מזו, מה שנפתח ב-93' עם הסכם אוסלו לא יחזור
לאחור.

דעה
אין ויכוח על כך שאחד מיסודות הדמוקרטיה הוא חופש הביטוי.
השאלה היא אם חופש הביטוי הוא החופש לומר הכול או החופש לבחור
מה לומר ומה לא.

פוליטית
מי שחשב שיכול להיות עיוור לעולם, גילה עיוורון מוחלט למציאות,
אבל בכל פעם הוא נאלץ לקבל את העובדה, שלא משנה אם עוצמים
עיניים, או מביטים במציאות בדרכים שונות, הרי שישנה רק מציאות
אחת, והיא לא יכולה להשתנות.

אז ילדים וילדות, אל תשקרו לעצמכם, אם האושר הוא קיים, אז רק
בשירים, בספרים שמישהו אחר כתב, והוא בטח לא מאושר שכן אם היה
מאושר לא היה רץ לספר על זה, הוא בסך הכול מסתיר את האמת ממכם,
שגם הוא שותה בלילה ומעלה רחמים,

פוליטית
תופעת הפאניקה הישראלית היא נושא שקל להבינו לאור ההיסטוריה
היהודית, וקשה מאוד להסבירו לאור פעילותה של מדינת ישראל מאז
48'. במשך שנים ישראל נכנסת לפאניקה, כאילו היא מעולם לא עזבה
את הגטו הקטן בעיירה לא שלה, כאילו אנחנו עדיין הקטנים, חסרי
הכוח הכלכלי-צבאי.




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
-אחי, יש לך
אש?

-חרא עליך יא
אפס בן אלף
זונות כלב מי
משתין עליך יא
זבל.




נפלאות סינדרום
טורט


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/RonTamam
יוצר מס' 8532. בבמה מאז 26/12/01 1:49

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לרון תמם
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה