|
אני לא חשה בנוח בעודי מביטה בשני הזרים הללו, הנפרדים לאחר
שנפגשו בכדי לחלוק חוויה קולית זו, לחלוק כמה רגעים קפואים.
זועמת ודומעת עליך, שנרדמת שתוי כרגיל, אני מביטה במבטיהם
ומשליכה את עולמי
|
משלמת בכניסה, חותמת על היד, אני פרה ברפת, אני יהודי במחנה
ריכוז, אני נכנסת לשוק הבשר, חשוך ומלא עשן, לא רואה דבר
ברגעים הראשונים.
בפנים זה אחרת.
|
לא מעניין אותך. היא קבעה. מה פתאום, ומה שהנימוס מחייב, הוא
ענה.
|
טוב, אז אני הולכת לשכב עם השטן בכדי לקבל את זה. ליום אחד. את
יכולת הכישוף. ואני אנקום בכולם. מחר זה מחר והכל משתנה. ומה
אחר כך- אולי כלום.
|
אישה גדולה כמוך- לא מצפים לכזה שחרור מיני, אמר לי פעם גבר.
אמר, וישב לאכול ארוחת בוקר.
אני הבנתי. והכנתי קפה. ותה. ועשיתי כלים.
|
העירוני המלוכלך הזה
שהשמש קופחת על גבו
הזעה נוטפת על בכיו
הגלות נושמת לחופו
|
אז למה בכלל לכתוב שיר?
הרי הכל כבר הסברתי.
|
לנגף כל שיר
שרק מנסה לפעום פה.
|
ביום חמישי שמטת את הקרקע שתחת רגליו.
די משונה
ובכלל לא ברור
לשמוט את הקרקע.
לאן היא נשמטת,
אם לא כלפי מטה,
כמו שאר הדברים -
שנשמטים?
|
יפה לראות את העיר
כנשפכת אל מול חלוני
|
החדר מצטמרר מבסים
ולקירות יש עור ברווז.
|
נורמליות היא בסך הכל מושג
די שביר.
|
כשאני מרפה, הבובות נופלות מהחוטים, ולא יוצרות לעצמן חיים.
פשוט נשארות על הרצפה, כמו עדות
לרצח המוני.
|
ורק הפייה שלי
שוב מחפשת אחר הבליטה במכנסיים.
|
שיר פרידה, וכעס על העולם.
שלפעמים אני רוצה שיסחוף אותי-
ולפעמים אני מעדיפה שיתנהל לפי תוכנית שלי.
"אם אני הייתי העולם- העולם היה כ"כ הרבה יותר פשוט..."
|
אני הלכתי אז, כאילו מישהו אוהב אותי מאוד.
כאילו מישהו. אוהב אותי. מאוד. מאוד מאוד.
|
החברה הגברית
היא עדיין
בדיוק מהשהייתה.
והרי לא רצית מהשהייתה
אז למה שתהיה לך
חברהגברית?
|
רגשות שלך דרך חיבוק
רגשות שלך דרך מילים
אני קנקן, שעוד לא איבד
את יכולת ההתנגדות
את הצורך בהגדרה עצמית
|
"ולפני שאני מכריז
עליכם כבעל ואישה,
למישהו מהקהל יש התנגדות..."
לנו יש!
"...שמותק תקח לה
את הנשק,
ותהיה לו לאישה.."
|
ואם ערבבתי צבע גופך
עם הורוד המתפקע
של שפתיי
המוצצות
|
עליתי וירדתי במדרגות שלך
מציצה לך
|
לא כבדה כמו עיר.
לא רטובה.
|
ניסיתי להבלע בתוך המדרכה
רציתי להטמע
בחצרות הבתים
|
הקצב מפעם בי
פועם בי
מחלל אותי
|
כל הנשימות מתנגשות
עם כל הצעדים
|
אין לי למי לכתוב מכתב כולם כאן בסביבה
טרטור מכני חוסם את צלילי מכונת הכתיבה
לו היה לי מרחק מרחק להתנחם בו
|
הרחוב רץ תחת רגלי
אין רחש פסיעות רגליים
אך הבתים ממריאים הלאה ממני
כמו עדות לריצה מוכחשת.
|
היא הלכה לה אחרי שהקן שלה נשבר.
|
נסעתי לפלשתין והבטתי בה
עצובה היא הייתה
עצובה מחרידה
זקן לבן ארוך הדביקו לה
|
סוגרת את התריסים ונועלת את הדלת,
משתובבת ומשתוללת,
וקמה, ומתחילה לרקוד
לצליליה של שום מנגינה...
|
שלולית האור של מנורת הלילה
מטפטפת לי על הספר
|
כל גבר שיכאיב לי
דלתי אליו פתוחה
|
לא צריך לחפש, גבירתי.
אין צורך להספיד, אדוני.
אם צחק ובכה
אם אהב ודמע
עכשיו אדמה.
מאז ומעולם ועד עולם
לא היה
ולא נברא.
|
מאיפה נפתלין הבאתי. מהארון של סבתא. אי שם עמוק באדמה. עם מר
תולעת ורימה. הפכתי מוות
לקלישאה.
|
ריח פופקורן ביציאה מבית הקולנוע
מביא עמו געגועים
|
שמעתי מישהו שורק בשדרה,
וכמעט הרגשתי בבית, אבל לא. הייתי עדיין זרה.
וצריח של כנסיה בקע מהקרקע,
ממש מול תחנת הרכבת.
|
אין עתיד- רק הרבה סיבובים באויר.
|
הפטיש המונח על כיור המתכת
מונח באלכסון.
הידית שלו
עומדת באויר
כמו
יד
|
הקבר הקר לבן ופשוט ופותר
את כל הסיבוכים שניסיתי כאן
להתיר
בקשרים חוזרים ונשנים כמו קשרי שערי
וללא מברשת או מסרק ממשיים.
|
שגרה.
אם היא גוררת דכאון או סתם דממה.
השמיים בוכים עלי ועל הילדים
שהולכים לצבא.
שגרה. בשטחים מתרוצצת לה מלחמה.
|
אחרי כל פיגוע הם שולחים אותי, לחסל חשבונות ולנקום. ואז אחרי
יומיים שוב. שוב פיגוע, שוב אני צריך להפציץ ת'ערבים.
ואל תסתכלו עלי ככה, אני דווקא שמאלני. שיט, עוד פעם נאלצתי
להרוג ילד ערבי.
|
דמיינתי את הנוכחות שלו כל כך הרבה, שהיא הפכה לי מוחשית.
היא קיימת עכשיו.
גם אם הוא מת.
היא מטיילת לה לבדה כמו זוג שפתיים
מעופף, היא
מטיילת לה עכשיו
ההוויה של פניו
של כפות ידיו
|
הכל מלוכלך כל כך, רחובי ויומיומי, שאני מרגישה כמעט שייכת.
|
מצטרפת לבחור שיש לו מכונית כדי לברוח. חיים במקום בו גדלת
אינם חיים, ואי אפשר לצאת מכאן אף פעם, כנראה.
|
מעניין שזקוקה בא מאותו השורש של זיקוק. גם הדבר הבוער,
המתכלה, וגם הדבר המזוקק, הטהור, או הסטרילי והמנוכר.
|
הפרחים מנסים להצית אותה בלהבתם, אך נכשלים לעמוד אל מול עיניה
העצובות.
היא כמו תליון על צווארי שמסמל את השתייכותי למגזר הנשים
העצובות. כמו סקטור מדוכא באוכלוסיה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אנשים פנו אלי
וטענו שיש
חוסר התאמה
כרונולוגי
בפרטים
הביוגרפיים
שפרסמתי.
האמת היא שאין
לי ביוגרפיה,
אני לא קיים,
אני זה בכלל
מישהו אחר
שמאוד מאוד
משעמם לו.
יעקב פופק
מתוודה. |
|
