|
הירח, טבול בדמה, החל לעלות אל שמי הערב המתכהים בעודה צועדת
על קו המים ברגליה היחפות.
|
כשהשמש מתה לחיים אחרים היא חזרה לדמותה האגדית. רוחה שטה על
המים הקפואים שלא יכלה להרגיש. היום היא תלכוד קורבן נוסף
והעורב יצטרך לסבול את ייסורי המצפון שלא היו לה מעולם בבוקר
שאחרי.
|
מולדת זהובה,
אדמה מעובדת -
|
געגוע שלא מרפה,
הנר שטרם כבה
|
דמעת דם קטנה הכתימה את הסדין הלבן, כסמל החטא על הטוהר.
לשבריר שנייה של פחד הכל עמד באוויר והתנפץ לרסיסים.
האם זהו עונש על החורבן?
|
איבדתי מיתר קרוע,
ילדות נושכת,
בחיי יום יום ירוקים,
דוחקים.
|
נופל מצוק - לאט, עד שיוכל
לראות
את הנוף
|
אם בחרת אז
יש בך. חבל לי ש
|
אני קמלה אל מולך; עורמת
את בגדיי שהשלתי, כאבק
שנשטף;
|
אתה,
שידעת קרבות לאלפים,
ודמיי אחיך זועק אליך מן האדמה אשר
נפלת בה זה עתה.
|
שנת המחלה שלי, אחרי
סיגריה אחרונה, של יום,
|
טיפות קטנות של חסד מתנפצות,
דמעות קטנות של גשם ראשון
|
המשקע הזה, בתחתית הבטן שמאיים להתפרץ
כמו משקע של קפה שחור שנשכח בכיור, ומסרב
להישפך לביוב.
|
לא בי נפלה השלהבת, כי אם
מחוצה
|
הביטי לעבר השקיעה,
אמרי לי מה עינייך רואות.
מצבת האבן כה קרה ללבך,
גלי לי, מדוע זולגות הדמעות?
|
בשמיכה בוצית, צומחת
לגבעול חלול, חשופה
|
את יכולה כבר לנוח, כשהבהלה
הלכה לה, לחפש
מקום אחר, לצרוח בו
|
בזירת חיי לא הייתי
יותר מגלדיאטור,
|
גולם - אתה ואני, מחכים
להבשיל כבר.
|
ובהיעדר משכב
ייפול אפיים ארצה, עת דם אחיו זועק מן האדמה.
אשאיר זרעי למען בוראי הארץ השסועה
ילמדו חיות ולא דמי מרום.
|
דמעה קטנה של דם מנקה את העין
מזיכרונות הכאב של אתמול.
השקיעה שוב תזרח ותטבע
בצעדים קטנים על החול
|
תתמודד איתי כפי שהנני
ותזכור ש
אני לך
|
מביטה לשמים -
הירח שחור.
עוצמת לרגע עיניים,
נעטפת בקור.
|
ביעילות של
דיוק במילים
יכולתי לומר,
|
זכיתי בכמיהה,
כמו של
ילדה קטנה, רדופה אחרי השמש,
|
כמו אימא ש
תולה כביסה, גם אני -
ילדה של תקוות תלויות ברוח.
|
בין שמי ירח נוגסים במעט, חיוורון כוכב
אל אור יום מתארך בחום נובמבר, רץ
|
מאבד, גם אתה,
כמוני, את הזכות
לנעוץ
את היתד
לעומק
|
דמעות של שתיקה נופלות על לב של אבן
שהחצים דקרו ונפלו לרגליו.
|
אסופות של כלום
שמתנגנות לי קצת טוב באוזן
|
יכול מאוד להיות ש
אתה היית עוד סתם אחד בדרך ל
|
יוגב, כמו החקלאי, חורש
ועובד האדמה, אך אין
|
כבויה, עד אין קץ,
יבולי לבי לא קצרתי מעולם.
|
כמו בובה שהחוטים שולטים בה, את חיה את חייך.
את ממשיכה לחיות בין שבילי השקרים המפותלים שיצרת לעצמך
והדם שמכתים את שפתייך
|
שיר אהבה, חלש
ולא מורגש, אפילו בהבזק
|
זה לא החושך הזה שמסחרר, אלו הצבעים האלה,
הבוהקים מתוך מה שהיה נחשב בעינייך לכלום.
השירה הזו, תמיד יודעת מתי לפוג, זו רק אני,
|
אין בי צלקות, רק כתמים.
כהים, דהויים.
|
כבויה, עד אין קץ, ימים
לזיכרון, דולף - בין גגות הפח
לחצרות קרועות
|
מביטה לשמיים-
הירח שחור.
עוצמת לרגע עיניים,
נעטפת בקור
|
גלים קטנים של סבל מתנפצים על מזח השפיות השבורה
על חוף המציאות הפצועה את תולה תקוותייך
טיפות קטנות של דם מעירות אותך ממוות
|
אם תרצי, אהיה
בך - שמש
יוקדת
|
לדעת מה תם, שם בתוך
כל הכלום
הריק, שהיה
|
חצים מורעלים פגעו באפר,
נפלו על החול,
בעוד דמם נשפך למרגלות השקיעה.
|
עד מתי נמשיך את אותה
דרך ללא מוצא
|
אדמת נעוריי, בקעת ילדותי,
חולות המדבר הלבן.
|
לפעמים, גם
אני, אכולת
הקנאה, מול הלבה
|
שברי עבר
ארוזים בקרטון מאובק,
|
כנפיים מדם, שמיים שחורים,
מיתרי הגיטרה פורטים לאטם את השיר.
|
שיר השירים, הפרטי שלי,
יתפוצץ העולם, אני אמשיך בשלי עד
רגיעה, שבי
|
זו רק מראה עטופה,
בזוהמה שצברתי,
|
שדות בוערים על רדת הליל,
כתמים אדומים וכתומים של כאב.
|
זו הנותנת
את גופה, מן
ההפקר
|
בוגד באשתך על ימין ועל שמאל, בן אדם פתאטי שאומר שהוא עדיין
גר אצל אמא, אפילו ממרומי גיל 45.
|
כיצד, בשם הנותרים? כיצד קרה הדבר? ואנוכי, אין בכוחי לעשות
די, אין בכוחי לעשות ולו מעט.
הכיצד, בכיתי בשם הנותרים, הכיצד? ואין קול. ואין מענה.
|
זה נמאס וזה כואב. זה לא לרצות לחיות יותר, לא לרצות לסבול.
לחיות בתוך הייאוש המתסכל הזה. לחיות אתו יום אחרי יום, שגרה
אפורה ומדכאת.
|
המרחק לוקח אותך לדרך שספק אם הכרת. ילדה, מתי תעצרי כבר לנוח?
למרחק שצברת, למרחק יש משמעות בעינייך?
|
"מה אם אני אגיד לך שאני מתכוון לירות בעצמי"
|
צעקה אחת, מ-5 מ"מ עובי,
קבר אחד, לילד אחד, שאני מקווה שהוא עכשיו קצת פחות בודד.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אני שם אחת
באוזן וככה לא
מבקשים ממני.
אחד בהפסקת
סיגריה. |
|
