צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

שורף לך בבטן.
נורא.
ואת מרגישה בדידות וריקנות נוראה שמעייפת אותך וכמעט גורמת לך
להיחנק.
ועצוב לך כל כך.
את מוקפת באנשים, מחייכת כל הזמן.
אבל גם החיוך שבחוץ לא יכול להסתיר את העצב שבפנים.

הוא עומד מולך שוב עם העיניים היפות שלו שהוליכו אותך שולל כל
כך הרבה פעמים. החיוך שלו, מוכר עד כאב, עדיין נמצא שם ומותיר
אותך אובדת עצות ונתונה לחסדיו. אין ספק שיש לו כוח עלייך..

דקה אחת שחרוטה בזכרוני יותר מכל דקה אחרת.
כאילו הכל נעצר.
זוכרת אותה כאילו הייתה אתמול.
מההתרחשות הכי קטנה ועד מה שנאמר...
דקה אחת קטנה, שהכילה כל כך הרבה.

עוברת במסדרון.
מסתכלת במראה. רואה את עצמי. עצמי קצת אחרת. קצת שונה. ולא
מבינה מה לא בסדר. יודעת שמשהו לא בסדר. משהו חסר. לא יודעת
להסביר את זה במילים

אני שומעת צלילים רכים של פסנתר.
הם בוקעים מן החדר הסמוך.
אני הולכת לאט במסדרון, בעקבות הקולות, כמהופנטת.
פותחת את הדלת ומגלה אותה.

נסעתי לבאר-שבע. האמת, לא בשביל לחפש את טל. בכלל לא חשבתי
עליו. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים.
נסעתי עם רועי. במקרה יצא ככה. הוא רצה להופיע באיזה פאב
באיזור, שמע שיש במה פתוחה. הוא לקח את הגיטרה ונסע. הייתי
איתו...

מצחיק, לא? לכתוב שיר בשביל מישהו. זה מה שזה היה בעצם, שיר
בשבילו. דמיינתי אותו על במה גדולה שר את זה עם הגיטרה... איפה
הוא היום? איפה אני? איפה הגיטרה והתוכניות הגדולות? מכל אלה
נשאר רק השיר, טמון לבדו עמוק במגירה.

נעים לי איתך וטוב לי איתך. יש ביננו קשר שקשה להסביר במילים.
מן טלפתיה כזאת, עם המון הומור, כנות ומוזיקה טובה.
תמיד מצליח לעודד אותי, גם כשאני עצובה, כשקשה לי או כשרע לי.
ואני יודעת שאתה תמיד שם (לפחות ב-99% מהמקרים)...

קשה לזהות משהו טוב כשהוא נמצא ממש, ממש מול העיניים בהישג
יד.

ואתה כל כך מטומטם שלא הושיט את היד לקחת. היו לך כל כך הרבה
הזדמנויות. כל כך הרבה. הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילך. הכל.
אפילו לוותר על עצמי ולא לראות שום דבר אחר חוץ ממך.

אדוני הנחש,
כשאתה ניגש,
בלחש בלחש,
ומנסה להחדיר את הארס שלך לתוכי,

אח גדול אני איתך,
חושבת,
תמיד כאן גם בחשיכה,
אוהבת.

אם ואם ואם ואם,
את זה שאני אוהבת, לא אבין בחיים...

כולם קראו לה "הבובה" למרות שבאמת קראו לה "מאיה",
והיא הייתה ילדה קטנה, ילדה נושמת וגם חיה,
והם הלבישו לה שמלה ושמו לה בשיער סרט,
אך היא בכלל אינה בובה, אלא ילדה "על-אמת".

החורף בא, אני יודעת,
את הגשם אז שומעת,
את העננים השחורים רואה,
זוהי התחלה של סערה.

בחוץ היה כל כך רועש,
והיא רצתה רק לבקש,
שקט, שלווה ורוגע,
כדי שתוכל בשינה לשקוע

הוא חומק לי מבין האצבעות,
אני מרגישה,
ולאט לאט מאבדת כל תחושה,
הוא חומק לי מבין האצבעות

לא נשאר לי כלום, הכל כמו נמחק,
והוא נשאר למעלה, גבוה וחזק,
לא נשאר לי כלום, רק צל חיוך אחד,
שנחרט בזיכרוני באופן מיוחד.

"רוצה לבכות אבל נגמרו לי הדמעות,
רוצה לחייך אבל השפתיים מסרבות,
רוצה לצרוח אבל אין לי קול,
רוצה לברוח מהכל..."

ושתדע, כשאתה מחייך אליי,
אני מרגישה יותר מדי,
וזה לא משנה לי שאתה רחוק,
רק נזכרת בך - זיכרון מריר-מתוק.

לא מצליחה לישון, לא מוצאת מנוחה,
אבל למרות הכל - חזקה, לא בוכה.
היא שומרת הכל, בבטן, בפנים,
ואת רגשותיה מנסה להפנים

היא תופסת את האוטובוס ונוסעת אלייך,
היא רוצה להיות קרובה כי קצת קשה לה בלעדייך,
וכל הנסיעה היא חושבת רק עלייך,
איך פתאום הפכה להיות בעצם חלק מחייך

נתתי לך כסף, זמן וגם דמעות,
אבל הכי יקרות לי היו האחרונות,
אלה השקופות, החמות, הקטנות,
אף על פי שאותן התקשית לראות.

לא רציתי בזה, לא רציתי בך,
לא רציתי להרגיש ריקה בגללך,
לא רציתי להרגיש את הדמעות על הלחי,
לא רציתי להתרחק ממך בבכי.

הבעיה היא שאני רק שומעת,
לא פוגשת,
ואני מתגעגעת,
ומתרגשת.

שוקעת בו,
ומאבדת את עצמי,
רבות אומרת לו,
ולא יודעת מי אני

אתה מתרחק כי זה קל לך יותר,
מתרחק ולא רוצה להמר,
לא רוצה להאמין,
שהפעם זה עדין.
(כי הפעם יש גרעין של רגש).

13.8. תאריך שכזה. תאריך שמחזיר אותי אחורה. תאריך שגורם לי
לחשוב על יום קייצי אחד, יום חם אחד לפני די הרבה זמן, יום
שהיה "יום כיף" בפתח תקווה במהלך החופש הגדול. ואיך שבילינו
יום שלם ביחד ואז הוא סיפר לי שהוא עובר לקנדה. לתמיד.

מופתעת לגלות שאולי, אולי יש סיכוי שגם הוא חושב ככה...
מופתעת לגלות שאולי, אולי יש סיכוי שאני אוכל להיות מאושרת יום
אחד... (איתו?)
הפתעה.

בטוחה שאת רוצה לסמוך על?
לתת לעצמך לשכוח הכל, לשקוע בתוך התחושה ההיא?

מילה אחת הייתה תלוייה שם. עומדת לה בשיחה שלנו. לא מתכוונת
לצאת. מילה אחת שהייתה פשוטה, אך מסובכת מאוד.
"סליחה".

בכל פעם מחדש, אתה גורם לי לחייך ולי יש את ההרגשה המתוקה הזאת
בבטן.

אז כן, קוראים לי אלה ואני נמוכה.
"אוהבים אותך, אלה..."

ולפעמים בא לי להכאיב לך כמו שהכאבת לי אז.
אני לא בנאדם רע. אני דווקא חושבת שזה טבעי ולגיטימי להרגיש
כך, אחרי המלחמה הזאת שניהלנו.

כשעצוב לי, קשה לי או סתם מתחשק לי להיות רחוק מכאן,
אני לוקחת את עצמי והולכת לים.

ולפעמים הוא מתקרב אלייך לאט ולוחש לך באוזן שאת הכי
מיוחדת...
את יודעת שזאת הדרך שלו להחמיא לך בלי לומר בעצם שום דבר, כי
את די בטוחה שאם תשאלי אותו מה הייחוד שלך, הוא לא יאמר לך,
בעיקר כי אין לו מה לומר, ורק יחייך חיוך נבוך ובמקרה הטוב
ינסה למלמל משהו...

הוא מחבק אותי ואני לא מרגישה כלום. ריקנות כזאת, חלל בבטן. לא
רוצה שיפסיק, לא רוצה שימשיך. הריח המוכר שלו, זה שכל כך
אהבתי, כבר התנדף מזמן, לוקח אתו את הרגש החזק שהרגשתי אליו
ואת שאר הרגשות שהוא תמיד עורר בי.

היא מטילה את ראשה לאחור וצוחקת. צחוק מתגלגל. צחוק חופשי כזה
שמדביק אותך. אתה רואה את העיניים שלה נוצצות ואתה חושב לעצמך
'כמה היא יפה כשהיא צוחקת'. באותו הרגע, אתה מוכן לעשות הכל
כדי שהיא תצחק ככה תמיד.