|
שתינו יודעות שהיא לא בררנית, זה העולם שלא מקפיד מספיק על
עצמו. ובכלל, אני חושבת שאם אני לא הייתי ביקורתית וצינית,
ושאם היא לא הייתה רגישה ובררנית , איפה היינו היום?
|
היא אמרה שבטח כשהיא תגדל גם היא תבגוד, כי ככה זה, זה משהו
שפשוט קורה. אנשים נולדים, גדלים, בוגדים ומתים.
|
שום כוכב לא נצנץ היום בשמיים. היא חשבה שזה סימן רע. אבל
הבטיחה לעצמה שאין דבר כזה סימנים רעים, רק היא יוצרת לעצמה את
הגורל שלה.
|
כל זאת ייקח שנים, עד שיראו מה טיבן האמיתי של מדרכות השמאל.
אבל עד אז, אני כאן, מדלג בין מדרכה למדרכה, מנסה להבין מה כל
כך נורא בצד שמאל.
|
הוא לא היה שבלול רגיל. הוא כל היום היה נשאר בבית, לא יוצא.
אף פעם לא הזיז לו שקראו לו החוצה, לא היה אכפת לו שבחוץ נערכו
מסיבות. הוא היה מרוצה לבדו
|
בבריכה של היישוב יש בחורה אחת עם כרס. היא אחת הבחורות היותר
יפות שראיתי בחיים שלי , אבל מה הכרס הזו, רואים שהיא מעיקה לה
על החיים.
|
באותו היום הלכתי למעין, "לדפוק קצת ת'ראש" עם בוז ועוד כמה.
וברגע ששאלו איפה כל האלכוהול כולן התחילו להסמיק בטירוף ומיכל
ממולי הוציאה "וואי, שמתאים לי להשתכר עכשיו" ממש כמו איזו
אלכוהליסטית ששותה כבר עשרים שנה.
|
בגיל 21 ושלושה ימים הבנתי דבר אחד - גדי איבד יד, ואני איבדתי
חבר. גדי השתחרר לפניי, והדבר היחיד שנשאר לי ממנו הוא
הזיכרונות על השיחות הליליות המטופשות שלנו, על התאוריות
הטיפשיות שהוא היה ממציא, ועל החברה שלו שהוא הבטיח לתת לי
עליה סיבוב.
|
הם טיילו ביחד יד ביד, כשהיא מנסה להכנס לרחובות צדדיים , הוא
מנסה ללכת למרכז העיר להתגאות באהבה החדשה שלו. היא רוצה להגיד
לו , והוא שקוע בעצמו.
|
נעמדתי בתחנת אוטובוס עם איזה אחד שהתחפש לעוסאמה בן לאדן,
ועוד כמה ליצנים עצובים עם דמעה על הלחי. את העוסאמה בן לאדן
שלו, לא מצאתי כבדיחה מוצלחת במיוחד, ובאשר לליצנים העצובים-
רק התפללתי שהחיוך העצוב שלהם יתהפך כבר.
|
והילדים האלו. איך שהם נכנסו לך ללב, באותה מהירות נעלמו. אתה
אומר שהיה נהדר, מספר את הקטעים הטובים. הבטחת לעצמך הרבה,
והבטחות מרחוק, לא ממש נחשבות.
|
כשהיה קטן, נהגה אימו לספר לו סיפור לפני השינה, על להקת כבשים
ולהקת זאבים, ובסוף הסיפור כל הזאבים אוכלים את הכבשים. זה היה
נוראי, אבל זו דרכו של הטבע, הוא הבין את זה כבר אז.
עכשיו הוא זאב בודד, ללא כל תקנה.
|
היא עמדה שם, עירומה לגמרי. ובכל זאת, כל כך זקופה, כל כך גאה.
הוא הניח את האקדח על השולחן. "אתה גזר דיני. אני גזר דינך,
כן". הוא החל לפתוח את מכנסיו והיא עומדת עירומה.
|
-"תוציא, תוציא עוד סיגריה, למה לא", היא אומרת (והוא באמת
מוציא).
-"את הרי יודעת שאוציא בכל מקרה, אז למה את בכלל טורחת"? הוא
שואל אותה בטון קצת ציני מתנשא ( מביט לה ישר בעיניים, מבט
שאמר, אני אוהב אותך מותק, אבל אין מה לעשות).
|
דנה לא אוהבת לחשב, אבל איכשהו יוצא לה לחשב כמעט כל דבר. את
המשקל שלה חלקי הגובה ומספר החברים האמיתיים לעומת אלו שאכזבו
אותה בחזקת אלו שלא אכזבו, אבל לא ממש חברים, ומספר השנים
ההמוצע שאדם חי, והאם היא נחשבת ממוצעת...
|
ברחוב ז'בוטינסקי, ממש על הקיר של בניין מספר ארבע, שמתקלף כבר
ומקריח מרוב שנים, ליד "פלאפל ז'בוטינסקי" עומד כנר. הוא לא
נמוך ולא גבוה. ממוצע למדי. ומנגן סימפוניטות ויצירות כאלו
ואחרות שאיני יודע את שמן או סוגן, אך באמת שנהנה לשמוע
|
הנחתי לו את הראש על התחת, כן אני אומרת תחת. וגם נשענת לו
עליו, אפילו שעל הגב זה יותר מנומס. ולא אכפת לי מה אמא תגיד.
|
"השפתיים שלך יבשות" הוא אומר לה. היא מביטה בזוג עיניים
כחולות ומלטפת לו את השיער. היא אף פעם לא אהבה ג'ינג'ים, אבל
זה מעין חוק מרפי כזה שבסוף היא תגמור עם אחד.
|
הגיע הזמן להפשיל שרוולים, להוריד את השמיכה ולפתוח את
העיניים.
|
היא בכתה בתוך החדר, והחליטה שזהו, שנשבר לה, והיא עוזבת.
עוזבת אותו, את השטויות שלו ואת כל החטאים הקטנים שלו שרק פגעו
בה ובכל מי שאי פעם אהבה.
|
התיישבתי שם, ליד אחד השולחנות העגולים, כשהכריזו מעין הכרזה
עלובה שהחתן והכלה צריכים להכנס. זה לא היה כל כך מרגש, לא היו
מבטי התרגשות על הפנים של אף אחד, כולם אדישים.
|
יושב על איזה בלוק קטן ומביט על הגשר היחידי שנותר שלם ומיד
מחזיר את מבטו לדף. מאז שהם הלכו, ושנינו נשארנו הוא לא אותו
דבר. הציורים שלו לא אותו דבר. אני מנסה להסתכל עליו, לחייך
והוא תקוע בפרצוף העצוב הזה שלו כבר כמה חודשים.
|
"מה זה לדעתך הכוכבים?" שאלתי אותו. "מה זאת אומרת, פלנטות
רחוקות מאיתנו באלפי שנים שעשויות מגזים וכימיקלים". הוא לא
הבין
|
אחרי רגע קל של תהיה והלם טוטאלי, קמתי מהכסא והתחלתי לגזור
להם את החוטים שהיו תלויים להם מהגב, אחד אחד. "זהו! יותר אין
מי שישחק בכם, שיזיז אתכם , שיגרום לכם להיות הבובות
שלו..מעכשיו אתם בידים של עצמכם!".
|
והיא נשארה אדישה אליך , לא נקפה אצבע. לא נענתה לחיזורייך ולא
עמלה אפילו מעט. ודווקא אותה בחרת. וידעת שאני שם, כאילו משרתת
אותך , מאכילה אותך בפירות הכי מובחרים, ידעת שאני רוצה אותך.
|
הוא הולך להקיא. בשקט. ואת חוזרת לחיים שלך.
הרוח נושבת לכיוון שלך, ולכיוון השני הוא נושב חזרה לחיים
שלו.
לא הספקת לתת מבט בשתי עיניים חומות, כדי שרק אולי, לדעת שמשהו
בו כן מבין אותך
|
היא מאוד אהבה כיכרות, אמרה לי שזה הזכיר לה את אח שלה, מסביב
הכל היה רועש סביבו, הוא היה בחור כזה. אבל כשמתקרבים ונכנסים
לו אל תוך הלב רואים עד כמה שלו הוא באמת, עד כמה מרגיע ושקט
|
אבל את יודעת שבחיים שלך כמו בחיים שלך, כלום לא קורה לפי איך
שאת רוצה, ולא לפי התכנונים שלך. ובמזל שלך כמו במזל שלך את
בחרת יום גרוע לנסות להידרס. ביום כיפור לא עוברות כאן
מכוניות, פשוט לא עוברות.
|
הוא יביט בה בפרצוף ספק מאוכזב, ספק גאה ויתקרב אליה למרחק אפס
ביניהם. הוא ינשום את כל הצחנות בעולם בשבילה, והיא תבלע את
הדג המבחיל למענו
|
אני אכנס אליה, היא תגיד יפה "שלום" ו "מה שלומך" , ואני אדע
שעוד רגע הכל הולך להשתנות. יהיה לה שיער אסוף הדוק הדוק
וקצוות שיער חופשיים שישבו ממש מאחורי האוזניים, אודם אדום
מזעזע ומסקרה כחולה בעיניים.
|
אמרת לי פעם שכשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. רק שתדע
שהאמנתי, וכשגיבורים שלך מתים ולוקחים איתם את המוטו שלהם זה
הבועה הכי גדולה שאפשר לנפץ למעריצה קטנה.
|
פתאום אני יכול לדמיין את אותם החיילים עם הבלוריות מהשיר
נעלמים להם אחד אחד ומשאירים אותנו כאן, כבר אין אנשים עם
בלוריות. כל שנה אותו דבר, והשנה יותר.
|
עמדו להחריב את גן השעשועים בו שיחקת מאז היית ילד, שבט
הצופים, שגדלת בו, עמד להתרסק אל הקרשים.המדינה שלך הולכת
ומאבדת את עצמה בין בעד לנגד, בין התנתקות להצמדות , ובעיקר
נופלת אל בין כסאות של אנשים לבושי חליפות מחויטות עד כדי
בחילה.
|
בשניה שאעלה ולו חיוך קטן על שפתיים דקיקות אלו, יחתוך הגורל,
או המזל ,או אפילו ידי שלי בעצמן את האושר.
|
ראיתי בטלויזיה את הבחור ההוא, בארה"ב, שניסה לחפור בור לסין
ובאמצע הדרך הוא לא קלט, שעם אוקיינוסים לא כדאי להתעסק. אז
הוא נעלם, ומאז לא נותר לו זכר, חוץ מאותה כף כסופה שהיה חרוט
עליה "מימי" או משהו בסגנון.
|
שוב מקיאה את הנשמה, באותה אסלה מקרמיקה. וכל מה שאני יכולה
לחשוב עליו זה , למה הוא לא פה להחזיק לי את השיער.
|
"אבל את יודעת מה קורה למגדל של קלפים בסוף?". ואני ידעתי
וכמה שפחדתי מהמחיאת כף הזו שתמיד אה אחרי השאלה הזו.
"ב-ו-ם" ! "כמה שבהתחלה הם יפים, כמה שבהתחלה אתה כל כך מאושר
שהצלחת להעמיד אותם ושכל המלאכה הזו היא שלך......"
|
או שהתבגרתי (סוף סוף), או שאבא שלי צדק , ו"אלכס באמת היה
בחזקת ג'וק" או שאמא שלי צדקה, ואלכס הוא באמת "בחור מפוקפק".
אבל לאמא שלי השתדלתי לא להקשיב, אני לא אוהבת גזענות.
|
מאחד הבתים את שומעת זיוף סקסופון. נזכרת בשיעורי הגיטרה
שהבטחת לעצמך לקחת. והשיר שמתנגן לו בזייפנות מזכיר לך נשכחות
|
בת 22 לערך, יושבת בדירתה וסוגרת עוד עמוד ביומן הפגישות. יש
לה טקטיקה מאוד מיוחדת, ומאוד מסוגננת לכבוש אותם. היא לא עושה
את זה משיעמום, גם לא מתוך רוע,
היא פשוט צריכה את זה , כמו הרואין לוריד. אם לא היו הם , היא
אולי באמת הייתה מתחילה להשתמש בהרואין בעצמ
|
"רוצה לבוא איתי?" את זה הוא לא יפסיק לשאול.
"אתה יודע שאני לא יכולה", הוא יודע ובכל זאת שואל, הכל כדי
להראות שאיכפת לו. הוא יודע שהכל נמצא כאן, כל מה שנשאר לי
בחיים נמצא בקיבוץ הזה, מיס צ'רלס החתולה שלי והחברים הכי
טובים שלי.
|
הסתכלתי על המחוג של השניות וכבר הוא עשה חמישים הקפות מלאות
משתיים עשרה וחזרה. זאת אומרת שכבר כמעט שעה אני שוכבת במיטה
ומחכה שהוא יתעורר
|
אתמול דיברתי עם עדן והוא אמר שמחר יהיה גשם.
|
אני רק ילדה קטנה שלא מבינה, ואתה תפקידך להסביר לי.
ואולי זה הפוך ואתה הילד ואני החיילת.
|
"אל תדאג".
נסיעה כל כך ארוכה מהצפון
ורק עוד קצת זמן
אמא כבר נרדמה, וגם רוני
|
השדרנית ברדיו מחליטה להודיע שסוף השבוע הזה בגלגל"צ יהיה
רגוע. אני לא כל כך בטוחה אם להאמין לה, או להשאיר מקום לספק.
|
הוא ידע הכל, גם שהחתול המחייך, זה הכל שטויות, ברגע שהטריפים
יוצאים לך מהגוף גם הוא הופך
לסתם עוד חתול רחוב שחור ופשוט.
|
אהבתי לנהוג בדרכים מהירות, ולהסתכל הצידה בכל פעם שרכב אחר
היה עוקף - להביט לנהג השני בעיניים. הדרך הייתה הרבה יותר
ארוכה מששיערתי - דרך כביש 6 הייתי צריכה להגיע תוך שעה לכל
היותר, אבל הקיבוץ המזורגג שלו סרב להראות את פרצופו.
|
הפעם באתי נטו בשביל עצמי, בשבילו. נכנסנו לאותו מקלט, ברחוב
שקמה, וכל הפוסטרים מהלחמה שעברה עוד היו תלויים שם. רק
העיראקי ההוא מהמועצה התחלף.
|
פעם, בארוחת שישי, חשבתי שדווקא יהיה מצחיק לשבת בכסא של מת.
אמא של רועי חשבה אחרת. אז במשך כל הארוחה היא תקעה בי מבטים
כאלו, כאילו שעשיתי את זה בכוונה. ובאמת עשיתי את זה בכוונה,
אבל מי היא שתתקע בי מבטים.
|
"בת כמה את???"
"מתי הייתה הפעם האחרונה שקיימת יחסי מין לא מוגנים?"
"זה לא יירשם לך בתיק".
"את מוזמנת לשבת, וקחי מספר". כאילו זה רשום לי על המצח!
מבטי בוז והאשמה נועצת בי אותה פקידה ממושקפת זקנה שיושבת מול
מחשב ישן
|
הפעם זו תיהיה הפעם האחרונה, מדליק סיגריה שאומרת, נמאס לי
ממך, נמאס לי מהכל. אני מעשן! ולא אכפת לי שאת לא אוהבת את זה.
מושיב אותה עלי, ואומר לה...שזהו, היום זה קורה , או שהיא
הולכת.
|
איך שברגע שהוא בא לכאן, הכל לקחו לו. "מהפחח אל הפחחת", ככה
הוא היה אומר, אבל יוני לא היה מתקן אותו. רק מחייך חיוך עקום
אל הרוסי ומתדלק את המכונית הבאה.
|
כשישבת לידו הרגשת כבר שהוא נושם באותו קצב שאת נשמת. שתי
נשיפות ושאיפה אחת ארוכה. כאלו שאוהבים לקחת הרבה אוויר,
ולהוציא לאט לאט.
|
מליוני עיניים נוצצות זרחו אלי באותו הלילה.
אחזתי למיכל חזק חזק את היד, כדי שלא תברח ממני מבין עשרות
אלפי האנשים שהיו פרושים לפנינו. נרות דלקו זה על גבי זה,
מציירים תמונות ברורות לא ברורות על המדרכה. הכיכר הייתה
מפוצצת באנשים.
|
זוכר כשלאף אחד לא היה ממש אכפת אם טעיתי באיזה איות של מילה,
ורק כשהוצאתי "אבא" מהפה או איזה מילה ארוכה כמו אנציקלופדיה
כולם קפצו מהתרגשות.
|
היום נוכחתי לדעת, שאין סופים טובים, וגם לא סופים פתוחים,
שנותנים קצה של תקווה. יש רק אשליה. יש רק צעדים ראשונים
גדולים מדי, שאריות של הצלחה, וסופים סגורים לא טובים שמפילים
אותי חזק, שהאדמה רועדת .
|
לקום במעין הרגשה כזו של היום האחרון של הלימודים, ושיותר לא
נחזור לראות את המקום הזה, שכל כך חיכינו להפטר ממנו, כי היום
הבגרות האחרונה ומעכשיו החיים הולכים וניהים משוגעים.
|
ורגע לפני שיעקרו לה את הנפש מהגוף הנערי הזה, גם יאנסו אותה.
לא שבאמת יאנסו אותה, היא תעשה זאת בהסכמה. הסכמה מוחלטת- רק
בלי להגיד "כן" ממשי.
תשכב שם ותתן להם לעלות עליה, לחלל אותה, אחד אחד.
|
וכל הנחלים זורמים לים, והים איננו מלא, וכל האהבות הן זמניות,
והצלקות הן נצחיות.
|
"עשר אגורות יש לך"? איך שאני שונאת את החצופים האלו, שנכנסים
לך לחיים ודורשים ממך דברים.
-אז חשבתי, אם אני אביא לו את העשר אגורות, הוא יעלה
לאוטובוס, כאילו כלום לא קרה, וימשיך לגדול כמו אותם בחורים
מפונקים שחושבים שבחורות יתנו להם כל דבר שהם מבקשים. מפו
|
מבלי לשים לב אני קורא תהילים, מבלי להאמין באלוהים בכלל,
העיקר שאלונה תחשוב שזה עוזר. היא יושבת עם כל המשפחה שלה שם,
ולמרות שעומרי חצי מת כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה אם אלונה
בכלל זוכרת אותי.
|
לי, מכל האנשים היה ליצן שמח. ואני רציתי אותו עצוב, מלנכולי
כזה. עם אודם שנמרח לו על השפה ודמעה שחורה על הלחי. ותארו לכם
איזה שוק אני חטפתי כשקלטתי את הליצן שלי דופק את הנערת גומי
על יד הכלוב של האריות.
|
הירח הביט על שנינו מלמעלה, כאילו גם הוא מתחנן שהלילה הזה
יחלוף לו ואיתו עוד שמירת לילה. איתי הסתכל עלי בעיניים עייפות
מתגלגלות , והדליק עוד סיגריה כדי לשמור על ערנות.
|
זה עשה לי ככה לחייך לראות את הסמל של היחידה, ואז כשהיא קלטה
שאני מסתכל עליה, זה עשה לי בחילה. איך שהיא בטח חושבת שאני
איזה סוטה מופרע בתחתונים שיושב בגני שעשועים ומחייך לנשים
זרות.
|
הארון הנעלם חשף קיר לבן עם כתמים צהובים ומעט סדקים אפרפרים.
הוא לא ידע למה, אבל זה עשה אותו עצוב, הקיר נשאר לבד.
|
And wherever you are now
just wanna feel you by my side
put your hand and feel my heart
dying since we're a part
|
ממשיך לפסוע אל האופק
מרגיש חזק את הדופק
שם יד על הלב ושומע אותה צורחת
כאילו נמצאת קרוב
|
שופכת מיץ של זבל
בסלון החדש
|
נכנס אל תוך מבוי סתום
מתרחק מהחיים
מחייך חיוך עקום
וכולם כבר צוחקים
|
גם באופק לא נראית
ובמחשבות קרובה
ואולי את לא מוצאת
את דרכך לאהבה
|
בפעם האחרונה שראיתי אותך
רק הסתכלת עלי ארוכות
|
אז תקחי אוויר, זה אבוד
בתנופה אל האיבוד
|
את נכנסת שוב בדלת
לא דופקת לא שואלת
מדביקה עוד נשיקה
היא מתוקה וארוכה
ואני שוב רוצה לשאול, מה עשית עד מאוחר
את אומרת שעבדת, ושוב נהיה לי קר
|
הלב שלך
כמו לונה פארק בשיפוצים
|
איך שעיני תכלת הפכו כה שחורות
ושיערך נשרף בשמש
איך למדת לחצות גבולות
ולחצות לי את הרגש
|
ככל שתזרוק למטה
זה יכאב הרבה יותר
|
לפעמים קשה לה להחזיק בחוטים
שחומקים מידיים זרות
|
מאלו שמפתח ליבן
נתון בכוחות אהובן
לא מצליח לפתוח
או להחזיק בך
|
כי את אחת כזו
שבזריחה תמיד תלכי
ואני שראית שהכל בכוונה
החבאתי לך, שתחזרי, בפעם האחרונה
|
רק יהלומים חורטים על מראות
ואת חרטת על שלי
|
ילד כותב מכתב לא כתובת
ומבקש בדמעות
|
הוא חזר לבוש מדים
ירוקים מקומטים
|
ולפעמים אני זורח
כמו שמעולם לא
ולפעמים אני בורח
מהיום שעתיד לבוא
|
כבר שנה וחודשיים חושב עליך
איך שטעויות מאריכות את הכאב
|
שיכורים על גגות בניינים לוהטים
ממסיבות של שנה שעברה
|
לא כל כך קל לי
במצב לא אידיאלי
במסדר של אקדחים
|
וטובע עמוק , מבלי ששם לב
וצועק שאוהב, וצורח , כואב
|
היום החלטת לאן אתה הולך
הגשם סוחף אותך הלאה
|
ונוראה שתיקתי מאלף מילים
איך אתם תמיד יוצאים נקיים
|
ללמד אותה לאהוב אותך
כשהמסקרה כבר נמרחה
והשלמות שלה כבר נחצתה מזמן
|
ומי שמאושר
לא באמת יודע
אתה אומר שממחר
תתרגל לעצמך
|
עטפת אותי בשמיכת הבטחות
שתחבק אותי ככה לעד
הבטת אל תוך עיניים עמוקות
ואמרת "אני מאוהב"
|
ניתוק שמפריע לשנינו
להמשיך להחיות את הלב
|
טיפת אלכוהול ומנה של קראק
לא יותר, אני כבר מנותק
|
רוצה לנופף בך, כמו על תורן מורם
לנשוק לך כמו הסלע אל ים
|
בשנייה אחת לא דיי
תן לי עוד אחת אולי
את הזמן ימדוד ליבך
|
עיגולים מצחיקים
בכל מיני צבעים
מנתקים אותי מעצמי
|
עליסה צאי מזה, ילדה
נכנסת אל תוך מבוי סתום
|
את בוחרת ללכת ולהרוס
את החיים שבנית לעצמך
|
יבוא ויזדמן לך לפגוש
באיש עייף
|
חומות של ייאוש
חוסמות את התקווה
|
ניסיתי לקטוף לך את הירח
כי הוא זרח שם לחינם
וראיתי איש צורח
כי האור שוב נעלם
|
אני הים אתה שובר הגלים
את ליבי מנפץ עמוק מבפנים
לא מקשיב או בעצם לא רוצה
אני מחפשת ואתה לא מוצא
|
קראתי לך שמש, אהובתי
שתבואי להציל אותי
ייסוריי את המתת
והראית לי שוב דרך
את החושך חסמת בדרכך המוארת
|
לדרכך יצאת,
מאחור כל הפחדים
תמיד אזכור איך שאהבת
|
אם השפתיים שלך
היו מספרות לי יותר
לא הייתי צריכה להביט לך בעיניים
|
מצד אחד שונאת ומצד שני אוהבת
מצד אחד שמחה, מצד שני כואבת
היום אגואיסטית ומחר סלחנית
חילונית גאה וגם רבנית
|
את עם הפנים למטה
האצבע עמוק בגרון
עוד
ועוד
ועוד
עד שהכל ייצא,
את תהיי
מושלמת.
|
אנחנו לא שפויים, לא נורמלים, לא הגיוניים. אנחנו אמיתיים.
|
את לא אוהבת אוכל שכולם אוהבים, את לא אוהבת את העונות שכולם
אוהבים. יש לך את העונות שלך והטעמים שלך והריחות שלך.
|
לנפץ מראות, לחטא פצעים, לכסות את העיניים. להפסיק עם אוכל
לשבוע שבועיים, רק כדי להתחזק.
לקרוע תמונות, לגזור קצוות של שיער מפוצל, למרוח חומר מר על
הציפורניים, ולכרסם בכל זאת.
לשמוע הרבה מוזיקה עם מילים עמוקות- ולא להקשיב באמת. להמציא
חוקים טיפשיים, ולא
|
כששעמם לי, הוא שעשע אותי, הייתי עושה צורות ביידיים והוא היה
מפרש אותן בצורה אחרת לגמרי.
|
ידיים לוחצות ידיים, האוויר מעולם לא היה נקי יותר, השמש
שוקעת, הירח נעלם, ולרגע אחד את מאושרת.
|
כן, את לא ילדה חושבת, את ילדה אסוציאטיבית - כך הרבה יותר קל
לך להגדיר את עצמך. זה מתגלגל לך יותר טוב על הלשון, מתגלגל
יותר טוב על הלב.
|
היא יודעת שכל טיפה רעה שנופלת עליה רק מטביעה אותה יותר
בשלולית של חרא. אבל מזה היא חיה, והיא לא תשתנה. עד שהיא לא
תראה פסיכולוג, ככה אומרים. אבל היא בשלה.
|
והייתי רוצה שתדעי איך בלילה לפני שאני נרדם, את המחשבה
האחרונה שעולה לי בראש, והייתי רוצה שתהיי קצת יותר עצובה כמו
פעם, ושאני אהיה קצת פחות.
|
אני הייתי מושיבה אותה בחדר סגור, ומקרינה לה סרטי שואה כל
היום. אחר כך מחברת אותה לרדיו שהתחנה היחידה שהוא קולט זו
תחנה שמשדרת חדשות כל היום. ככה שני פחדים שלה היו כבר נפתרים.
|
שירן, שתדעי, שזו לא אשמתי. כל הראיות הושתלו נגדי. ואני בכלל
לא יודע על מה הם מדברים.
|
פתאום יש זמן לעצור, להריח את האוויר ששכחתי לנשום לאחרונה.
כשמגיעה הרווחה, מגיעות המחשבות, ואיתן דפים חדשים שנפתחים
ונוטים להתלכלך במהירות.
|
ונאסוף את בדלי הסיגריות, כל אחד מהם יכיל סיפור חיים אחר.
מתוך שכרות את אומרת שהיה נחמד אם סיגריות יכלו לדבר. אני
אומרת, שהן רק יכולות להרוג.
|
אם היו מוכרים רעב ועיפות בבקבוקים מזכוכית, ואחוזים של רעל
מוטבעים עליהם, הייתי מתמכרת בוודאי.
|
הוידוי הזה יותר קשה מכל וידוי אחר.
להודות שטוב לך, גובל באומץ אדיר
|
ואני עומד עכשיו על קרקע יבשה
וצבא של עננים מעלי
נודד במדבר ללא מים
וצמא, להבין ולהרגיש
|
השמים פה יותר קודרים
משמים אחרים שהכרתי.
|
ההוויה שלה ממלאת
לך כל תא בגוף,
ואתה כבול אליה בשרשראות ברזל
נצחיות.
לא תוכל לעזוב לעולם.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
משה קרוי לא
מחזיר לי
טלפונים כבר
כמעט שנה.
בואנה, הוא ממש
אגואיסט הבן-אדם
הזה.
הנזיר
האלקטרוני, שוכח
להניח את
השפופרת על
המכשיר ויוצא
ישר בהאשמות. |
|
