|
מספיק אחד
 
טקסטים שנכתבו בין 1991 ל 2016
מיכל הביטה בי בפליאה, היא לא ציפתה לשאלה כזו ממטפל זוגי.
במשך השנים שאני עובד כמטפל זוגי טיפלתי בעשרות זוגות. כולם
באו אלי במחשבה שרק הם דפוקים ורק אצלם העסק לא מתפקד. יוסי
ומיכל היו הזוג האחרון שטיפלתי בו. חשבתי, אז, שאני נימצא בדרך
הנכונה להצלחה
|
עברו שבוע, שבועיים, חודש. המחשבות נחלשו והייתי צלול יותר
ויותר. לא הלכתי לראות את אב במנזר, לא היה דבר לחדש לו. גם אם
אדע את התשובה, אני אדם שהוא עבד למחשבות סרק, לתעתועי פחד,
לשטיפת מוח של
עבר. למה לי לעזוב את המנזר. מה יש לי לחזור. ולאן?
|
לימדו אותי להתבייש
וכך אני.
|
חוֹזֵר אֶל הַשִּׁירִים שֶׁלִּי.
אֲנִי,
רוּחַ רְפָאִים,
בְּבָתֵּיהֶם.
|
אני מחבק את ילדיי
כמתאגרף המחבק את יריבו
|
לא לקחתי חלק במחאה החברתית
אבל אני לגמרי
לגמרי
שם
|
הכאב הפך אינטימיות ברוכה.
אם חשבת לבוא אצלי,
דעי, את לא צריכה.
|
אֵיפֹה אֶלוֹהִים
הָיָה בַּשוֹאָה? הִיטְלֶר -
מִלֵּא כָל מָקוֹם.
|
אחיזת הידיים
דורשת שותף
שיושיט את ידו
|
פוליטיקות פנימיות,
ביצים רכות
והבטחה, שתישארי
|
זאת בסך הכל עוד
דרך
לסתם לי
את הצנור
|
מכל הגברים בהם נגעת
אלו שבסוף ידעת
הם אלו שבסוף הראו לך
מאיפה משתינה האהבה
|
ואז מתחילים השקרים
העשן הערבול של המילים
|
אֵלּוּ הֵן רַק
הַבְרַקוֹת רִגְעִיוֹת
|
כמה חכם
כבר יכול להיות
אדם
ששכב עם יותר
מאלף נשים?
|
איך אצא מהערוגה
והוגדרתי כבר.
|
אני כל השיכורים
שאת כל כך
אוהבת
להעמיד להם
|
פירגנתי לעצמי
ריקבון
טמנתי
גופי בעפר
|
אני כאן בפארק הירקון.
בלי לפטופ.
בלי אייפוד.
מביט בך רצה:
|
בעודי הולך אט אט למשחטה
מצאה חן בעיני הדרך היפה
והשקטה.
|
שדות התפוזים כבר לא מחכים לי זקופים
ובוסטון
לא יורדת לי מהידיים
|
הביטחון המוחשי,
האלילי,
הוחלף בלוגי
ובמילולי.
|
רושמת
אך לא מצלמת
עצמה
עירומה.
|
אָמְסְטֶרְדַם-
זָרוּת מוּכֶּרֶת
בֵּית קָפֶה חַד פַּעֲמִי
|
שפינוזה אמר
שאם לאבן
שנזרקה לאוויר
היה רצון
|
הוא מנסה להוכיח לי
שאלוהים
ישנו
|
כמה טוב שיש לי את הכתיבה
שמאפשרת לי לבטא
דרך המילים שלי
|
עָזְבָה בְּאוֹגוּסְט.
נוֹבֶמְבֶּר, וַאֲנִי עוֹד
משיר עָלֶיהָ
|
נפשי כהופכין שאין להם אבן,
מאז שהמטוטלת עצרה את עצמה
בעצמה עם עוצמה.
|
ההומור משמש אותי
לפורקן ומפרק אותי
|
החלום האמריקני
נמצא בהישג יד
הלא גם הוליווד המאובקת
חיה באולפניה הממוזגים
|
אֲנִי זוֹכֵר שֶׁחִפשת הוֹכָחוֹת לְכָךְ
שֶׁאֶת נֶאֱהֶבֶת
הָיִית עוֹלֶה עַל הַגַּג
|
הראש מכיר
אותך ואותי
עד הסוף
|
כבר אינני פוחד מהמילים שהנני
מדימויים שהם צל
הזורם בדמי.
|
הייתי יכול
הייתי יכול
אז
תחזיר את הזמן
|
כמו קרוטונים
גם אנו
נוותר בסוף
על הצורה
|
הקרמה היא האגו
של אלוהים
ואנחנו כבר חלשים מדי
|
היינו
כאותיות שאינן
כפותות בניקוד.
|
אייקון מהבהב בתחתית מסך
מחשב
נייד אני יושב, כותב
|
היא אהבה
אפלטונית
של החכמה
|
במשחק התפקידים
של אלוהים עם
בריאתו, הוא מחזיק
את ידיי
דמויותינו המונפשות
|
יסלחו לי
כאבי השיניים
אבל אני רוצה עוד
מהשחור הזה
|
ואז צרחת לי:
תכתוב לי שיר!
|
ואף על פי כן האדם
יתפרק
בין אם ביישן הוא
ובין
ממרפק
|
בהיותי בין
אנשים, מילים
באות והולכות
כמו משאיות
בבקרים.
|
זה שנים שאני שרה
בעינייך הדומעות,
זה שנים אני כואבת
נדודיך בלילות.
|
עוד
תנועת סירוקך במרפסת
עומדת ריקה
|
עפר האדמה - ימיו
חול:
פרודות,
שכל תכליתן -
להיות
|
ואני פתאום אחזור. כאילו הלכתי
רק אמש.
ובגדיי יסתירו חולות. ונפשי - צילום
מול השמש.
|
חברה נבנית על מוזריה
על אמניה על טרופיה
|
הזמן גיבש אותי
למאובן בתוך האור
כנציב מלח במדבר
שפניו מופנות אחור
|
לאנשים הפשוטים,
קשי היום -
מתכות רגילות
ופיצוץ
|
הם חושבים שאני מטומטם
אבל הם מטומטמים
כי הם חושבים את זה
|
הנחתי על שולחן העץ הישן
את הספר החדש של ויזלטיר
ועליו את כרטיס הוויזה שלי,
הקופאית הרימה את עיניה אליי,
הגישה לי את הקבלה ושאלה:
"מה זה מרודים?"
|
נקודת מבט,
זו שהפכה לביתי,
אינה מקומי.
|
לשקר
יתרונות רבים.
הוא יכול לאפשר
לדוגמה
חיים מאוד נוחים
|
כמו מרפסת.
כאילו
נותרת מאחור
|
רווית, בניגוד לכמה נשים,
מאוננת בלי ציוד אלקטרוני
עבודה ידנית טהורה
היא דרכה של
|
מישהו כבר כתב על זה
אבל גם אצלי
הלב כזה
לא משתלט על הדם
|
לָמַדְתִּי לִהְיוֹת
אִשָּׁה
לָתֵת לַּזְּמָן
מָקוֹם
|
איני יכול לדעת
מחשבותיו, אבל
אני יכול לדעת
מחשבותיי.
|
קין -
הרג את הלב,
וניקה מתוכו
את החרון.
|
ניתוח,
בערות מלאה,
להסרת מקטע
דוחה אהבה.
|
כשיצאת מהמדיטציה
שאלת אותי
מה בדיוק הנשמה שלי מקבלת
מלימודי ההנדסה.
|
יצאנו עם הילדים בשבת
שישתוללו קצת בטבע.
"לא צריך להתעצבן מכל שטות",
|
אֲנָשִׁים בָּאִים
וַאֲנָשִׁים הוֹלְכִים
וְאוּלַי הֵם סְּתָם
|
כשהדם שלי מתערבב
עם השכל
ושיקול הדעת
מאדים
|
האדם - עפר
והנחש אוכל זאת
כל ימי חייו.
|
סוללה רב פעמית
של עורכי דין
תקועה
במעגל הפשיעה
|
השכל, כמו מדחס נאמן,
מקרר את הראש, מעכב
|
והיא בחרה בך ושטפה טוב טוב
מתחת לברז, באצבעות עדינות
מירקה ועיקרה את מה שהיה פעם
|
במבט לאחור, מה שנשאר מההבטחה הגדולה
זה קו.
|
אופייך -
צהוב וקשה
כקליפת הלימון
|
מה מותר לי לדעת עלייך
על מעללייך
שתפרת
לתוך בטנת מבט עינייך
|
המנעד המטפורי
אמנם
מצומצם
|
את אומרת
שאני מחפש לריב.
אני מחפש לריב,
מסתבר.
|
בידי השמאלית אוחז גרב,
(באזור העקב יש בו - חור).
אצבעותיי מאגרפות
את הבד הבלוי,
|
ושוב אני לבד
מול הפחדים
וכל מה שבצד
חשוך
|
בדמעות נייר כסף,
עטפי את
צמרמורתי
|
הטבע גורש מגן עדן,
כשבני האדם
החלו לחשוב
|
אנרגיה נשית לא מנוצלת
מכניסה לי
מילים לפה.
|
לפעמים
אני רוצה לכתוב כמו
מישהו אחר
|
כשמייקל ג'קסון הופיע בישראל
פורסמה תמונה שלו בעיתון,
לבד, מקופל בפינה, מבוהל
כמו חייזר.
|
בשדה המואר,
הענפים הנמוכים
טופחים
על פניי
|
מה שמושג במתק שפתיים,
שייך למשפחת אחיזות העיניים.
|
ואם אימא שלו הייתה בוחרת אחר?
(בוחרת אחרת?)
למי זה בדיוק היה עוזר? זרע אחר
היה צר את דמה לכדי צורה אנושית
|
במחבת בו
מיטגנת
ביצת העין שלי
|
יש מספיק הבלים לכולנו,
לכן לא ברורה לי
תחושת המחסור.
|
קשור לשקע התקשורת לבי היה,
כשהיינו
אז
הטלפון היה חוטי
|
עם האלכוהול - נוריד.
עם הסיגריות - נשמיד.
עם הרעד ביד השמאלית
|
אישה צועדת על הכלתה
גבר
על חדירתו.
|
ההשכלה זוחלת על פני הידע
מתפתלת
בגופה המופשט
העירום
|
ירח מלא
את גופו ממלא
באור שאינו
שלו,
|
מכונית צעצוע דרוכת קפיץ
יורה מילותיה לכל עבר
מגלגלת בפטפוטיה כדור
שלג במדרון הצריך-להיות.
|
השירה לא שייכת
למילים היפות
גופה הוא תצרף
מזוקק של שתיקות
|
במקום להכיל זה את זו
אנחנו מכלים זו את זה
|
בעורקי אספלט מתים
זורמת עיר
זיהום אויר מנשב בה חיים
|
ירושלים עיר פשוטה וכמו בחורה
שנוח לי בחברתה, אני לא מרגיש,
כשאני איתה, שאני לא שייך.
|
עכברי
הפנימי לא ינום לא ישקוט
כל עוד יש שלמות לפורר
|
אני לא הראשון ששותה בקבוק יין
וגם לא הראשון שכותב על זה שיר
|
פרשנו
את מערכת יחסינו
כערסל בינינו
|
עוד בלילה קם, מתייפח
מיטה חורקת בחדר בלי
ריח.
|
השמש שוקעת במערב,
זוהי עובדה.
|
רוך לבן לבן
צועף אותי
כשלג.
|
בוקר במשרד -
ציוץ מכונת קפה;
|
אני חלק מפסטיבל הסקס
עורבים קטועי רגליים
מקננים בי
|
כתבקטןצפוףבלירווחים
אומראתמהשצריךבדיוק
כמודיווחים.חסראמוןכעכבר
|
פינג פונג הקרמה השלילית:
אנו מתמסרים באגוצנטריות הלבנה.
|
אדע אותך
בפואטיקה עדינה
כמו יונה וולך
את דגדגנה
|
באזור שאני חי בו, יש שקט בלילות,
לא שומעים קולות בוקעים מהבתים
|
פסנתרן
בעולם של שחור
ולבן
|
שליש בקבוק וויסקי
למרות שהתחתית
היא נבזית
ומטעה
|
אוטובוס גדול, סוחב
תחנות, תר
אחר
התחנה הבאה
|
בצורה מרנינה ועם זאת פוגעת
את רוחצת אותי וכך גם נוגעת
בחוטי החשמל הפרושים בנפשי
ביד רטובה ובמגע לא אישי.
|
יש בי חלקים שעוד
כואבים את הרצון לנדוד,
לנוע במדבר הריק
המחבק את ההלך.
|
יש ימים עבים יותר
ויש
עבים פחות
|
רהיטיי ילדותי
נשטפו
עם הזרם
|
אולי דיברנו כבר
על הזמן שעבר
ועל מה ש
|
הזמן זורם מדי
לאט
לוטף פניי
האירועים
|
חוט הלהט
עדיין מתוח
בשדה הראיה
|
עם ילדיי אני חוזר
לחצר בה גדלתי
והיא
מלאה בחסרוני.
|
ימי השיגרה
הביאוני אלייך
כפות ידיי - כלי
האוגר דמעותייך
|
הקרקע שלי בשמים
והשמים שלי
פרושים תחתיי
|
בגיל שלושים וחמש
נפשי עדיין נוטה
להתיישר
לפי
איזשהו קו
|
אני סוחב על גבי תיק גדול,
המכיל את הילד שעוד
הייתי אתמול.
|
כל בוקר היא מלחכת מבין נקבוביות האספלט
גומי אבוד
של צמיגים מזדמנים
|
מחשבה עצמאית
אל תחפש
אצל מי שהכל ידוע לו
מראש:
|
ניצב אדם מול עמלו
כסוף שיער מקומט פנים
ללא רוח חיים
|
אין שום וודאות
שהשמועות
נכונות, אך השימחה היא ממילא
תכלית האירוע
|
תל אביב שלי מלוכלכת
כמו סקס טוב ומחניק
זיעתה אותי לוככת
כמו מגע קסם של מפיק
|
השאלות הקטנות
הן אלו
שממוטטות
את
המבנים הגדולים.
|
אומרים שהאש נמצאת בתוכי
שעלי רק לתת לה לצאת
אך כל זה נשמע לי כה דמיוני
דווקא כאן היא אותי לא מוצאת?
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
"טרומפלדור!
טרומפלדור! אתה
עומד למות!"
- "אין דבר. טוב
למות..."
הושלם ל"בעד
ארצינו" ע"י
גורו יאיא |
|
