[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אלי בגו

אל היצירות בבמה האהובות על אלי בגואל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המעריכים את אלי בגו
אלי בגו
נולד בשנת 77 בעיר צפונית ליד אגם כחול.
                                                 
                                               
Life is just what happens to you
While your busy making other   plans




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מוסר השכל
זה ללא ספק אחד הימים האחרונים, אולי האחרון. ההכרה שזה הסוף,
אבל ממש הסוף, מגיעה אליך שאתה מפסיק לספור בימים ועובר לספור
בשעות. אז הריח של הסוף ממש חודר לנחיריים, מועקה פושטת בחלל
החזה כאילו מישהו מושך לך את הריאות בעוצמה כלפי מטה, הפחד התת
מודע משתולל בור

דיאלוג
ככל שדחתה אותו כך נמשך אליה , מעולם לא ראה אותה כך, כועסת,
בוערת, מבעבעת. עוררה את תאוותו. כיכר פיקדילי במרחק של תחנת
רכבת אחת אך הדרך לפיקדילי שבליבה ארוכה ומפותלת. אסר על עצמו
לאבד אותה, עכשיו הזמן להסתער, לכבוש את רגשותיה.

מוסר השכל
פעם אנשים היו נחמדים

געגוע
אף פעם לא הייתי בחוץ לארץ. בטלוויזיה זה נראה רחוק, באנגלית
והרבה צבעים. בחוץ לארץ יש הרבה עצים בכל מיני צבעים, הרים עם
פסגות מושלגות, בתים יפים ואוויר צלול, ממש חלום.

סוריאליזם
כך היא מצאה עצמה עומדת מולו, מסתירה את רטט ליבה ואת החום הרך
בין חלציה לא מגלה. "חבל, אם היו כאן עוד כמה חבר'ה היינו כבר
למטה" אמר. נדמה היה לה שדמעה זולגת על לחיו, אך מיד הבינה
שזהו אגל שתפח יתר מידתו וצנח מגבינו, גבר כמוהו לא יבכה באמצע
הקרב.

היפרדות
כמו בכל שנה, החבר'ה התאספו על המדשאה בסמוך לחורשה. תחילה
הסתודדו בקבוצות קטנות ולאחר שעה קלה התגבשו יחדיו, דיברו חרש.

מוסר השכל
"צא החוצה! לך ואל תחזור, הכול נגמר" צעקה במלוא גרון ומצחה
נחרש תלמים.
אחזתי בתיק הצד שלי, הכנסתי בזריזות חפצים שהצבתי בדירתה
כמחווה של רצון זוגיות טוב ויצאתי אל ליל אביב קריר. שאפתי את
האוויר שהגיע מחשכת הים והרהרתי לעצמי איך מתעתע בנו הגורל.

זכרונות
הכורסה לא הפסיקה להתנדנד בחדר הקטן, משמיעה קולות צרימה חד
גוניים שלא הפריעו לאוזניה הרפות של פנינה. כבר כמה שעות היא
יושבת עליה ומנדנדת עצמה, מה כבר יש לה לעשות.

מסעות
שבוע ימים לאחר תחילת ההפלגה ירד למטבח הקפטן, קריסטופר, או
איך שהמלחים קוראים לו קולומבוס, אבל אני קורא לו קולומבו. למה
קולומבו? בגלל הכובע המשונה שהוא חובש, עליו מתנוססת נוצה
אדומה של תוכי, וזה הזכיר לי את התוכי קולומבו שתמיד נמצא על
גג הבית שלי בליסבון.

מוסר השכל
מי שעולה על הרכבת הזו לא חוזר, כך אומרים.
פעם בשבוע, בדרך כלל ביום ראשון, חולפת רכבת כזו במסילה שבסמוך
לכפר. היא מגיעה מאחורי ההרים המשוננים, חוצה את השדה הירוק
ורחב הידיים שלנו וממשיכה לדרכה במורד העמק. דחוסים בה כל כך
הרבה אנשים שכבר אני לא מבין איך


לרשימת יצירות השירה החדשות
הגות
אֵיךְ הַזְּמַן שׁוּב מִזְדַּחֵל לוֹ לְאִטּוֹ
כְּמוֹ נַחֵשׁ לָאֶה בִּשְׁנַת חוֹרְפוֹ
עֲנָנִים מִן הַיָּם מְכַסִּים אֶת הַיָּמִים
מִבַּעַד לַחַלּוֹן בּוֹהֶה בְּצַמְּרוֹת עֵצִים

פארודיה
ישנם מרחבים מוריקים, שדות תותים
שם לפעמים, לוסי מרחפת ברקיע יהלומים

תחושתי
לחי תינוק סמוקה מחיוך
על רוך מרבד זוחל לאם פשוטת ידיים
בוגר הפך, דרכו מפלס בין עול למשא
מכל פינה חושפי שיניים

בלדה
החמה גוועה וליל השחור עלה
גבעולים איכר ואיכרה נמים בנחת על יצועם
רשרושי פסיעות בהס ליל השדמה
שחור הליל האדים לקול גוויעה נאלמה, עלומה

כאב
בקצה השביל, גג אדום וארובה
בית עם הנוף הכי יפה בכפר, בודד ומוזר
בעמק נחל כחול נשקף, ארוך כנחש, נכרך סביב גרונה
מסביב גבעות זוהרות, כלחי תינוק

גורל
ערב של יום סגריר
אני יושב וצופה בילדים משחקים
אני יכול לראות פרצופים מחייכים
אך לא לעברי

סוריאליזם
היו הייתה פעם, או אולי פעמיים
משחקת בדמיון, דרקונים יורקי אש משתוללים בראש
הליצן צוחק עלינו, היא צוחקת על העולם
עולם בלי בעיות, רק חלומות

סוריאליזם
הנה אני, אני אתם, כולנו ביחד
בורחים כמו עכברים מפני חתולים, מפני החיים
קופצים מהמרחבים לתוך קוביות כמו סרדין בים הקופץ לסל הדייג
I'm crying.

בדידות
יצא זקן מביתו הקט
בתוך תיקו תפוח עץ כרך
ולידו כרך תפוח עץ נוסף
אולי יראה אותה שוב

עצב
פתחתי חלון אל שדות ירוקים
שם באופק שיירת חיילים

כמיהה
להט יום קיץ נזרק על החוף
השמש שולחת קרניה צולפת בעוז
גרגירי חול זהוב יוקדים בוערים
צורבים כל כף רגל רעננה לקול שבירת גלים

געגוע
נחליאלי קטן יושב על אדן חלוני
מבשר על בואם של ימים קרים
חצבים מלבלבים בכרמים
עומדים כניצבים, זקופים גאים

כמיהה
שובי אליי כלה צחורה
בבגדי כלולותייך מסתתרת את אי שם

בלדה
מה לך הולך שפוף עצוב
פניך נפלו, לאונרד לאונרד
לא היו כתמול שלשום
לאונרד לאונרד

ארוטי
בואי אליי יפתי כלתי
אל מגדל השן שלי

אלגוריה
הַשֶּׁמֶשׁ נָשְׁקָה לַיָּם
צְאוּ מַלָּחִים עַל סְפִינוֹתֵיכֶם, רִדְפוּהָ
בְּשִׁקְשׁוּק מִפְרָשִים, בְּרַעַד לֵבָב
אֶל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת

אהבה
עלים קמלים, מרשרשים
בשדה שכוח צבעים
דורשים, מתאווים
למים חיים

געגוע
שם ראיתיך לראשונה
תמירה עם חיוך נחבא

הגות
במחילות עמוקות התחפרנו
שם חמים ונעים
אור ראשון מטפטף על ראשי ההרים
אז יצאנו החוצה, מתרוצצים ברחבות הגדולים
קן נמלים

ייסורים
רַב שֶׁל שִׁבּוֹלִים שְׁפוּפִים
מֵעֵינַיִךְ נִשְׁקָפִים וְעַד סוֹף הָאֹפֶק
רוּחַ מְבַשּ-ֶרֶת בֵּינוֹת הַשִּׁבּוֹלִים
זָרָה אַתְּ לִי וְגַם כּוֹאֶבֶת

הרהור
רוחות רעות גולשות מההרים, ובערים
יש דרכים רבות בהם עוד נצעד
ובצדן סלעים קפואים
אנשים קשים


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צילום במה
אל היצירה




אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
מה, דיוויד בואי
הוא מהמוסיקאים
שאני הכי אוהב!

אגב, אתה זוכר
באיזו שנה הוא
עזב את החלונות
הגבוהים?





אד המתאבד
בראיון ליאיר
לפיד


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/EliBago
יוצר מס' 61561. בבמה מאז 23/4/06 16:13

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאלי בגו
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה