|
ראיתי אותו בסך הכל פעם אחת בחיים, באיזו הרצאה, היחידה ששמעתי
בקורס שלו. נכנסתי אז באיחור לכתה, כשהוא נועץ בי מבט של זאב,
שניה אחרי שמישהו סחב לו את הטרף מבין המלתעות. איכשהו, יצא לי
גם לזרוק איזו הערה, ספק צינית, באותו מעמד, וזה כנראה, מה
שהספיק לשרוף או
|
"טיפול נמרץ" קראו שם למקום ההוא, והנה היום הוא כבר ב"מחלקה".
יכול לרדת ממיטתו ולעשות צרכיו הגדולים לבד בבית השימוש הסמוך,
כשהוא גורר אחריו את האינפוזיה והקטטר, תלויים על מין עמוד
חמוש בגלגלים. עבד הוא לעמוד זה ועליו להוליכו עמו בכל אשר
ילך.
|
את שאלת משמעות הקיום כבר יישב מזמן בדעתו. מבחינתו אין כלל
שאלה, לבד מצפייה בעצב אחר שבוע הרודף את קודמו והבטחה להמשך
התקדמות איטי כואב ומעיק לאותה נקודה מרוחקת אליה מגיעים בסוף
הכל.
|
רוצה היא כל כך להיות מחוזרת
אבל ההיסטוריה אבוי, לא חוזרת
|
לאותו המקום כולנו הולכים
מהר או לאט, עצמאים, נתמכים
|
ובבוקר הבא הוא קבע אך לא בא
ולשוא היא חיכתה בקפה
|
לא קיבלתי מספיק תשומת לב
למעט כשתפסוני גונב
ראו בי מורד
הייתי בודד
זה הכל כי נכנס בי השד
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
למה זה טוב?
אני מדבר אליך
ושואל אותך |
|
