[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סשה סמיט
טיפות של אושר קטן...:)
ואנחנו כמו טיפות של גשם אחרי שרב, נופלים ברגעים הכי יפים.

 kisya

אל היצירות בבמה האהובות על סשה סמיטאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי סשה סמיט
דברים מן העבר הרחוק שכבר אי אפשר להחזיר:
"יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה, שקט שאפשר
להשתגע. יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה.
המחיר משתק אנשים שנבהלים כשהם שומעים את הכוכבים
בלילות מדברים.
אבל יש אנשים שנדבקים לשקט הזה ואינם יכולים לשוב
ולהפרד ממנו. אלה נשארים כאן..."




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
זכרונות
צלילי כינורות מהדהדים בין קירות החדר הענק. היא יושבת עם כוס
יין אדום על השטיח שמול האח. דרך החלון הגדול רואים מיליוני
כוכבים שמאירים את הלילה ומשמחים את הלב.

הכנפיים שלו עוד מגוננות מדי, והכנפיים שלי כבר בדרך. אני כבר
רואה סרטוטים, ועוד מעט נתחיל לצייר. מחט נוגע בעור דק, לבן
להחריד. חודר מעט פנימה, מכאיב מעט, משאיר אחריו פס שחור בעור.
ואני נהנית. מצליחה להכאיב לעצמי בדרך חדשה. לא אצטרך יותר את
הכנפיים שלו מעלי

את יושבת על השטיח ומחשבותייך נודדות כמו ציפורים. החלטת שנגמר
שוב, לפני שהתחיל. ובדרך זאת את ממשיכה להיות את. את ממשיכה
בדרך לבד. בדרך זו את מסתירה את סודותייך ושומרת אותם לעצמך

היא מסתכלת לתוך עיניו. מרימה את ידיה עד שהן נוגעות קלות
בלחייו. לאט לאט עופפת את לחייו בכפות ידייה ומכוונת את פניו
ממש אל מול פנייה. לוחשת לו שאוהבת. אף פעם לא אמרה לו את זה.
הוא לא בטוח מה לענות, מהסס לרגע.

את מחכה לתגובות. למוצא פיו. והוא כמו חתול. קשה להבין אם זה
מתוך הרגלי התבודדות או שככה הם כשהם מתבגרים, נעלמים בין
הצללים.

אירוטיקה
אעבור לידך,לצידך, אלטף את שיערך ברוך, אלחש באוזנך אבל אתה רק
תתענג לדקה ותמשיך בדרכך.

ואולי זה פרט שולי אבל גם הוא היה שם והיה לו תפקיד חשוב. היו
לו הידיים המיומנות שידעו לעסות את הגוף בנקודות שלא נגעו בהן
מזמן, והיה בו את הרצון לכבוש אך לא להלחם, הרצון הזה לגעת
בעדינות ולבסוף להרדם. הרצון הזה להתעורר בבוקר שאחרי, לשבור
את הלב לאט, בדיליי.

חשבתי לגשת אליה לשאול אם היא זקוקה למשהו, או מחכה למישהו,
אבל משהו מנע ממני לקום. היא הייתה כל כך שלווה בישיבתה, כל כך
מתמידה בנשימותיה. כאילו ננעלה בעולמה שלה, ושכחה שיש גם עולם
מבחוץ, בו היא עדיין יושבת, שעונה על קיר של תחנת רכבת ישנה.

אגדה
כשחייך עוד לא הגיעו לשלב המסקנות, רק תהיות. הייתי רוצה ביום
הזה לאסוף דווקא את כל האהבות הגדולות. את כל ההתחלות היפות,
את כל הסיפורים שלא תמו, או נסתיימו לפני זמנם. הייתי רוצה
לכנס בחדר זה את כל אותם הרגעים שארצה להנציח לנצח, ולהסביר
להם שהלוואי ויכולתי.

זוגיות
והשקט בינהם, חוצץ עולמות, כאילו נפערה האדמה והם משני צידיה.
כאילו העולם נהיה אילם, ולהם כבר לא אכפת. השקט הזה כבר לא חדש
להם.

ואת מסתכלת, מביטה ולא יכולה להסוות את ההתעניינות, חוקרת
אותו. חוקרת אותו כל כך שפתאום מרגישה קרבה מוזרה, אוהבת
אנושות, רק לרגע אחד, ורוצה לעזור כרגיל.

לוקח לו זמן להרגע, להשתחרר, תסתכל, אני אומרת, תרים את
העיניים ותסתכל. מול השולחן נפרש הכרם, ומאחוריו הרים,
ומאחוריהם שמיים. היום מעונן ועדיין השקיעה יוצאת דופן, יוצאת
מגדרה, מיוחדת למרות האובך והעננים.

לא התכוון להכאיב לה כל כך.
היא לא ציפתה להיות הטעות של חייו.
הוא נזכר בעבר שלהם,
שהיא מנסה למחוק...

זכרונות
"ואז היה לו רגע כמעט צלול. ממש לפני שהלכתי הביתה. היינו לבד
בחדר, ז"א לא היו בני משפחה של אנשים אחרים. התיישבתי לידו
והוא נשמע כל כך צלול, כל כך... הוא הסתכל לי בעיניים ואמר
שהוא חושב שהגיע הזמן למות.

ובעצם הרי היא לעצמה כבר זמן רב, אז הערב הזה לא יהיה שונה
מקודמיו. אצבעותיה משחקות ומציירות צורות על הכוס שעומדת לידה.
רגליה מתנדנדות מעט, כאילו מסרבות להרגע ולעצור לרגע. והיא
מנסה להבין איך זה שיש ימים שבהם הייתה נותנת הכל כדי שהזמן
יעצור

היא תדע ישר על מה אתה מדבר. זה מציק לה כבר זמן מה. היא תוכל
לראות את זה בעיניים שלך, עוד לפני שהמילים יתהוו להן על
לשונך.

והיא נשארה לבדה על המיטה הגדולה שבלעדיו לא הייתה שווה שניה.

ואולי אז כבר היה מאוחר מדי לתקן. והגלים שלרגליי לוחשים לי
להמשיך ללכת ולא לוותר. עקשנות משתלמת, הם אומרים. ואני מקשיבה
להם, וממשיכה לעייף את רגליי בחול הרך.

כולם חשבו שקיבלתי את זה בקלות, אפילו אני הופתעתי מעצמי
בהתחלה. כבר התחלתי לחשוש שלא אהבתי אותך באמת. אבל המילים שלך
מהדהדות בחשכה חזק כל כך, אותן מילים שלא העזת להגיד לי.

וכשאת מתעוררת בבוקר בדרך כלל זה הולך קשה, את לא שמחה מאור
השמש, וגם לא מציוץ הציפורים, בעצם זה כאילו נופל עלייך הר של
לבנים.היית רוצה להמשיך ולחלום בהקיץ, היית רוצה לישון לנצח
ולא להתעורר, ולא לחזור למציאות שבה אסור לך לוותר...

היא מחייכת במבוכה. ואת פשוט נסחפת עד שלד עצמותייך. עוברת על
כל חלק בגופה, משננת כל פיסה, מתאהבת כל פעם שוב, מהתחלה. זה
מתחיל כמו ציור רגיל, סקיצה עם עיפרון

הוא משקר לך במילים יפות, וגם זה שאחריו, וזה שאחריו. ואת
בולעת כל מילה בשקיקה, מערפלת את חושייך, מנסה לשקר לתת מודע.

כל הדברים בעולם הזה יודעים להתגמד למימדים כל כך קטנים פתאום.
את מסתכלת עליה ונזכרת בעצמך...לא חשבת שזה יכול לקרות בגיל כל
כך צעיר אבל המציאות הזויה יותר מכל פרי דמיונו של האדם הפשוט,
הקטן, התמים, זה שלא מבין כלום, זה שלא יודע ולעולם לא ידע.

ועכשיו כשחשוך בחדר, אולי את שוב מרגישה שאת סתם עוד אחת.
האחת והיחידה לא הייתה יכולה...

מעבירה את הזמן בבהייה חסרת פשר במסך המרצד. לפעמים פה ושם
המסך הופך לאגד של דפים, שמישהו כתב, שמישהו הקיא מעצמו ואת
רצית לדעת, רצית לקרוא.

עיניים ירוקות. מה לכתוב לך ילדה? שיער אדמוני פרוע. איך לתאר
את הגעגועים שלי אלייך? חיוך מבוייש וצחוק מדבק. מתי את חוזרת
ילדה שלי? קוראת את המכתבים שלך ודמעות מציפות כאילו עוד לא
בכיתי מעולם. האם את חושבת עלי? כתבת שהתגעגעת, ואני נחנקת,
הדמעות לא עוזבות. כ

איך מלמדים ילד מה נכון ומה לא כשאנחנו לא מצליחים למצוא את
דרכנו בחושך הזה? איך נמנעים ממבטים ששורפים לך את הנשמה, איך
בורחים מפינות אפלות ברחובות צרים? ואיך לעזעזל מסבירים לך איך
מדברים בלי מילים?

מודע לעובדה הקשה שהשבירה אכן קרתה. הם פשוט בשלבי הכחשה. הם
יפגעו עוד יותר. הם יעזבו בסוף. התסריט הידוע. אבל אתה נשאר
יציב, סטטי, קבוע. מקובע לאטימות מוחלטת שלא רבים מצליחים
לפרוץ. מקובע לדרך חיים כואבת שלא מוציאה את החתכים מהראש.

מאז שעזבת התחלתי לעשות דברים מטורפים. ואני יודעת שזה לא
בריא, אבל אני צריכה להרגיש איפה הגבולות שלי היום. כמה אני
צריכה להרחיק את הגבולות כדי לא להפגע כך שוב. אנשים נדהמים
מהאומץ שצברתי לי לאחרונה, ואני רק מפחדת לספר להם שזה כלל לא
אומץ, זה הפחד שמניע אות

בנתיים עוד יום נשרף, עוד 3 "ארוחות" שזרקו לפח. עוד יום בו
כוסות קפה שרפו את לשוני כיוון שלא היה מספיק זמן לחכות
שיתקררו. עוד לילה על מיטה חורקת, בחדר עם 5 בנות. ושוב
מתעוררת לצעקות "הקשבים".

ייסורים
ואני צריכה להפרד, חייבת להגיד שלום. עיניים כחולות וצלולות,
שמשכו את תשומת לבי כל כך , בהתחלה. העיניים האהובות שלי.

מקווה עמוק בפנים כל פעם שעוד לא מאוחר מדי, שאף פעם לא מאוחר
מדי. והצלילים הלטינים הם היחידים שגורמים לך להמריא, לנתק את
הראש מכל המחשבות שאת סוחבת איתך כל היום. עוצמת עיניים
ובתמונות שבראשך פוצחת בריקוד יפה, כשהראש המציק שלך כל פעם
לוחש לך, הלוואי ויכולת.

מגע בסיסי, כשאני שוכבת על הצד ומחבקת את גבו הרחב. מציירת
באצבעותיי, משרטטת מגדלים שראשיהם מכוסים בעננים סמיכים. המגע
הזה כשהרקמה שנוגעת בך אינה זרה. כשאת מכירה כל תא בגוף
שלצידך, מכירה ואוהבת. אהבה רוטטת כזאת, מוחשית, כואבת.

ולידה שכב אריה, עם מבט מהורהר כמו שרק אריות יכולים. ללא
שאגות ועצבים, הוא פשוט בהה במרחב, כנראה השלווה הגיעה גם
אליו.

גיהנום
צריכה להכאיב לעצמי על ידי שיחה איתך. צריכה להכאיב לך על ידי
נוכחותי. צריכה לדעת שהרגשת אליי משהו פעם. לא מאמינה שהייתי
כל כך מטומטמת שנה שלמה, ואתה מכחיש הכל כמובן.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אהבה
"אל תלכי" אומר אתה בבוא הבוקר,
שם אני שוכבת חצי רדומה.
חלום מתוק של קסם ושל אושר,
דמעת שמחה זלגה מעינייך.

I like being on my own,
But lonely is not the same, as being alone.

You can't find any words at all,
it's like the silence came upon you,
and you couldn't fight it any more

הוא עומד ומספר כמה קשה לבנות מערכת יחסים,
וכמה קל להרוס.
ועם חיוך ממזרי אומר כמה אוהב את אשתו גם אחרי 40 שנה.
והעיניים שלי מתמלאות דמעות על חסרונך.

זוכרת את פגישתנו הראשונה.
נתת לי להתקרב, ולנגב את הדמעה.
נתת לו להכאיב והרגשת אשמה.
הניחי לו שם ותרגישי חופשייה.

כבר אין סיבה להשאר, הכל נגמר אומרת.
הוא מתאפק ואת כהרגלך בורחת מהדלת.

בואי נתאהב כל פעם מחדש,
ונעשה כל מה שנדרש.
רק בשביל לדעת שניסינו הכל,
ולא הצלחנו להחזיק מעמד מלא ליפול...

בוא אליי, בוא נעשה אהבה לאור נרות.
זמן רב כל כך כבר לא חשקתי שיגעו בי ידיים חמות, רועדות.
בוא נגשים את עצמנו, אתה תטבע בתוכי, ואני בתוכך.
אני רוצה למשוך את הרגע הזה, אולי לא לנצח אבל ליותר מדקה.

האמן לי, הוא לא מכיר אותי, ולך אין סיבה
לקנא. איש לא נגע בי כמוך, אפילו לא הוא.

אבל הזמן רק האיץ מרוצתו,
והוא המשיך לדחוף אותך איתו.
המשיך לעייף, ולהכריח,
המשיך לצעוק בלי להניח.

בדידות
מלאך השעין ראשו על כתפי.
אותו צריכה, רק המלאך שלי.
אחד שיקשיב לרחשי ליבי, יבין אותי כמו שרק רציתי.
יהיה שם, ויחבק כשאצטרך.

עצב
זר וורדים לבנים בידו הרפוייה.
אינו מעז להביט קדימה לעברה.
פוחד לראות את מה ששנים לא ראה.

יודעת שזה הזמן להרפות,
אבל פשוט לא מסוגלת

עיניו נשטפות, הוא לאט מתעוור,
מתרחק לו בצעד איטי, מהרהר.
הוא הולך ונעלם, ופעם היה החזק ביותר.
אך עכשיו כשהובס אין עוד מה לדבר.

נוכחותו שם כשאני צריכה,
וכל כך רוצה אותו, כל כך רוצה...
כבר מזמן לא היה כל כך טוב.
מנוחה מורגשת במקום שהיה סוער,

עכשיו כבר אין מי שיחזיק את היד,
עכשיו בלילה במיטה היא לבד.
והיא חלמה עליו קרוב לעד.

שוב כאב חד כאילו שברו לך את הצלעות,
כאילו לקחו את האוויר לנשימה,
כאילו תלשו את ליבך, ומעכו את הנשמה.
כאילו אין יותר עתיד ואתמול כבר לא חשוב.

חוזרת לדרוך במקום שאינו שייך לי עוד.
חוזרת לזרוע הרס במקום הבטוח.
חוזרת למקום שממנו אוכל רק לנדוד...

אהבה
לברוח לפינות הנייטרליות של השקט. השקט שלי ושלך.

הייתי רוצה לומר את שמך, ושאתה תחקוק אותו בי.
הייתי רוצה לחבק חזק וללחוש שאתה רק שלי.
הייתי נוגעת עם ידי בפניך,
כמו מגלה אותך מחדש.

הכל נכתב, הכל נאמר, הכל נעשה.
העולם היה אפור, העולם התהפך, אבל כלום לא התשנה.
אתה עומד ומחכה שהעולם יצבע לבן,
כבר אין לי כוח לחייך, הכל נגמר.
אתה תעמוד עוד רגע דל תחכה לנס,
אני אתרסק, אשב ואבכה עד שהיא תיכנס.

אז איך זה מרגיש?
נספר לכם מחר,
כשיום חדש יתחיל,
והיום הזה נגמר.

תישארי ילדה קטנה,
תחייכי למראה טיפות גשם,
תבכי כשהוא הולך,
ולעולם אל תביני את משמעות העולם


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
מציאות מעורפלת שבולעת לתוכה צרות של אחרים, ומשאירה אותך בתוך
בועה דקיקה של אטימות. הראש מתעסק בכל כך הרבה דברים שקשה
לשמוע קולות של אנשים סובבים, כשהקולות בראש שלך עוברים לטונים
גבוהים.

כאילו הכנסתי ראש למים והוצאתי... ואתה שם, עמוק במים. כמעט
נגענו. והלכת. לא הספקתי להכיר, לא הספקתי להתרגל לקול, לריח,
לעיניים המדהימות האלה.

אני לא מסוגלת יותר, עיניי שורפות. אף פעם לא היית כה זר לי
כמו היום. אני מסתכלת עליך, ורואה אותך בפעם הראשונה. דברים
שהייתי צריכה אולי לראות כבר מההתחלה.

לשים אוזניות, ומשקפי שמש, לשים מסכות ואת כל המגנים שרק אפשר.
ולצאת לרחוב, מוכנים לתהפוכות העולם. עם המכשיר הכי חדיש בכיס,
להלך ברחובות ורק להתעדכן כל שעה, כל דקה. הנה, הייתה עוד
נפילה. קרובה יותר, יותר חזקה. היו נפגעים, מתים, גופות
ברחובות. ומה עושים עכשי

וכן, זה היה רק אתמול, כשלאור ירח נשבעת שאוהב. לאן זה נעלם
פתאום, מתי הפסקת לאהוב? מתי החיוך שלך הפך מזוייף, ומתי
העיניים התחילו לשקר? מתי החיבוק האוהב הפך לחובה?

חושבת לעצמי מחשבות אגואיסטיות, מדפדפת בתמונות שלך, מרפרפת על
הרגעים היפים שלך. וגם על היפים פחות. מנסה לאמץ את העיניים
ברגעים שפחות, להתרכז חזק ועדיין לראות אותך. את אותו הילד
שעמד והביט לשמים בעיניו הכחולות.

כל כך מוזר כשהגוף מפיק את הכאב הזה ללא סיבה, ערימת עצמות
ובשר שבהם חקוק שמך, והם מחפשים ידיים שידעו לגעת כמו שאתה
נגעת, ולא מצליחים לשחזר.

כשאין בך כח להפסיק וכבר לא יודעת איך להמשיך...

העור על הידיים מתקמט עם הזמן, כמו להזכיר שגם אם מרגישה
תקועה, הזמן אף פעם לא עוצר, ויהי מה. וגם אם מרגישה כלואה
בתוך מעגל, לקום בבוקר שוב, להרים את הראש הכבד, לפתוח את
העיניים העייפות ממראות.

אתה יודע מה, אל תענה. זה מאותם דברים שצריכים להאמר בקול רם
כדי ששני הצדדים יבינו ויפנימו. על מה כואב לי שאלת. עליי,
עלייך, עלינו?

פעם היה קל יותר, כשהיית נפרדת ממישהו הוא פשוט היה נעלם מחייך
כלא היה. ואם היה חוזר אז מיוזמתו. אבל עכשיו יש לך כל דרך
אפשרית לרגל אחריהם. להתעדכן בתמונות חדשות, לקרוא את הדברים
שלצד השני יש להגיד עליך, כשהם חושבים שלעולם לא תגלי את זה.

כמה פעמים ניסית להעלם בשקט, אבל הם מכריחים אותך להיות סערה.
ואת רק רצית לעזוב הכל ולהתרחק, אבל שום דבר מהתכנונים שלך לא
קרה. מנסה למלא את החלל שסביבך בחפצים שהיית רוצה שיגרמו לך
לחייך.

עיניים בהולות מביטות בתדהמה, נראה שאבדנו מאז, וגם הזמן אבד.
חיוך חצי עייף חצי מזוייף, ואני שוקלת האם כדאי ללכת עכשיו,
לפני שיהיה מאוחר מדי

ואם החיים היו אומרים לך שלפעמים צריך לדעת לוותר, האם היית
שומעת בקולם או מרימה ידיים או סתם בורחת שוב לפינה חשוכה
ומוכרת של בדידות? האם היית יודעת לוותר עליו ולשחרר אותו
לחופש, הרי זה לא שהוא לא שייך לך, הוא אפילו לא קיים...

אני זוכרת את הריצות האלה, כשהיה יותר כוח, כשהיו חלומות,
כשהצבעים היו עזים יותר והאהבה חזקה. ועכשיו הכל מאחור, ואני
נוסעת ליד העולם המוכר, ומרגישה כל כך רחוקה

היד שלך שאיני רוצה לעזוב לעולם.
חתול שיושב ומגרגר לו על ברכיי כבר שעתיים.
נשימותיך האיטיות כשאתה ישן.
רוח ים בשעות הערב.

יסורים
מתי שפתייך ידממו בשקט אחרי שנשכת אותן חזק כל כך, אך הכאב לא
הורגש בגלל הקור הצורם. מתי צעקתך תישמע גבוה? מתי הוא יחליט
שאין עוד זמן למרוח, שלא נשאר לך לאן לברוח, שלא תוכלי להסתתר
כי הוא לא ירחם יותר?

השיא שלי היה השפל הכי נמוך שלי, השיא שלך היה הבינוני שלי.

התאהבתי, מנסה לשכנע את עצמי שהרגש אכן היה שם, לכן כשהוא עזב
החלטתי שזהו זמני הבודד ביותר. אבל בעצם תמיד הייתי לבד. אז לא
כואב כי הוא עזב. אלא כואב, כי תמיד כאב

כל היופי מתחבא לו פה במקום שומם וריק, שלא היית מצפה ממנו
ליותר מדי. ובכל זאת עינייך נישאות לכדור אש גדול שהולך ומתמזג
לאיטו עם הנוף החולי מעט. השמיים עם נוצות של עננים בצבעי קיץ
מרהיבים.

חושבת על מחר, על איך תקומי בעיר זרה, עם אנשים שאינם שלך, עם
רחובות שעוד לא הלכת בהם. ואולי שם תמצאי קצת מהשקט שלך, קצת
מהבדידות תתפוגג בבליל של שפות זרות.

חוזרת לעבר, כל לילה שוב כמו פעם. והחיוך כבר לא עוזר, כי בלבך
רק זעם.

היא הייתה כל כך יפה היום, עם חיוך תמים, ורק טוב. רק טוב...

והיא לא נותנת לעצמה להתמכר. למרות שכל כך הייתה רוצה. לעצור
את העולם ממש שם, באותה שנייה

ואת ממשיכה עם ההכחשה, כי הכחשה תמיד עובדת, לא? וכשאת מגלה
שהיא לא עובדת את מכחישה גם את זה, והכל בעצם ננעל במרתף, את
נועלת שם את עצמך.

נוח,
הפכתי נוחה בקיומי.
נוחה בזה שאין לי את הכוח להגיד יותר לא.

לדעת שמה שלימדו אותך כשהיית קטן לא נכון, ושאתה לא באמת מסוגל
להשיג הכל בחיים האלה. לדעת שהסיכוי שתמצא אושר בעולם הזה, הוא
כמעט אפסי. במיוחד בהתחשב בעובדה שאתה לא מאמין גדול, ואושר לא
נמצא ברשימת האמונות הפרטיות שלך.

אני רוצה את החורף שוב נושב על פניי, את הרוח שוב נושבת
בשיערי, את העצבות שוב זולגת מהשמיים, ולמחוק אותך. רוצה שוב
למחוק אותך, ואתה נעלם באופק, אבל למחוק לא מצליחה.

ואם זה עושה אותך מאושרת אז מי אני שאתנגד, מי אני שאעצור
בעדך? כשאת רוצה לברוח ולהציל, כביכול, את חייך, אני רק רוצה
להחזיק מעמד, ולשרוד את הסיוט הזה.

לא שכחתי דבר בעודי נשענת על הכתף שלך. למרות שהעיניים שלך
דאגו להזכיר כל שנייה. תוהה האם המאבק שווה את המאמץ. האם בסוף
המשחק תהיה זה שרץ. אטומה רגשית, נעולה בקופסא אפורה.

אוטובוס אחר, היא יושבת מולי. פנים יפות. עייפה. עיניים עצובות
מהרהרות, כאילו מנסות לעוף רחוק- רחוק, להתרחק מהכל. אני איתה
בכל שניה, רוצה להתרחק כמה שיותר מהעצבות בעיניי שלי. הידיים
חובקות חזק את התיק שיושב היטב על בירכיה. ממש מולי, מנסה לא
לנעוץ ולא מסוגלת

נוף אורבני נפרש לאורך הדרך. זכרונות עדיין באים לפעמים. מקווה
שילכו מתישהו. לא באתי סתם כדי לסיים. באתי לכאן היום להחזיר
לו מפתחות. כמו לתלוש בית מלבך.

מלאך שנופל על האדמה, לא קם יותר. מלאך שנפל מין השמיים הופך
לאדם. אין דרך חזרה למעלה.

העלי במוחך זכרונות מתוקים, ייחלי לעצמך להחנק איתם כדי שלא
תצטרכי לראותם יותר. כדי שלא תצטרכי לחשוב עליו שוב. עשי הכל
כדי שרגע זה ימחק, כדי שהשנה איתו תעלם כאילו לא הייתה. כדי
שתפסיקי לחשוב איך יכולת להיות כה טיפשה?

זה יהיה נורא מצידי להגיד לך עכשיו שאתה חסר לי?

אני רוצה לצעוק לך שאני אוהבת אותך. לספר לך איך אני חולמת
להיות מהזוגות האלה שנשארים ביחד במשך ארבע שנים, ואז ההמשך די
ברור. עוברים לגור ביחד, בית, ילדים.
כן, זה לא בדיוק בתכנונים שלי, ללדת. אבל אני כל כך רוצה להגיד
לך שאם הייתי יולדת, אז הייתי יולדת את

ואתה אומר לי שאתה אוהב באמת, כמו שאוהבת אני. ואני רק מסתכלת
אל תוך עיניך, מסוגלת לוותר על הכל, רק כדי שתגיד שאתה שלי.
אבל זאת לא המציאות כי אני שיכורה עכשיו, ואילו הן השעות בהן
נח לך לשקר.

מה את עושה כשהוא לא סומך עלייך? ובאמת, למה להיות מגעילה הוא
הרי לא התכוון, ואפילו ביקש סליחה על זה שאת מטומטמת וזונה...

ממש מתאפקת שלא לצעוק עליך כי אתה ילד רגיש והרי לא תסלח לי על
המילים הקשות והרגשות העזים. והדבר היחיד שבא לי הוא להגיד לך
כמה אני שונאת את ההתנהגות המגעילה שלך.

מנסה לשאוף אוויר, ימים שלמים רק יושבת ומנסה לשאוף אבל כלום
לא קורה. כאילו המח מתפקד על חלל ריק, והריאות קפאו ומסרבות
לבצע את תפקידן. כאילו עצמות החזה לא יכולות לזוז מעבר למרחב
הנתון, והמרחב הזה לא מספיק לנשימה הזאת, הנשימה שמשחררת.

כמו הפעם איתך, רוצה קרוב אבל מאבדת שליטה. דמותך מטשטשת באופק
וקולך מהדהד בראשי אבל אתה רחוק וכבר לא שלי.

ההיסטוריה נכתבת מבעוד מועד, כהרגלי רואה שחורות. לצערי אחר כך
זה גם קורה במציאות...

מתגעגעת לתחושה שיש עוד מישהו בעולם הזה שמבין בלי מילים,
לפעמים די במבט. ולפעמים זה בכלל לא מספיק. אבל כרגע אין לא
מבט ולא מעבר. ויודעת היטב שהמילים שלא נאמרו שם, הן אלה שהרסו
את הכל.

מאיפה העצב, מאין שאבת את הפסימיות שלך? בת כמה את? עוד מעט
17? ובגיל כל כך צעיר כבר קברת את עצמך", אתה אומר לי,
כשעינייך לא מעזות להסתכל לתוך עיניי. אתה אפילו לא זוכר בת
כמה אני. 18 וחצי כבר. הזמן טס, ואתה עוד שם, זוכר אותי לפני
10 שנים, רק בהתחלה.

מישהו לבלות איתו את החורף הקרוב. בקיץ אני שורדת טוב לבד,
בעצם בשאר העונות גם. רק בחורף אני צריכה ידיים חמות שיחבקו
מתחת לשמיכה. העונה הכי אהובה, הכי בודדה שלי.

והרעל של המשמעות של המילים שלו חודר לך לורידים, לאיברים
הפנימיים, למקומות הכי נסתרים ואפלים...


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
כבר לא נרדמת כשדמותך מול עיניי, ולא מתעוררת כשהמחשבה הראשונה
היא עליך. אומנם עדיין קצת בודד, אך זאת כבר לא הבדידות הנואשת
שזועקת שאני זקוקה למגע עורך.

טיפות כאב נוטפות

ככה פשוט, לחבק אדם זר ולבכות

למרות שכל אחד היה לחוד שנינו ידענו שלא לבד

ורק אני פה, כמו תמיד, כמו אז איתך, עדיין לבד,

ללכת...

היחיד איתו לא הייתי צריכה לזייף. לצערי, הרגלת אותי לסטנדרטים
גבוהים.
היחיד איתו לא הייתי צריכה לזייף דבר.

עוד יום של שיגרה, שמתחיל באכזבה, בשעות מופרכות של הבוקר.
אבל הרצון שלא עוזב, לא נותן מנוחה.
השאיפה ללמוד לצייר כוס זכוכית שנשברת בצליל עצוב על הריצפה.
לתעד רגעים פסטורליים כמו צחוק של ילד יפה.
להרגיש חלק מהעדר, חלק מהעולם הזה.

החלומות עליו חוזרים אליך לא פעם. ואת מתעוררת בהרגשה מרחפת.
ושוב נכנסת לתוך מכונית לא רצויה, ונוסעת ליעד אותו תעדיפי
לשכוח עוד לפני שתגיעי אליו. שוב ידיים זרות יחבקו אותך,
שפתיים נוקשות יעברו על שלך ללא כל רגש, כמעט בלי תחושה. ואת
תשתקי ושוב תהפכי לאישה.

ועכשיו כשהחשש חדר לליבי, והקולות בראשי צעקו כל כך חזק
שהתחלתי לצעוק גם אני. ובאותו רגע בדיוק אתה עמדת מולי, התחלת
להסתגר בעצמך ולהרחיק אותי ממך.

מתיישבים במקום הרגיל, מזמינים את אותו דיל. וככה בין הנהון
לצלילי המוזיקה, ועוד ביס מהפסטה, הייתה בורחת לה נשיקה ארוכה
ככה שכל המלצרים היו עומדים ומזילים ריר.

הוא חשב שהיא שלו לעד. היא חשבה שהיא אוהבת אותו. והגשם אמר את
הכל. הקירות ביניהם עמדו, לא הצליחו להכיל את הרגשות כולם.
האוויר לא הספיק כדי לנשום לרווחה. לא הייתה בעולם תקנה.

אז אני נשענת על המעקה, שואבת את הריח שלו אליי, מנסה לחקוק
בזכרוני כל שניה, ושם שוב מגיע אתה. משהו נשבר ביני לבינך, וכל
אהבתי עצורה, כמו נעמדה במקום בחוסר אונים אין סופי בחוסר
ידיעה האם לרוץ אליך ולחבק אותך או לחזור למעמקי המקום ממנו
באה.

ככה זה כשאת עוד שנייה בת 30, בין נהריה למעלות תרשיחא בסוף את
מתפשרת על חורפיש...

ליופי יש קסם משלו, כשהוא מגיע בחלקים ושולח אותותיו על המים.
ולפעמים הוא טועה בדברים הכי פשוטים כשאתה מושיט לו את ידך
והוא זורק אותך אל השמיים.

הרגע הזה שבו אתה מוצא את עצמך מרחף, ללא אחיזה, באוויר, אי שם
קרוע בין השמיים הכחולים שמעליך וקצת מעלה האדמה. ריחוף קליל
באוויר הנעים של פברואר שלנו, שהוא בעצם אביב, בשמש המחממת.

ואולי הכנפיים הם בכלל לא המטרה...

ועמוק בפנים הילדה הקטנה זועקת, היא לא רצתה לפגוע או לסיים
חיים של אחרים. אבל כבר מאוחר לשגת, ואת הטעויות עשית לא
בשבילי. כבר ערב, והוא מחכה לשבת בצל דמותה, והיא כמו רוצח
סידרתי...

אני מצטערת יקירי, ורטט עובר בי. האם אינך מודע לחסרונות,
לשגעונות, לדמעות?

זרים ניגשים אליך, נוגעים בידך, מנסים למשוך תשומת לב, שואלים
למה את כזאת... ואת רק מסבה את ראשך, וניצוץ בעינייך בורח לו
אל תוך העולם.

"...אולם החיים שלך לימדו אותך אחרת, לא לבטוח, לא להתמסר, לא
להאמין, תמיד על המשמר. כל יד שמוגשת כליטוף בסוף תפגע
כסטירה..."

אבל הזמן נעצר והוא חייב לברוח. אנשים מרגישים סכנה בתת מודע
שלהם. והוא כנראה יודע שאסור לו להשאב לתוך הדיכאון של עינייך,
לתוך האפור שבחייך. אסור לו להתקרב מדי לחור השחור שבתוכך כדי
לא לאבד את עצמו בתוכך.

החיים כמו זורקים לך רמזים ואת מנסה להאבק בהם, מנסה לשלוט
בכוחות שגדולים ממך. מנסה להאבק במשהו כל כך גדול שאת לא
מסוגלת לראות אותו בכלל.

כל כך רוצה לברוח שאין מקום מספיק רחוק בעולם שיספק את התאווה
הזאת. לא מצליחה לישון, ולא לנשום, ולא להפסיק לחשוב, אפילו לא
לרגע. רוצה להקיא את החיים האלה, את כל החוויות שצברתי אי פעם.
להקיא, ולמחוק, ולשכוח.

אבל הדימיון שלך מוגבל, כמו מפאת חוסר זיכרון על הדיסק הקשיח.
הפעולה לא צלחה. אם תרצי שוב, נסי פעם שנייה...

אפור עכשיו בחוץ, העונה האהובה, המלנכוליה בשיאה, האהבה
שהתייאשה, האוויר שהתאדה, הכח שאזל לו ונמחה מעל פני האדמה.
וחוסר ההיגיון ששולט בעולם שלנו כאילו כבר לא ניתן לעצירה.

כל השירים שכתבתי עליך, נערמו להם במגירה, ואני לא המשכתי
הלאה. נראה שההשראה שלי נתקעה על אותו תו ולא מסוגלת לזוז. עוד
שיר חדש, ושוב אתה במחשבות, המילים נערמות על הדף, ואין הקלה,
עדיין קשה לנשום.

אני יושבת בחצות, כשהירח מאיר טיפה, רק מספיק כדי להפריע
לחשכה.
יושבת ותוהה האם אתה טורח לפעמים לזכור איך אהבת אותי

"Come in, I've been expecting you. There's a knock on the
door and love walks through and lights a fire, smiles a
smile. They say love is going to stay a while, and the fire
breathes and weaves it's spell. But then love runs out of
lies to tell, for love

משכרת את עצמי, מתמכרת לרגעים המטושטשים
כשנהיה קצת יותר קל לנשום.
הלוואי והייתי יכולה להעלם.

הייתי רוצה לשאוף את האוויר הזה בימים שמאבדים משמעות. ולשתות
את היין כשהחיים מאבדים טעם, ולראות חיוכים חמים כמו אלה כשאני
מתחילה לאבד אמונה.

נתלשתי וחזרתי למציאות אחרת לגמרי פה, במקום שפעם היה בית.
וכבר לא הרגיש בית, וגם לא נשאר זמן, והכל בריצה. והיום הזמן
התעכב לו טיפה, ופנייך עלו בראשי, בזכרוני עלתה לה תמונה.

נטשתי אנשים רבים בחיי, אפילו לא זוכרת לטובת מה. המחיר היה
כבד ואני כבר לא בטוחה. עכשיו כבר רק מתגעגעת בתחושה של החמצה.

מילים באות להן בחלקים, כמו בתפזורת, לא ברורות, לא קשורות.
כאילו מחפשות כיוון, או רעיון או משהו שיאחד אותן ביחד, שיצור
מהן משהו גדול יותר, שבסוף הכל יסתדר.

היד שלו נוגעת ביד שלי, כנראה במקרה. ואולי לא? מפנה את ראשי
לכיוונו, מתבוננת בפניו, מנסה לתפוס את מבטו. חשבתי שראיתי את
ראשו מסתובב במהירות כשאני סובבתי את ראשי. הוא עומד קרוב אלי,
מתמכרת לבושם שלו.

-תגידי את מה שנפשך זועקת כבר מזמן, תגידי הכל.
-ואיך אני אמורה להסתכל לך בעיניים כשאת הכעס הכי גדול שלי?

ואולי היא בכלל לא קיימת וזאת אשלייה מתוקה מדי. את מעלה את
מבטך מעלה, מחכה לתשובה, לתגובה, לאהבה. אבל היא לעולם לא תבטח
בך, לא תסתכל עלייך אחרת, כמו שאת העזת להסתכל עלייה. היא לא
תאהב כמו שאת אוהבת, היא נפגעה יותר, היא כואבת כמוך. גם היא
בוכה עכשיו כשהגשם

- אני נוסעת...
- כדי לחזור או כדי להישאר?
- עוד לא החלטתי.
- ומתי תדעי?
- כשאפגוש את הרגע הגורלי...

איך נתננו לזה להתפרק לחתיכות כל כך קטנות? איך הכל חילחל לנו
בין האצבעות כמו חול. הזמן רץ לו ולא שמנו לב, פשוט לא שמנו לב
איך הכל נעלם. והאהבה תישאר שם, אך אתה תתרחק לאט, והזכרונות
ימחקו אט אט. הזכרונות ישארו תמיד מתוקים, כמעט כמוך.




אל הארכיון האישי (111 יצירות מאורכבות)
תפסיק לחטט
באף!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/SashaSmith
יוצר מס' 60417. בבמה מאז 24/2/06 16:16

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לסשה סמיט
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה