|
ואת מה שלא נאמר תאלץ לקרוא בין השורות.
יותר ממה שיודעת להגיד, אני יודעת
לשתוק...
מדוע הרשיתי לי
לסבול כה רבות
מדוע לא צחקתי יותר...
|
את זכרונך האחרון ממני
מחק מרקמותיך
ואז מלאנו בשנית
באהבת עולם
אין-סופית...
|
איך תוכל היד
שהרימה אח מאדמה
לבנות משכן לאהבה
|
אהבתיכם,
האמינו לי,
רק זאת.
|
כואב לי ככה,
איתך.
הנשימה כבדה עליי
בליבי תרבוץ צינה.
|
יום אחד אתה תמצא.
זה יבוא אלייך וזה ישתלט עלייך-
זה חזק ממך...
|
למה כל דבר מזכיר
ותמיד צמרמורת בגוף
|
מיליתי דקותיי
מילים בטלות,
ריקות
|
אוסף את עצמך
פיסה אחר פיסה
|
עיניך כמראה
ובם חיי נראים.
צלולים,
ברורים,
אין לטעות בם.
|
כאן במקום הזה
נפלתי ברישתך,
וזו לי
לא פעם ראשונה.
|
את בוכה עכשיו
נהרות.
זה זמני,
הם אומרים לך,
|
ופתאום ברגע
הריח שלך
עולה בי.
|
אז הלבד איתך
הוא קצת יותר ביחד
מלבד
|
תן לעייפות לגווע
בלילה של שלווה,
ואז דבר איתי
כשאהיה צלולה.
|
היא שקטה.
היא צוחקת.
היא תמה
וזכה
|
הבטתי בעינייך
וראיתי הכל.
ילד בלגן.
|
שוב טעם חלודה מר...
העולם מטשטש, מתעוות...
ואחר-כך שוטף הנהר...
|
אני צועדת לבד
והרי כך היה מתחילת הדרך,
כך היה
מעולם.
|
לאחר המילים
נותרנו שותקים.
שקטנו כך זמנים ארוכים
במעמקי העיניים אין אויר לדבר
|
להיות פה,
לא קל,
לעתים ממש לא נסבל.
|
איך לצייר
את רגשותיי כלפיך?
ואת דרכי אלייך -
איך לטוות?
|
תן ידך לי
תמוך בי
עזור לחתוך
בבטחה
|
נשפכים רגשות כמים
מילים כדם ניגר
|
לאהוב זה להרגיש
ולהרגיש זה להיות פגיע.
פגיע זה משהו
שאינך יכול להרשות
|
בניין,
מדרגות,
חלון,
אין סורג -
דשא...
|
ואם במסעך תגיע
בלא כוונה מיוחדת
אל השביל המוביל
אל לבי
|
ילדה
הלא כבר צפית
ביותר-מדי סרטים,
על נסיכות ומלחמות ואבירים.
|
הן קוראות לי, פיסותיי,
מבקשות לשוב ולחברן
לאחות את הרסיסים
|
ולמדת
לשתוק עוד
ולשתוק לעד.
וכעת
בבכי שלך
הדמעות יבשות
|
איך אסביר - כך שתבין
אושר איננו תחושה...
רגשות צומחים מהבנה,
מכבוד וערך ועדנה...
|
ובלילה
כשאני בוכה
אתה לא כאן.
אני מתהפכת לצד השני
|
נוסעת מכאן.
מתרחקת מהר
מהר שלא מתעכל,
לתמיד אולי
אולי להמון
|
עכשיו
כשאתה רחוק ממני,
אולי יותר מתמיד,
איבדתי תחושה
שלך.
|
בלב כבד
בנשימה קצרה,
אני משחררת אותך,
מרפה מהלב.
|
ועכשיו שנינו.
אתה.
אני.
בחדר אחד,
לבד,
|
המילים הן ריקות,
כקליפות יבשות
|
האור מטולא בקרקע
כמו בשמיכה ססגונית ויפה
שהכינה סבתא טובה
פעם.
|
אילו הקשבת
היית שומע.
אני בוכה עכשיו,
אתה יודע?
|
בחדר ההמתנה של טיפול נמרץ שקט.
דממה רווית דמעות שיבשו, שברי חיוכים לאים, ספוגי אימה,
המתנה...
כאילו במעבר דרך דלתות הזכוכית הגדולות יש כניסה לעולם אחר...
|
אתה בטח
רחוק כל כך עכשיו
כי אתה לא איתי.
וכשתבוא - תהיה?
|
אמרו שכשאגדל אבין.
בתומי חשבתי כי כשאבין, הכל יהיה פשוט יותר. אז זהו, שלא.
|
עדיין רואה אתכם. כמו כתמי שמש על הרשתית... הצרחות עוד חותכות
בעורי, בלבי, בחיי... היום אנחנו בוכים. מחר נהיה חזקים. מחר
נאחז ידיים כולנו, חזק, נשמור אח על אחיו, לא נרפה עוד...
נכון?! לעולם לא נרפה עוד!!!
|
|
|
"אנחנו על
השולחן" -
דיויד בלאט
בפרפאזה על דברי
ברודי ( טל, לא
נוויל).
שממית מדווחת
מהשטח הצהוב. |
|
