|
יום אחד הילד התאהב
לא סתם התאהב, אלא במלכה של השכבה
הילדה שכולם רוצים להיות חברים שלה, וכולן רוצות שהיא תהיה
חברה שלהן
|
באור שמש אפלולי של חודש מרץ, כשהאביב כבר הודיע רשמית על
בואו, אך החורף עוד מתכנן לנו נשיקת פרידה קפואה, שוכבת על
תלולית בשדה חמניות ומחייכת. שיערך גולש מעל כתפייך בצורה
פרועה
|
בחיוך מובך, מבט מושפל, את עומדת מולי במפתיע. "לא יכולתי לשאת
את המחשבה שאתה שוכב כאן לבד כל כך, אז החלטתי לבוא ולארח לך
לחברה." את אומרת, כשהחיוך בזוית פיך מתקשה להסתתר מעיני
הבוחנות.
|
אם אני אאמין שיש מתחתיי דשא, אז מה יקרה? שאלתי את עצמי.
ונחתי בעדינות על דשא רך ועדין. ירוק לגמרי. מעליי עדיין לא
היה כלום, אבל מתחתיי בהחלט היה דשא, והוא הופיע איך שחשבתי
עליו.
|
וכל הלכנו לנו, באותו ערב סתווי, אל מול השקיעה, אותה תיארתי
בתחילת סיפורי זה. והמשכנו ללכת, אל עבר השקיעה, אל עבר האגדה,
אל עבר החלום. וכמו לכל דבר טוב, גם לזה היה סוף
|
לרגע חשבתי שמתי והגעתי לגן עדן. שאלתי אותך, האם אני במקום
הנכון. כשצחקת, חשפת שיניים לבנות כל כך, עד שהסטתי את מבטי
שלא להסתנוור. באחת, הרגשתי משוחרר. כאב הראש חלף כלא היה. את
מקומו תפסה תחושה חדשה, לא מוכרת. פרפרים התעופפו בתוך בטני
|
יום שבת. גשם בחוץ. נעים בפנים. לא רוצים לצאת מהמיטה. אבל
צריך. קם, מתרחץ, מתעורר. את נשארת להתפנק לך בשמיכה שמריחה
ממני, או ככה לפחות את אומרת.
|
כרגיל איחרתי בעשר דקות. מצאתי אותה יושבת על המדרגות ליד
הכניסה בחולצה גזורה וג'ינס קרוע. הניגוד של הראסטות שלה לעומת
הקרחת המבהיקה שלי היה צעקני למדי. אהבתי את זה.
|
"רק אל תהיי לי עצובה באמצע הלילה" אמר סער, וליטף את לחיה
בעדינות. היא השעינה את ראשה על חזהו המוצק, ולחשה אל ליבו
"איך אני יכול להיות עצובה כשאתה כאן איתי?"
הוא חיבק אותה בחוזקה, והם נרדמו, מחובקים, מאושרים. או ככה
לפחות סער חשב.
|
האבא פולט קללה
הבת בסלון המומה
הבן בוכה בשקט
הלחי שלו אדומה
|
אהבה שהייתה, ואיננה
ילדים שהלכו ואינם
ורק הלב שלי נשאר
שבור, ספוג בדם
|
אוף
החלטתן לשגע
תפסיקו להיכנס ולצאת לי מהלב
|
רוצים מדי פעם, לברוח רחוק
לבכות גם מאושר, רוצים קצת לצחוק
רוצים להאמין, שיש עוד תקווה
רוצים שיהיה טוב, צריכים אהבה
|
אם הייתה לי אפשרות
להקל עלייך
אפילו רק קצת
תאמיני לי
הייתי גורם לעומס
שיפחת
|
זה פשוט לא ילך, אני מכיר את עצמי
ואני לא מבין למה אותי את אוהבת
ושלא תעיזי, להאשים את עצמך
וכן אכפת לי, מה את חושבת
|
את לי חלום
ממנו לא רוצה להתעורר
משהה את מהלך היום
איתך רק עוד דקה להישאר
|
והדלת נסגרה מאחורייך
והדלת נסגרה על הלב
והלכת לחפש את חייך
ואני במיטה עוד שוכב
|
הכל נהיה אפור
וכלום כבר לא ברור
חי באיזה סרט
שום דבר כאן לא סגור
|
העננים בוכים
בערב מלנכולי זה
או שמא בוקר בא
ושמש זורחת
ואני הוזה?
|
להתעורר בבוקר
אל תוך החיוך המקסים שלך
לחייך באושר
לדעת שיש לי אותך
|
הדליקי לי נר
שיאיר לי את האפילה
יום ועוד יום עובר
גינת האושר בלבי נבלה
|
הדמעות עכשיו, הן דמעות של אושר
וקודם, הן היו דמעות כאב
אני אוהב אותך ילדה, אוהב יותר מקודם
עכשיו זה באמת, זה באמת אוהב
|
אני יודע שביחד זה תמיד מסובך
אבל ברגעים כאלה
רק רוצה שוב להרגיש שייך
עוד פעם להרגיש אהוב
להתגעגע ולשוב
|
אך לא זה מה שיבאס
את רוחך האיתנה
לא הכעס והזעם
לא השנאה והשטנה
לא, אלו לא ידכאוך
ילדתי
ובחשכת הלילה
הישארי איתי
|
הרגעים היפים
הדברים הקטנים
תמצית אהבתנו
|
אנשים מפחידים
בחלוקים לבנים
אלינו באים
ואותנו לוקחים
|
אני מתוסכל
ועל עצמי לא סגור
ועדיין
אני אוהב אותך
|
מתחת לשמיכה
היא מחכה
נשיקת לילה טוב
מיטה צפופה מרגישה ריקה
|
זה משהו עמוק
משהו רחוק
זה כשנגמרת התקווה
|
מתאהבים
אחת בשני
אחד בשניה
את ואני
|
יש רגעים, שהכל מתבהר
ופתאום הכל נהיה מובן
עם מי להיות, ממי ללכת
מה לעשות, באיזה זמן
|
ואיך אני אוהב אותך
למרות כל הסרטים
שאת עושה לי
ואת לא מתנצלת
ואיך בנגיעה אחת
מבט קטן
אני סולח לך
ואת בגופי מתכרבלת
|
אני כל כך רוצה לברוח
רוצה עכשיו לעוף מכאן
לנוח, לנקות את המוח
אבל אין לי איך, ואין לאן
|
לטמון את ראשי בכרית, לשקוע בשינה
הכאב לא ינצח שוב, אני לא אכנע
|
לעזוב הכל, להרפות, לשחרר
להתנדנד על הקצה ולוותר
|
יצירה
טהורה
ילדה
מקסימה
למה התקרבתי
עכשיו היא פגומה
|
לרגע טוב, וזה הולך
לרגע רע, וממשיך למקום אחר
ובגלל זה החיים חרא
או ככה לפחות אני אומר
|
קר עכשיו
ולא רק החדר
ואין דבר שיחמם
כי כלום לא בסדר
ריקנות מתהווה
בחלל האוויר
יושב וכותב
מתכווץ ומחוויר
|
ברחוב, נשכח מלב, רועד ברוח השלכת
כשאין לאן לחזור, ואין לאן ללכת
את העבר מחקת, והעתיד שחור
ואין לאן ללכת הלאה, אין לאן לחזור
|
כשהלכנו יד ביד, אל מול השמש השוקעת
והיום התמוגג, כמוסיקה שלאיטה גוועת
הלב התחמם, מהידיעה שאת איתי
לחשתי באוזנייך, מילות אהבתי
|
ואני חושב, ששניהם הולכים ביחד
ואני חושב, שזה לא בסדר
אבל מה לעשות, שככה אני מרגיש
ואני לא יכול לוותר לחיות בשקר
|
בורח מכאן
בורח רחוק
בורח אל מישהו
שיגרום לי לצחוק
|
אין אישה, אין דמעות
אמר המשורר
ואני מגלה כמה הוא צדק
בכל יום שעובר
|
והרוח המשחקת
משחקים בשערך
|
איך אני אומר לך מה אני מרגיש
איך אני מסביר לך מה אני חושב
איך אני גורם לך להבין, שלמרות הכל
אין עוד בעולם מישהו שאותו אני כמוך אוהב
|
אני רוצה לבד
אני רוצה רחוק
אני רוצה לצרוח
אני רוצה לצחוק
|
אני רוצה הכי רחוק, הכי גבוה
אני רוצה הכי חזק, הכי נכון
אז למה אי אפשר בעצם
לברוח מכאן, ללכת לישון
|
היא גחל לוחשת
ואתה
רחוק משם
גץ שלקחה לה הרוח
|
אם עוד היינו חוגגים
היינו חוגגים שנה
אבל אני טעיתי ו
הכל כבר השתנה
|
מותר לך לבקש הכל, יפה
הרווחת את זה ביושר
|
זה לא שממש חסר לי משהו
חוץ מהרגילים
אהבה וזה
אבל
בד"כ זה לא כל כך מפריע לי
|
לא זה שרע לי גורם לי לדיכאון. כאילו, זה לא ממש עוזר לי לצאת
מזה, אבל חפיף. מה שמדכא אותי בעיקר זה זה שלא נראה לי שמשהו
הולך להשתפר.
|
בשום בית אחר לא ראיתי חדר שסובל מהזיות, או הורים שמתפקדים
כמטאטאים בעת הצורך. אבל אולי כל ההורים מסתירים את הדברים
האלה, כי גם ההורים שלי מנסים להתנהג רגיל כשבאים אליי חברים,
אז מי יודע?
|
לא יודע. עוד לא ממש החלטתי. אבל כשאני חושב על זה, נראה לי
שאף אחד לא באמת יודע. וגם מי שכן יודע, לא יודע שהוא יודע. או
משהו כזה...
|
אני לא אשלח לך עוד אימייל.
אני בטוח שלא אתקשר אלייך.
למרות שאין לי כוונה למחוק את הכתובת שלך או את המספר.
רציתי להגיד לך שאני מתגעגע, עדיין, למרות הכל.
|
ואני כבר התייאשתי מלמצוא, ואני כבר הפסקתי לחפש, אך עוד לא
נטשתי לגמרי את התקווה, וכשאנטוש, או יותר נכון כשהתקווה תנטוש
אותי, אעזוב אתכם. אשאיר אתכם לעצמכם, לתקוותכם, שתאכזב גם
אתכם ביום מן הימים, ואז תצטרפו אליי במקום טוב יותר, או כך
לפחות אני מקווה
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מה איבדת בכפר
יונה?
-את נעוריי |
|
