|
הכל לבן פה. את עומדת כאן, לצידי, מביטה בי. הכל מושלם. יונים
לבנות מתעופפות להן בשמיים. לפתע את מפנה את מבטך, ומתחילה
לצעוד. את הולכת, והולכת והולכת. הולכת ממני. אני מרים את ידי,
מנסה לאחוז בך, מנסה למנוע בעדך מללכת, אך זה מאוחר מדי...
|
כולם היו יודעים אז טוב מאוד
שפרפור חדרים
מסוכן מאוד
|
בדמעות של דם גועש
נבקע ההר לשניים
|
והשמש
יוקדת, בוערת, שורפת
הלמות קרניה ממיתות
והמים
גועשים, קוצפים, עזים
בנחשוליהם יכו סלע
|
על גשר של עץ קפצתי
שובר וחובט בכל מגע רגליים
|
ולפעמים...לפעמים הכל כל כך מואר ורוצים לכבות את האור
אבל לא יכולים
ואז כבר לא מרגישים שיש או אין רעש
ואז מחמיצים דברים שיכולנו לשמוע כי היינו מסונוורים מהאור
החזק
|
מדבריי פחד לבי
מרוחי - נרמסו חיי
נפלו דומם
נעלמו ונתמלאו
|
מי אני? איני יודע. אני צרור של דעות, אוסף של מחשבות. אני
טיפה הנחבאת אל הכלים בתוך כוך קטן, ללא רצון להמשיך הלאה, ללא
רצון לצאת החוצה. מי אתם? אתם אינכם נהר הטיפות הגדול. אתם
כולכם טיפות קטנות שמסתתרות בכוכים אחרים, רחוקים.
|
היא נעמדת על האדמה הלחה, מגפי העור מפיקים צליל מיוחד בעודה
פוסעת בשביל הצר. היא מתקדמת לעבר הנחל הקטן שבקצה השביל,
פושטת את מעטה שריון העור הצמוד לגופה, ונכנסת, מדהימה
וחושנית, אל מימיו הצוננים של הנחל. אהובתי - זינה הנסיכה
הלוחמת.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
הקץ לשריפות
היער.
אמא של במבי |
|
