|
havana33
משראתה את הבית, החישה צעדיה
הציפורים כבר התכנסו למועצות הלילה, רוחשות.
|
הילוכה יחפה על החול החם,
היה כשיר
תנועות גופה מזמור,
חטובה ויפה הייתה ועיניי- כלות
|
חדרו הואר בזרקורים רבי עוצמה, הגנרל נבח פקודות, עושי דברו
חבטו בדלתו עד כי חישבה להישבר- אך איוב נותר במריו.
ידוע ידע הגנרל מפיסטופולוס, כי אם עד השעה 24.00 לא יצביע
איוב בעדו, יפסיד את שלטונו.
הפקודה ניתנה, דחפור הרס את קירות הבית ואיוב נשלף ממיטתו.
|
בשמים עמד ניחוח אורנים
כאלה,
שנראו משתחווים לחומה
|
ערוגות גני נכלמות לא פעם
חסרות מים טובים
|
אבק הזהב שנלכד באור עת שקיעה
כפרפרי הלב האוהב
נעלם עם חשכה
משוטט בארצות נעלמות, אבודות
|
טעמי גופך בנסתרות
שפתיי, מדברות פרפרים בגופך
אני מדבר על עצב גופך החשוף
|
חוזר ולובש אותך ביום חורף קר
עונג מפגש חרישי, סופו ידוע
|
האביב מחייך התחלות חדשות
רוקם אהבות וחלומות
מחבק עדן המיית החיים
|
אם לא לי, לא יהא לאחרת
דבר הגיישה אבה למשמרת
|
עשן קל, מסתלסל מעל גגות הבתים
אוגוסט וקר באדינבורו
הלילות גוועים מוקדם
וחום גופך, כמו לפתן
|
כמו שכחתי בין דפייך, המוני סימניות אהבה
והיית לי, הינומת כלה
עת פסעתי בשביל הלביאות
|
אחזתי בידך
מייצב את גופי בגופך
|
גלים בוכים נשברים
שמש שבעת ימים נושקת ים
באופק נצבעות מפרשיות בכתום- זהוב
על החוף, צעדי יתום
|
אני חולם אותך, געגועים
בחוף הים שנסוג במדבר
|
מאחור, סדינים סתורים רווי סוד
קן רחום קורא אהבה
|
אני נוגע ברחש המילים עלי מים
ברוח הזורעת פרחי בר בשדות
עיניי, עיניי אוחזות בך ולוחשות משאלה
כבליל הכוכבים הנופלים של סאן לוראנצו
|
אלוהי הרוחות המופקרות, הרעות
קדשות הזעם המכות בעצמה
כמו מבקשות לגלות את כזב הזהב
מייסרות, חסרות רחמים
|
פרחים פתיינים חייכו משא גופינו
הרוח נשבה חיבוקינו, עירומים
|
ואעלה אל ההר, במצוות אהבתך
נחמה לא מצאתי
ואשבר לוחות לבי
|
שחפים נוסקים מול שמש
אור ניתז
|
כמו מכתב פרידה מאחר
סימני גופך בגופי, חותם שנעור
|
ירכייך כר נחמה לראשי
ניגון שפתייך אש אוכלה
|
ספינה טרופה הבזיקה על הגלים
מפרשיה כנפי חסד של מלאכים
|
חזרנו וניסינו לדבר בשפת הצבעים
הבטנו בדמעות הכוכבים
|
תמיד יהיו שדות הדבש והחטא הטוב
היותך דוור של אש אהבה בנתיבותיי
|
הדבורים חזרו חפויי ראש
עגלתי מתרחקת, ריקה מגעגועים
|
ומה אעשה בלעדיה?!
כך
שאלתי
במקום בו, פגש הכאב את האהבה.
|
קינאתי הרוח הסורקת שערך
השמש בהמיית גופך
|
נדיבות השקט אחר האהבה
דו שיח של אהבה ויופי
|
רעיתי בך את השקט בין התשוקות
לחשתי, את הרעד בין האהבות
רעבתי אוהב גאולה בבשרך
היום , כותב על עורך, החמצה
|
לא נתת לי מקום לצדך
הדלתות נותרו נעולות
עלתה בי שוועתם מ"מלון קליפורניה"
נותרתי, עם עיניים לאהוב
|
אור הבוקר מסתנן באפור וזהב
סימנים ראשונים, עוד מעט סתיו
עלים עצובים כבר נושרים אבודים
מרמס לימי קיץ אחרונים
|
מקדשך בפדיון אוני
גפן ניחומים את, לי
|
שרה בו שירי אש
כותבת ספר חייו
...
אוחזת בו , במפתח הלב
|
ואז,
הוא אמר לה
בעצב תלדי שירים
והיו המילים
|
אלף סמטאות דמים ואהבה
בעליית הגג הנאנחת חטא
|
עם זריחה, הבטנו בגלים המבתקים את האור
כמו מעשה אהב חוזר, בציר התשוקה
לבוש כצעיף על גופך
תעלומה , חידה ופתרון
|
עתה השליכו אש במכמני הגוף
כמו לטהר הכאב שהצטבר
|
ממכחולי נושרים פירות הצבע של עירי
ואני הילד, רק רציתי לחבור לנדידת העגורים
|
כותב ומצייר עירומך, חשופה
משעבד חירויות אהבה ותשוקה
|
כול מה שרציתי היה
עוגת תפוחים
ואולי, גם שוקולד אגוזים
והנה- את.
|
הכרתי חרגול שניגן דווקא בחורף
כאשר הנמלה הסתתרה רעבה מקור
ציפורים נסו מבוהלות אל ה"אור"
הגיבור מחפש את הזאב בכיפה אדומה
|
דולה ממתקים
עת להט עורי פוגש לדו-שיח
את חמדת גופך המשתרע
|
בחצר ביתי עץ לימון שבע שנים
מחייך פריו בעתו וניחוחו נפלא
עם שחר באה רוח מזרח
שדדה והפילה ניצניו, כאבתי
|
בגדיה כמו נשרו מאליהם
עת אספה השכן אל לבו- לבה
|
מה סערת עלי
עת סלעי בזלת מחייכים
קרצו יצועינו נסתרים
|
אינני רוצה דמוקרטיה בבחירתך
אני רוצה התפוצצות דיקטטורית
|
בלילות אני תר את חיבוקייך
את לחישות גופך על גופי
את השפל והגאות בחופינו
ואת האהבה, הצומחת בלילות
|
אני לך מצע שוקולד
משורר חנפן אוהב
|
חוזר אלייך כמו פלא הצבים
החוזרים אל האור
|
האדמה צועקת כובד גופותינו
עוטף אותך, אהבה ועוד אהבה
|
נע ונד תהיה בארצות האהבה
והלב, חלל בקרבך
על גחונך תלך
והיא- לא שלך
|
סופת סגול עיניה
גופה, מצודת אבירים נלהבים
ואנו הנערים-כלתה נפשנו לשדיה
לרמזי מכמניה האסורים
|
עיניה, סופת סגול עיניה
גופה מצודת אבירים
ואנו הנערים, נפשנו כלתה לשדיה
לרמזי מכמניה האסורים
|
שירת דבש תמרים בגופי
נטיעות חטא קדמון
|
הייתי שורק הגפן
בארצותייך הטובות
|
נוגע בשתיקות
בצעקה העירומה, החשופה
מביט אל בדידות הבריאה
כנפיים סדוקות של פרפר
פלא זעקת הנולד
|
ועמד ופסע לקראתה
מקדשה על החול- מול פני אלוהים
|
החול רך יותר בחוף ניצנים בחורף
התשוקה, קשה.
|
רכבות חולפות בגופי
אני רוצה אותך תחנה
|
עיני הפנסים בסירות הדייגים באגם
הרוח הלוטפת
שירת הציפורים המזייפות לעת ערב
נבואת התנים חדי השיניים
|
השמש ליטפה את הים
כמו חשה את האביב הפורח
את גאות גופך בגופי
יהירות פלאות האהבה
|
שמש בוקר מקשתת את השדות
לוטפת בחמדה ניצני פרחים
מטבילה גופך, עירום בזוהר יום
מקדשת אותך אהבה
|
האביב נראה כה רחוק בחורף
החופים - אבודים
|
מצרים שלך בי
ואין אלוה
מכה בסלע
|
מבקש, טוהר עינייך
לטעום הקפה בשפתייך
|
ואנו יד ביד
תובעים את עלבונה של השמש
|
מגרשי המשחקים ריקים
רוח חמה נושבת
|
אור טהור חודר קטיפת בשרך
כמעט שכחתי, כמה טובה האהבה עת גשם
|
נשאתי שבועתך וטעם שפתייך
היית לי נחמה- בים המרורים
....
ולא אדע איזה כאב גבר
האם, בשרי המצולק או לבי הנשבר
|
שומע את בכי העצים הנכרתים
מות הפרפרים
לשכב על הגב
להביט כך סתם, בשמים
|
שפעת האור החודר, המחייך
קשת רבת פנים של
אהבה תשוקה אהבה
צבעים על פנייך, בגופך
|
המלאכים שלי אינם שומרים עלי
כנפיהם מרוטות
|
מחבק סודותייך כשיר שלא נגמר
עולת מנחה בירכייך חמדה
|
אני מחפש את נועם הוורדים המלטפים
את סוד התווים
|
בלילות לחשו הנערות
כיצד צימח דמו
שמלת כלניות
|
אמרת לי, אל תנוע
אני המפרש, אני הרוח
אוהבת
|
היית לי, רוח טובה רוקמת אור
לחישות זהב בגופי הדווה
|
אחר הלכתי
כמו בחוף ללא תוחלת
לבוש כנפי תיל דוקרני
שותק אותך אהבה
|
אני הולך וחותם את חיי
לעיתים, מבקש לקחתם חזרה
|
עצי הדקל חרשו מזימות ברוח הקלה
ענפיהם מסננים האור על מעשה האהבה
|
נשארתי בודד עם הנשיקה האחרונה
עם הניחוח ההולך ונמוג
החיוך הנשכח, המתריס
|
כמו לא היה הלילה
ואת ואת ועוד- את
|
פותח חלון אל עינייך
ענבר הגוף הניעור
|
נכנסתי עירום בין הסדינים
נקי מאותיות, מילים, שורות
|
היו ימים היית לי קיץ
באחרים, חורף קר
|
שמך כבר דהה על תיבת הדואר של חיי
כמעט נמחק
|
החסד החסר במרחבי זמן ומקום
הזמן האומלל הנוצק כמי קרח
הגעגוע האין סופי
היכן הוא? מה היא?
|
רוחצת בגשם ובאור חליפות
חוצה את הסמטאות
הלב פועם במעלה בהמיה
הנה, כבר השער, כמו תפילה
|
כמו מעולם לא חזרנו משם
מהדם, העשן, הקולות, המתים
|
פנים הולכים ונשכחים, מטשטשים
ובנו צער יתומים אבודים
לילה יורד על אבנים לבנות
ואנו לבושי אשם אוקטובר - בלבבות
|
בוגונויליה אדומת שיער
גבינה מלוחה, זיתים
לחם כפרי, יין אדום
כחול הים והתריסים
|
המילים כמו גמגמו על חלקת גופך
היו לכפתורים הפרומים עת
|
מעבר לגבולות גופך
צבא שלם של אהבה
דהרת סייח עול ימים
לובש את גופך -
בפרחים
|
ממיליון איטלקיות אהבתי אותה
פטריוט... נשבע... באמונה
|
ובלילה ההוא
חג מתן
נשבעו גופותינו אמונים
ואחר,
נדרנו אהבה
|
מה איכפת רמזור אדום
אני כולי אלייך
|
השעון שותק תשוקות אבודות
מתקתק פיתויי געגוע
|
השמש בקעה עם דמותך
עולה עירומה מים
שחר בחוף האהבה
|
מנסה לגעת בקופסת הצבעים
בזיכרונות
בריח האדמה והתפוז
בנשיקה הראשונה
|
מתגעגע, החופש שהיה לי
ציפור דרור פשוטה
"הורה" לאור המדורה
ניחוח תפוחי אדמה ניצלים
|
אני רוקד אותך גשם
בינות קפלי הסדינים הלבנים
|
נועם הסער בגוף המתפתל
הקסם הבוער
מעדנייה רבת ריגושים
כמו מלבישך עוגיות אהבה
|
אהבתינו פנתה לחניון לבבות הלילה
נושק לך
קידה לאהבה
|
אהבתינו פנתה לחניון לבבות הלילה
נושק לך
קידה לאהבה
|
חדוות החול החם בכפות הרגליים
בוהק האור על המים
|
בחורף יחזרו הדובים והקור
במסענו נחפש את אהבה
|
ומשהבחינה במבטי,
חרצה לשון
ידעתי- אני מאוהב
|
הדיונות שלנו ריקות ועצובות
איש לא מנגן לסומק השקיעות
|
כמו המסע אחרי, מטייל בגופך
הילוך איטי המתגבר כסער
|
הים נשא את אהבתה בחיקו
סמוקה לעת ערב, מלאת שירה
ארוגת ערגה והלמות לב
מהלכת יחפה על החול הרטוב
|
נועם הפסגות בגוף הנעווה אהבה
כמו דיאלוג הנץ עם טרפו
|
בסמטאות עדיין קיוו לגשם
לסלק האבק הכבד
הבשורות הרעות
לשטוף הזוהמה
|
עת אש הצהריים ניצתה, ארזנו
מותירים אהבה ותשוקה על החול
|
בימים אלה אני גונב ניחוח האהבה
מנסה לטפס במעלות, לא לשכוח
|
פורט על תווי השכחה
אור חודר בגנבה מבעד
עיניים שומעות וכלות
כמו, מות הכנרות
|
כשחזרו ובאו העננים נושאי תאווה
הייתה זו האישה, כבר שבויה
|
לפנות בוקר,
ירד גשם כבד
גבך מופנה לגבי
הזריחה בוששה
|
כן,איתך אני קיץ
למרות שליבי לא פעם סתיו
|
אני רוצה לספר לך , דווקא
על השקט-שבין המילים
|
ריח העשן ותוגת המתים
צרחות הקשר בגלגלי הסבווי
רות- לא, לא עובר
המלחמה רודפת אותי לכאן
|
יש מקומות שחייבים להלך בהם
כמו חוק הכלים השבורים של התשוקה
|
צחוקה ניגר כמים הטובים
עת רחצתי בשרה
וסכיני גופי תפילה
כשחר העולה , קרבן תשוקה לעולה
|
ליטפו הידיים גווך העירום
שרועה, פנייך אל האגם
|
ולא ידעתי כי עיתים-
גם לשקיעה
|
כמו לטמון הזהב אחר האהבה
הזיכרונות עולים כהבל קר
מייחל בך ריקוד חסידים מנחם
כנר של אהבה, בקצה גג אדום
|
ציירתי מתאר גופך בשפת הפרחים
...
האבקתי בשרך באבקני אוני
רדיתי הדבש, יער סודות נגלים- נסתרים
|
ריח ההדרים נישא באוויר
לובש עליצות על בשרנו החשוף
|
הסקסופון שלי נותר פצוע בפינה
הקיץ רחוק ובוכה
|
רק צריך לתור אחריה בכדי שלא תלך.
הלכתי לישון והיא לא היתה,קמתי והיא עודנה איננה.
תרתי אחריה בין אנשים ולא מצאתיה.
|
אור אחרון ירד על ההרים
כמו נבזזו יצירות האלוהים
בדמע אהבה כוזבת, אבודה
כמשיחת מכחול- חסרה
|
עת הייתי חג במעונך
אהבתי בערה בחופייך
אודם שפתייך היה חותם בבשרי המלוח
פירות תשוקתי נאספו מגופך
ידעתי - זו אהבה
|
אשרי הגבר אביב בחצרותייך
אם תלכי, לא אהיה
|
המנעולן הראשי
אטם עיניים ואוזניים
|
מלקוח האהבה ברחובות הקטנים
בואכה הנמל
עת הירח טובל במים השקטים
וז׳אק הדייג מפטם מקטרתו הישנה
|
כשהשמש שקעה מעל ההר ומשה בושש
מצאתי נתיבות לעגל הזהב הרחום בגופך
|
בחרתי לנוס לחופייך הטובים
לחמדת האור בינות
|
צליל תמים של חורף
נסדק לפתע בשברים קשים
אכזר היום העולה
מדוע הכפר רוצה להפוך לעיר?
|
ארוטיקה של ים מתחנף
לוחכת את כפות רגלייך
משלחת הגלים לרגל ארצות בשרך
כי טוב
|
סוערת כמו ניו-יורק בחצות
רכה כמו פריס לעת ערב
עת עלו האורות
חושנית כניגון בחצרות הוואנה
רוקדת גופי, כמקצב הבוזוקי ביון
|
מצע העלים הנכנע למשא הגוף
פרץ טללי אהבה
|
לא פעם, לחש צפע מדרדר כמשאית חסרת בלמים
מעלה שאגת ימים קשים, מרים
|
רע הייתי בבואי ורע בלכתי
על מפתן ביתך, דבש לא הנחתי
|
לעגו הגלים
הלוך ושוש הלוך ושוב
|
זבחי הגוף הנעור, לא נכנע
פרוס כמאפה שוקולד חם
|
להיות איתך,
כול השמש כולה
|
אמרת, כאן חלונות בכול
אין צורך לפתוח חלון
פירורים על שפתייך-
נבלעים בשפתיי
|
כמו ציפור כלואה החובטת בקירות סגורים
רוצחים בסתר, מילים ועוד מילים
|
ציפורים עפות, ציפורים עפות
כמו פרידת סכינים כואבת
נפילת תהומות ללא עוצר
תהיית הפנים הנעלמות
|
משנפתחה הדלת, ירתה ללא היסוס
פעם ופעמיים
|
שלום לך יקרה,
אני הולך
אל תמחקי את שמי
|
אתה מת
והיא איננה האלמנה מאפסוס
אתה, עדיין תלוי
|
עתה, החלו קרני השמש לצייר על גופך
בשמים, להקת חסידות מתנגנת ברוח הקלה
|
יוד בזרועותיי, כמו הפתעה
ספינת תקוותי במעגן גופה
|
כמו מגלה ארצות
יבשה, יבשה, יבשה
ארץ חמדת אישה
|
ואתם שם
קוראים מהאדמה השותקת
|
רוקד את הציור העירום
כמו גרזן חיבוק העקרב
אסימון אהבה שאבד
|
עיוורים אנו למות הוורדים
ורק השק-ט
נותר מנוול.
|
כמו עת הסבת את גבך לליבי
ודמעותיי בקעו יבשות
|
אל תשלחו ידכם אל הנער, הניחו לו
ראו, מתנה הוא אהבה עם פסנתר
מחבק את התווים , טועם ניגון הדבש
אל תשלחו ידכם, הניחו ללבו
|
זה זמן רב
לא שמעתי ממך
ביננו ים גדול ולב נשבר
|
כנבואת משיחי שקר האהבה
רוחות מיללות איוב אהבה שחלפה
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
טוב ככה:
1. השארת ביום
שני את שקית
הזבל בבית
כשיצאת לעבודה
2. אתמול לא
מסרת לי שדנה
חיפשה אותי
3. אני מאד
מאוכזבת שלא
הלכנו למופע של
החלילנים
ההונגרים.
מה יש לך
להגיד?
בני זוג בתהליכי
תראפיה על- בסיס
בואו נדבר על זה |
|