|
הפרחים כבר שבועיים מחכים שדינה תבוא לצבוע אותם
|
השמש תמיס את הירח הקפוא
והאור יחדור מבעד לדופן המחצלת בחדרי.
|
מתישהו בחופש של 2007-2008
|
ברפיון שרירי האחרון
אפלוט את שאריותיי המודחקות
ויזנקו הם ממני החוצה כאסירי-נצח משחוררים.
|
שמים כחולים אפורים
עושים לי חשק...
|
הכל זה רק אור ניאונים בוהק
|
באמבטיית דם טבלתי ראשי.
חבול ומוכה נותר הזיכרון המתוק.
|
הגיגים מתוקים, קריעות
טל בבקרים חורפיים.
|
המסדרון הזה שוצף ריח זיעה,
אבק ונוזל רצפות סוג ג'.
|
מבעד למסגרת משקפייך הבורקות,
הבטת מבט אחד של
כנות ואמת.
|
אתה יושב חצי מת,
עטוף בתכריכי החיים.
|
הסוסים רקדו באוויר
וכרכרותיהם העיוורות נכרכו סביבם בפזרנות
ואיפה הייתי אז,
|
ריבועי אותיות
מסתדרות למילה.
עיקולי הניקוד
רודפים
אחרי,
|
ידים ארוכות וישרות
קדות קידה
לנכנסים לממלכתם
|
בבקרים החמימים חתמתי הסכמים עם עצמי
להתנחל רק קרוב לבית, לערום בשקט ומרחוק ולאגור מתחת לבלטות.
לגמגם קירות?
|
האוויר הגס מתפזר בחלל,
והחלקיקים
רוקדים
בינינו
|
סנדלים מטונפים, ריחות טיגון
וחום מבעבע בסמטאות
|
בשילוב של עיניים עצובות
מבט מושפל
ולב קירח,
אני פשוט נוחתת באגרסיביות
מקווה להתנפץ לחלקים גדולים
מספיק כדי שמישהו יוכל
לנסות להרכיב.
|
זה מזכיר כאב בטן ישן ומוכר
שפצע אותי
|
כשהיינו
וחיינו
הניילון הדק
לא נקרע.
שניה אחרי שניה זלגה.
|
קרמל שקוף
נדבק
לדפנותיי
הנמסות
ומתפוגגות.
|
שם על עצמך תחפושות
מתכרבל עם הנשימה
שחזרה לבקר.
נאבק להוריד את המעטפת,
|
האביר בשריון החלוד
יצא לחפש לו נסיכה להציל.
כששקיעות דעכו בין שעות מתות
חיבלנו במערכת השמש
ותלינו כוכבים עם אטבי כביסה.
|
הקרביים מתפזרים באוויר ואני קצת
מתבלבלת בין פה לשם.
|
להתמוסס עם השקר,
להצמיד את האורות.
לתת את
עצמך לעולם.
|
אני מכירה אותם, את הזיכרונות האלה שצפים בשנייה
ונאלמים. הם נבלמים לי מתוך הגרון ויש הרגשה
של חנק כמו גוש שיער שנאכל ונתקע במורד הגרון ומציף את החנק
ולופת ולא נותן להם לברוח.
|
והערפל כאילו מסתדר לשורות שורות של
בהירות מסנוורת.
|
דג מלא עיניים בנהר שמוביל
למפל שחוט.
באדום כתום אצבע
אדמתי, רכה כבד כותנה.
|
זעקתי -
לצאת מגוף החימר הזה.
תפסיקו לפסל בי
כאוות נפשכם,
עייפתי.
|
אנחנו יום אחד נמות וזה בלתי נמנע
אני מנסה לעכל את גוש הידיעה שאת מתעכבת מלמסור לי
אבל אסור לי לעצום עינים
ובטח לא לוותר
אולי יום אחד תלכי?
|
מצד אחד
כופתים לי את העין
הביכורים הזהובים מעתעמקים
|
האור יחדור מבעד לדופן המחצלת בחדרי.
|
מעולם לא היה ארוך כמו האורך של אותם אחרי הצהריים
יום שישי שליו הרגיע מאחור והרגליים השתחררו
כמו קפצונים על רצפת המטבח
ניחוחות בישולים נטפו לנחירים.
|
אולי
כדאי
(עד מתי)
לשכך את הרגע
|
מי כבר יבחין בגובה המים,
ויבין, אלה רק פיסות
מתכת שמתערבבות.
|
ואת תתכווצי
הו, כמה שתתכווצי
עד למילימטר גובה
וגרם של משקל תתכווצי לך
|
כשהייתי קטנה, רציתי להיות בלרינה, לרקוד לתמיד ולהיות הכי הכי
גמישה מכולם, רציתי שכולם יסתכלו בהערצה... שיגידו: "זאת הילדה
הכי יפה שראיתי בחיים", לפעמים נדמה שאף אחד לא אמר את זה.
|
מושפלת.
נפלת.
התערבבת עם החול המלוכלך.
כמעט כמוך.
|
ואת מעלה את כל הפגמים למעלה, כמו היית גלגל הצלה, וזה עושה בי
צילצולי געש ואני גוערת בעצמי לצאת להילחם בך, ולשסות גם בך
קצת מכל האלה - שלך. למכור את עצמי בזול, קדימה, כמו סוחרת
משופשפת בשוק.
|
כך היינו מריצים סרטים הלוך ושוב כדי לראות את אותו הקטע
בדיוק. שוב ושוב.
|
צלילי קסילופון, ומצילה ופעמון רוח, רוצחים את צלילי השופר,
בדמו, בדמו הנעלם אני מבחינה, ובתחיית נשמתו הצועדת לידי.
|
הרכבת דוהרת על מסילת העור. עוטפת את כולנו, מוחצת חזק-חזק
ועוברת עד שכל מיצי העין יוצאים ומעוורים אותנו כמעט לחלוטין.
כל גופותינו מתכהות ומתפקעות לגרעיני חמנייה מפוצחים על רצפת
אצטדיון כדורגל.
|
הנה הם תוחבים לי צעקות לכיסים;
'קראי! קראי!
אנחנו עצים נורא מעניינים.'
ואני שואגת בפעם המיליון: אתם לא עצים,
רק מזכרות אנורקסיות
מהטבע.
'המילים נורא חשובות,
את תחכימי.
|
ילדה ערביה חמודה, עצרה אותי בטיילת ביפו, צעקה לי "אני! אני"
מתוך המגלשה, אחרי בוק שלם בחרתי את התמונה הזאת, סתם החיוך
הזה שבה אותי.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
הי, אתה!
כן, אתה שקורא
את הסלוגן שלי!
נכון שהוא
מקורי? |
|
