צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

בוקר. אני ואת צריכות לנסוע לאנשהו.
אני מגיעה אלייך למיטה, ומעירה אותך.
אוף, כמה שאני אוהבת אותך. איזה כיף שאנחנו נוסעות לנו.
ברור שאת לא יודעת שאני אוהבת אותך.
את יודעת, אבל לא עד כמה.

הייתי כל כך מבוהלת. מה זה? זה לא ייתכן! מאיפה זה בא? ולמה?
איך לא היו לי סימנים מקדימים?
וזהו. זה קרה; הפעם הראשונה שהרגשתי משיכה לבת.

יש מלאך בשמיים.
מלאך ששומר עליי.
ועל הבנים שלו. ועל האחים שלו.
המלאך שומר עלינו שלא יקרה לנו כל רע.
טוב, לא הרבה רע.

אני מגיעה לבית שלהם כדי לאסוף אותם ולנסוע לדוד שלי, לליל
הסדר.
היא נכנסת לשירותים. אני שואלת את סבא שלי אם הוא זכר להביא לה
מכנס להחלפה וחיתול. לא, היא לא רוצה חיתול.

היא נסתה להתייעץ איתו.
היא נורא פחדה מהמוות בתלייה.. גם מהירי... אבל בכל זאת נסתה
להגיע להחלטה על איזו דרך עדיפה למות.
עמי לא הצליח לעזור לה בהחלטה.
היא חשבה על הירי.

אני צריכה להעיף את השחורים.
לסלק את המלוכלכים. בלי לחשוב פעמיים!
את השמנים מדי, את הרזים מדי.
את הסוטים מדי, את הנוטים מדי.
את אלו שנדבקים מדי (התלותיים) או את אלה שבכלל לא נקשרים
(חסרי חוט שדרה).
את החריגים.

נוסעות לצפון. בתוך מכונית של אחת הבנות. אנחנו חמש.
אני יושבת מאחורה, באמצע, ואת לימיני.
באמצע הנסיעה, אני יוזמת מעשה שלא מאפיין את החברות שלנו.

אני בדרך חזרה לביתי. מהקניון.
אתה הולך מולי.
אני עייפה.
גם אתה נראה עייף. למעשה, סחוט, מת.