|
בפעם הזאת לא יתקפל בי
דחוס ופועם
הגעגוע
|
אתה משכיב אותי על קו פרשת המים
ואני מסתעפת
האם גם אתה מחליק על צלע ההר
האם נקווה יחדיו בעמק
|
עומר משתתף בטקס יום הזיכרון
זו השנה הרביעית.
כל המתנות שהביא לאבא יכולות להעיד:
בשנה הראשונה הדביק
|
עם כל נשימה שעוברת
גרגיר חול נופל דרך חריץ הזכוכית.
|
בת הדין הקטן
של אני
מרשיע אותי עכשיו
|
הקומה השישית אדומה
רותחת מצלילים
מכל דלת מתערטל צלצול
מתפתל מהסבך אל החופשי
|
רצוצה
לכן שוקעת
לשינה,
אבן נזרקת לתוך אגם
|
הזמן
רק מרדד את עברי
כמו פסטה טרייה
שתכף תתקשה
|
אני מצטערת כל כך
על שלא הסתכלתי על עצמנו מהצד לרגע
|
הוילון מרחף לו
עגלגל,
כנושא בבטנו
את עוברו
|
ציפור שיר מורעלת,
צעירה מדי
|
אדמת טרשים עכשיו מובילה אותי
כמו נוזל
מפורק לדלתאות מסועפות
|
בין התריסים
כלוא הרוח
לוחש בחרישיות,
בעוד עיני דומעות.
|
אני נכבית אל צל
ההר הקירח
יש בו הדים של חרולי עצב
|
כרגע בשביל שאוכל לנשום
צריכים לחפור אותי החוצה עם מעדר
|
חשפתי את פני מתוך שמיכת הזמן
כמעט ונישקתי אותך במלוא נשימתי
שאפתי לאט את האויר החדש
|
אני מגלה פרחים
מתחת כל מני אבנים
|
איתני השמיים
מחוברים למצב דעתי
במיתרים מתוחים
|
מה זה משנה
בעצם
בכיות קטנות מתאספות
מתפזרות
|
לעת שינה
קשה לעזוב את העולם
בייחוד כשאתה עסוק בלשתות את החדר
וכל שחסר בו
|
ככל שהמחוג
נוסג מהשתיים עשרה
עם תקתוק חרישי
האיפוק נוטש מימדיו
|
בידי
זכוכית מגדלת חוקרת
פרח מתמתח
בידי
|
כמו צבא שאת אויבו לא מכיר
אני הולכת
וחירשת
ואינה.
|
שיער צומח
כמו עשב בין אצבעות סלעים
אל בטן הכרית
דוחק דקות לצידו השני של מטבע
|
איך אדע שמראות עיניים
אינן רק משחקי אקסיומה
בכרכי פיזיקה
|
שמות של אירועים
שרואים דרך אישוני
משתקפים על זכוכית
המראה הקרירה
|
פצעים חדשים מנצנצים
במפגשי החוטים החותכים עם בשרי
כמו טיפות טל ארגמני
|
עוד כמה שנים
אסחט את עטי
ואדקור עורי
|
ושוב
כעובר זקן
אני שולחת ידיים אל החוץ
|
הוא נדחף ממני החוצה
יש שיאמרו נ ו ל ד
יש שאין
וכל סוף חורף להתנפץ אל טל האביב
ולהתאדות כליל סיבי יבש
|
הסוד הרועד שלי
זולג לאט בין חריצי ברגים רופפים
|
תכי חזק
חזק יותר
תרגישי את נשיכת השוט בבשר
תכי אני אומרת לך
|
מרגע שנפלה ההחלטה,
נחבטה המטוטלת
|
אבריש פעמוני מרתף
המלצלצים אל לב
אדמה דשנה
הרה לגלעינים מצוצי בשר
|
שרירי הם בוכנות -
האם זו את שקראת תיגר
על תנועותי, האם
|
אני רוצה לקטוף זר של ערבולים קטנים בבטן, ולדלג מעל קשתות של
שמחה, ולבכות דמעות סוכר כמו בובה של ילדה.
|
או שארחף
ואקרון
כמו שמש צחורה
ועל שפתי תבוא אותה הנשיקה
שתעקצץ במתיקות
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
