|
תראו את דניאל, איך שהיא חיה על הקצה, וכמה שהיא כל כולה אשת
העולם הגדול.
בכל ערב, כשהם יושבים ליד שולחן עגול, דניאל מגישה פרוסות
פרוסות מעצמה. כאלה רזות וחיוורות והעולם הגדול אוכל ואוכל ולא
שבע אף פעם
|
יש לך מפתח בין השיניים
והוא משקף
שמש אכזרית של חשוון.
|
תלתליך צחורים וחפים מאשמה
|
בשתי ידיים והן
קפאו והכחילו
|
ממוללת בידיך את אבק הוויתך
זכרונות קוצניים,
חותכים פותחים קרעים קטנים באצבעותייך
המחוללות בינותיהם
וטיפות דמך
(- כבר לא זוהר באור כחלחל -)
טופפות אט אט
נספגות חלקית בשטיח הפרוס למענך, למענן,
בהתאמה חזותית
טיף טף טיף טף
|
הדייר ביקש לצאת
חתכתי את גדר נימי - התיל
|
בשבילי היית בלדה
סיפור אהבה מחורז
בשבילי היית בלדה
על רגשות נעולים בארגז
|
התגמע את כאבי עד תום?
את יין אישוניי הרושפים,
|
כל עוד אין
אפס
בקוביה,
יקירתי, את מחוץ למשחק.
|
עוזב את הכל
מתמסר למכחול
מצייר אהבה
מחפש בה תשובה
|
מי הרג את התקווה
וממה הרגש מת,
מישהו יודע?
|
שלהבת חולמת להטיס עפיפונים מגג
של בניין גבוה מדי.
היא תצית עוד סיגריה
וכמה ניצוצות ירכנו מבעד למעקה ויתפזרו עד לסוף העולם.
שלהבת תנער את לב הקרח הזה שלה שנכווה
|
הבוקר פולש פנימה, מדלג בקשתות נרחבות מבין חריצי התריס, אשר
למשך זמן כה ארוך ידעו רק את הלילה. אני בוחשת שני ספלי קפה,
אחד מתוק, אחד מריר, ותוהה אם אתה יודע כמה יפים הם הריסים
שלך, כשהשמש עוטפת אותם בפלומה זהובה.
אנחנו יושבים בגינה. בין לגימה ללגימה
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
עצה לכל
הנבלנים:
לעולם, אבל
לעולם, אל
תפרטו עם
מוסקה.
סוניטה נזכרת
בהופעותיה ביוון |
|
