צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

גופך כמו בובת חוטים ללא רוח חיים... מניחה את ידיי על החזה,
מרגישה את פעימות לבך כה חלשות.
הקצב נעלם אט אט, הניצוץ במבטך כבר אינו שם. אור הפנס מהרחוב
משתקף בדמעותיך הזולגות על פניך.

יום אחר יום נחשף מולי חלקיק חדש שהרכיב את הפאזל האינסופי של
אישיותה המסתורית. אך הבעיה הייתה טמונה בכך שעל כל חלקיק חדש
שגיליתי, התווספו שניים חבויים מהעין.
איזו הגדרה לא היה ניתן להעניק לה, אך יחד עם זאת, כל ההגדרות
ביחד לא אפיינו אותה מספיק טוב.

היה אדם. איננו עוד
והוא... והיא... והם... והן...
אני תוהה אם יש כאן ערך
אם יש כאן צל בכלל של הספק?

מבט ועוד מבט.
כבר שני בני אדם.

רק תסתכלי לו בעיניים,
והוא אותך יאהב בחזרה.
תחת טיפות הגשם המכות בעורף,
הינך נרטבת על המדרכה.

היי, ילד, דמיין תמונה:
גופות האנשים מושלכות על אדמה.
צעקות מסביב, הלם ודם.
זאת המציאות שלך, ילד, מה אתה נדהם?!

ואולי יהיה ביכולתי
לשכוח אותך.

רסיס של כאב
מתנפץ בתוך הנפש

היא עומדת שעות וסופרת דקות
חבורות בידיים, רגליים וגב
פצעי דם ושריטות, מבטים, עלבונות
עפיפון בשמים, הוא רחוק, הוא כבר עף

כשם שדמותך תופיע מול עיני
גופי ירעד, ישתחווה אל מול השחר
תסבירי לי למרות שדבר לא ישנה
צל דמעותיי נמהל, גופי נמכר בסחר.

קצת קשה לצחוק
מתוך בועה של עצב,
מתוך מתיקות מלאכותית
של תמימות
אשר חומותיה נבקעו כבר מזמן.

לקחת עפרון ולצייר
את תווי פניך בדמיוני,
לחרוט אותם בליבי לנצח,
שימשיכו להכאיב,

במקום שבו שותקים כל קולותיי
וצל גופי נמהל בתוך ירח
תהיי איתי, חבקי אותי, מחי את דמעותיי
תרצי שיבקע שם מגרוני שוב קול שמח

אז את יושבת ובוכה עכשיו. אז מה? מישהו רואה את דמעותיך?!
אז נכון שאין כבר כוח. אז מה? מישהו יפצה אותך על זה?
מה השעה כבר? שתים בלילה? האם השחר יעלה מתישהו באופק?
כמה דמעות את יכולה להוציא מעצמך, ילדה?

אני מנסה לחשוב, אך במקום לפתח קו מחשבה הגיוני, שאלתה חוזרת
בראשי ללא הרף, ללא שום סימן שתיעלם בקרוב. אינני רוצה שתיעלם,
אך התשובה מאחרת לבוא. רק כעת אני מבינה שהזמן עצר מלכת מאז
שהיא שאלה אותי את זה בפעם הראשונה. אני יודעת שלא אשכח את
היום ההוא לעולם.

יורדים קצת למטה וכבר נהיה קשה יותר ויותר לשמור על הדברים
המורמים, על הדברים שהנפש צמאה אליהם, אותם הדברים שנוגעים
בלב, חודרים עמוק ומרגשים כל פעם מחדש.
נהיה קשה לשמור על צלם האנוש שניתן שם, למעלה. החברה מכתיבה
חוקים, מגבילה, כולאת את העולם בסורגים...

אני ממשיכה ללכת. החשכה מתחילה לרדת על העיר. לפניי גשר. אני
עולה עליו. מתיישבת על המחיצה המפרידה בינו לבין התהום. בין
החיים למוות. בין חושך לחושך. אין הבדל. אולי שם ישנה תקווה,
אני תוהה. מה יש לי להפסיד בעולם הזה?! אין לי כלום. אין לי
דבר...

כל לילה מביא עמו תחושה מוזרה... תחושה של געגוע עמוק... עמוק
ועם זה שלו. געגוע שנמצא בפנים כל הזמן. מדי פעם מאיים להתפרץ
בבכי, אך אינני נותנת לו. מחזיקה אותו בפנים... יחד עם הגעגוע.
ורק כמה דמעות בלתי נראות מתחילות לזלוג על הפנים.

מישהו נאטם בתוך שגרתו, מישהו רגיש ומישהו מרגיש. יהיו עוד
אנשים למיניהם בדרכנו, מאחד נרצה לברוח, לשני נימשך עם כל הלב
והנפש.
כל יום נקום ונעברו בציפייה לדברים קסומים שייקח להם עוד זמן
רב להופיע בחיינו.