צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

הוא: הכאוס, זה מה שהולם אותך, הכאוס.
לא מילים יפות וחיוכים בתוליים.

איך נעשה שהכבשה תהיה שלמה והזאב יהיה שבע?

יכלנו לחיות כאן לנצח, פרופסור. באמת שכן. אבל המיילדות לא
מסכימות לבעלי נכס לנשוף על הגופות הטריות, על אלו שחשקת.

כמו נקודה וורודה בנוף
החורפי

חול הים הרותח

אין טעם לשתיקה -
כשפעם ידענו שהיא מתוקה אך חמצמצה.

אמא, את כל כך יפה, כשבטנך חלקה - ידך בהירה וקפואה,
אך את רגילה

צינתך בעורקי

ושוקולד לבן נמס על פטמות וורודות.

בעת זו, שמלתה נקרעת, נפרמת מתוך שלמותה המתוקה

אצרח אותך החוצה ממני, איוולת מקודשת

קורעת מעלי את חולצתי
המחנק, בינו לביני לא שוררת לה שמש.

בסופו של יום,
מתעטפת בתכשיטיך
והולכת אל החלום,
כאילו לא היית מעולם...

הכינור המנסר, חותך הערפילית
חוצה את הלילה בינינו.

ואת,
בטיפשותך הגדולה,
מנסה להשיג את הריקבון הבלתי נמנע של החיים.

אל תשאל! אל תשאל איזה קטע היפוכונדרי היה לי.

אני אמות לצליליי הסונטה הזאת.
ואת תעטפי אותי במיטב מלבושייך, תתבוססי ערומה באפר מותי.
אני בטוח שאני אחייך אלייך ממעל,
ואת תצחקי.

הבריח מת, וגשם הרקטות הותיר אותך רטובה במיטת המוות שלך

שבחלום כה צלול, היטבתי עוד יותר לראות,
חלל מתפתל- כאופי הפיתון.

אני עומדת מהצד ורואה אותו.
משהו לא מוגדר
ערפל דליל
לטאה המשנה את צבעה
אנימציה ההופכת צורתה.
אבל מי אתה בעצם?
מי זה אלון? איפה אלון מסתתר?

מתוקה - מרירה שפתך העליונה,
האומרת את כל מה שתמיד רציתי לשמוע.
עצב בקולך

קרניה המזוייפות של השמש שוב חודרות באיטיות, כרעל העכסן,
מחליאות את שביל הווריד, על פיסת עור, נושכות מבפנים...

אתה הזימה המלוכלכת שלי
ומבטייך ומגעך מכתימים את טוהר מחשבותיי

אנשים מתחבאים, אך אני רואה את הפנים -

נוזלים קפואים, אני מחייכת,
יתומים מכפות רגליהם של ילדים נשיים בשעות הבוקר החמקמקות.
והניצוץ אותי רודף
במרדפו חוצה איתי ערים, כפרים ומדבר אחד, ערום משמץ אנושות

בתשוקה הירואית- בוחנות כל פיסת בשר נושם וחי.

ספירלות מביטות אל תוך כורי נשמתי

ולא משנה בכלל עד כמה העב בינינו יגדל,
עד כמה תתעצם היפעה

ביום שבו התחילו להמית בשוגג.
קצף הים הוכתם בדם,
קצוצי גבות, כרותי אוזניים,
שרים את שירם הלילה.

כעונג הדור פנים המתפתל בנעימות תחת עורי
ומרטיט את ליבי מאושר

צווחתך מחרישת האוזניים
נשמעת למרחקים.

גנבו את תומתך
הותירו אותך כולך...
זונה.

היכן שלא נגעתי אני רוצה לגעת
לדעת את הצמרמורות הקטנות
שעוברות לך בין הרקמות הקטנות

גם אם מליחותו של הים תצרוב את עינייך הנוצצות
נוטפות תאוות חיים ועונג רהוט
גם אז לא תחדל מהים, מכוחו של תאבונך.

מטפחת לילותיה בשנאה צרודת קול ומוזנחת מראה.

קשטי לי את חדרי שלי,
קשטי אותו כאוות בשרי.
במוטיב השעונים.

זה כמעט וכאילו

כמו היפוכונדריה, אובססיביות לצורך מעוות.
במלחמה הזאת הכל הולך.
( אפילו זה שגדעו לו את הרגליים).

אני רואה טלוויזיה,
והאנשים יותר ויותר פתאטים.

הן די עצובות,
המחשבות שעליהן אני חושבת.

חישפו בעיניי את האמיתות הגדולות ביותר.
הזעזועים הגדולים ביותר יתנו לי מנוח ותשובה,

מטה את ראשי בתשישות ומלמלת מילים אחרונות.
"Now I know it's time for us to fade..."
רע לי להרגיש ככה,
כשאתה אינך.

הטרוף היפה בהם גודל ומתחזק עם על נשימת אבק שאני נושמת.

פה את שעונה על כתף האלוהים המתפרקת,
זו שחורקת, גוערת

לא אשוב לאותם שדות מוכי אימה, לצבע הארגמן הבוהק בדרך
השתקפותו בתוך עיניי ומסתלסל במתיקות בין מרחבי הירוק העצום
הזה.
עד שלא יחדל לו רחש הצרצרים המטריד אדם במנוחתו, עת ליל.

אני מצדיעה למוות. הכוח הכי חזק שקיים.
זה שמשחק בכולם במשיכת חוט בלבד. זה שמתוכו ציניות חסרת
מעצורים - נשפכת.
ואידיאליזם בגובה סוליית הנעל.

עקב הפריצות,
כולכם מתבקשים לעמוד דום.
לתפור את הפיות שלכם, ולסתום.

הדודים ימחאו כפיים, העצמות יירקבו.

ילד, עוף מפה. אני מכירה אתכם הילדים,
גוש טינופת חרמנית.
כל מה שאתם רוצים זה לתקוע את החתיכה התלויה הזאת שלכם,
להוציא אותה על איזה גרב משומשת, וללכת לישון.
אני מכירה אתכם הילדים, העולם כולו נראה כמו שד מתנדנד.

ועוד אומרים לי שאני, כן, א נ י פולניה..