צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

עוד ערב ירד.

בשעה שכולם ספרו את הספירה לאחור, השעון של עיניים-ירוקות עמד
מלכת. זה היה השעון שהיא קנתה לו כשהיו חברים.

למרות שהיה זה סופו של חודש יוני והבקרים היו חמים מנשוא,
הלילה ההוא היה קר למדי. היא חשבה שטוב שלקחה את הז'קט השחור
שלה, זה עם השרוולים הארוכים.

השעה הייתה אחת אחר חצות, והיא צעדה ממועדון הספורט לעבר
הסיטרואן הישנה שניצבה בודדה למדי בחניון הגדול.

הגבוה הצליח לחבר את הנורה. הוא סיפר לה על סרט יפני שבו
הגיבורים מעבירים חלמון של ביצה מפה לפה.
"רוצה לנסות?" הוא שאל. "לא" היא ענתה. "זה מין". "זה לא מין"
הוא אמר "זה אוכל".

ברגע שנכנסתי לשם קפץ עלי גוש שיער ענק ושחור שאינו מדיף
ניחוחות. הוא היה עד כדי כך ידידותי שהפיל אותי ארצה. היד שלי
נתקלה במאפרה שעלתה על גדותיה, ובזמן בו בדלי הסיגריות התפזרו
לכל עבר פילחה את האוויר יללת חתול.

הם היו חבורה של מעוותי פנים וגוף, נערים ונערות טובי-לב
שמסתכלים בשמחה גלוייה על בחורה שבאה להראות להם סרטים
בהתנדבות ואחר-כך לנתח אותם עד ייאוש. עיריית תל-אביב, בתמורה,
הייתה גוררת לי את האוטו פעם בשבוע בעקביות ראויה לשבח.

שוב לחצתי על Delete
ומחקתי עוד פרק בדרך
מילים, תמונות, חופים
קבצים מצורפים
יד מלטפת, שפתיים
אושר, כאב.
שוב לחצתי
ומחקתי תיקיה במחשב.

בדרך האבנים היו סדקים
ורוח שהייתה פוצעת וקרה.
הייתי צועדת שני צעדים קדימה
אחד אחורה,
ולפעמים עושה את כל הדרך חזרה.

שני חדרים
של אהבות מאורכבות
שתי עליות
של פצעים פתוחים

הגן זוכר. אם תשאלו אותו הוא בטח זוכר. איך שהיינו, עיניים
ירוקות ואני, כחולמים. טובעים בים סוער אחד. באהבה. בחטאים
ובשגגות. וגם חדרי המדרגות בטח זוכרים. והמכוניות. כולם
זוכרים.