[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פ. מיכל
''All five horizons
Revolved around her soul
As the earth to the sun''

 
מיכל פ.


" אני חושבת שלחשוב זו מחלה..."




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אוטוביוגרפיה
שעה 23:00 הייתי מתוסכלת וכועסת
בשעה 01:00 הייתי עצובה כל כך שלא ידעתי אם אצליח לצאת מזה
בשעה 05:00 פתאום הבנתי שעברו 3 שעות שבהם לא נתקפתי חרדה
מהקיום
בשעה 07:00 כבר חייכתי, הרגשתי ששרדתי כדי לספר

שיקום הבן אדם שמעז לומר שהנפש היא 21 גרם ותו לא.
שיקום ויילך לסמטה שם בקצה העיר,
שם הנפש היא לפחות כמה טון של בטון!

ניסיתי לשכנע את עצמי שאני שמתי את עצמי במקום הזה,
שאני זאת שמנווטת,
שזוהי לא תוצאה של יד מכוונת שמסרבת להזדהות.

היום מפחדים ממילים כמו "הפלייה", "גזענות",
"שוביניסט".

סוריאליזם
יש קטע כזה שיותר קשה לי לשמוע שחיילים נהרגים מאשר אזרחים. זה
כאילו מבהיר מעבר לכול ספק שזוהי מלחמה.
פרוזן זה סוג של גלידה, נכון, לא במובן הקלאסי של המילה אבל
בכול זאת. האפס בטח היה אומר שזה לא גלידה.

חוסר אונים
ואני רציתי למות, להיקבר שם בדשא החם, לבכות עד שאני יתייבש
ואז יתלו אותי בתור קישוט באיזו חנות פרחים

חלום
האנשים האחרים היו עם פנים מחוקות, במקום תווי פנים היה להם
ערפל אפור, ואז אנחנו , אחד אחד, ניגשנו אל האחרים ובעזרת
משיכות עדינות של היד על פניהם של האחרים ניקינו את הערפל
והחזרנו להם את תוויי פניהם.


לרשימת יצירות השירה החדשות
תחושתי
איך אלמד לאהוב את האמת?
היא כל-כך לא ברורה.

מה קרה?
פגעו בך?
הלוואי שהיה לי איכפת. הלוואי שזה לא היה גורם לי אושר.

זכרונות
ואתה בשלך, ואני בשלי.
והגלגל כלל לא מסתובב - הוא חורק, הוא תקוע

גורל
"לא צריך, אבל בשקט,
שלא ישמעו, שלא ידאגו"
הרהרת כשהשמש שקעה.

מצב
וכל תנועה של הכתפיים פוצצה יותר ויותר את הבועה שאני
והתנפצה האשליה שאני לאלפי רסיסי טל שנחתו בשקט

קצרצר
לא תמיד.
לא אני. אם בכלל.
לא אפשרי.
לא באופק.

אהבה
רק להיות איתך על אותה רחבה,
רק לדעת שאתה יודע את שמי,
רק לדמיין את עיניך עוקבות אחרי,
למרות שהן מזמן נעצמו מעייפות

חשבתי שברחתי, שמצאתי מקום חדש ומרגש,
חשבתי שפה יהיה טוב יותר, מסעיר יותר,
שפה הדברים באמת קורים.

קצרצר
אותך,
אותך אני מכילה.

היא מתעלמת מין הכיעור, היא עוקפת אותו בסלידה
תוך כדי שהיא מפשילה שמלתה כדי שלא להידבק.

מצב
כי עכשיו כשחזרת, לא תלך עוד,
לא אשחרר אותך שוב.
מנוחה ושקט לגוף - מנוחה ושקט לעצמי.
תודה - רק אתה יכול.

ואם אשאל סוף סוף -
יענו לי רק תשובות מעצבנות חסרות אמת,כוונה ומרפא

אכזבה
ופעם, לפני מספר שנים חשבתי שאולי החיים הם כמו גרף נוסק
למעלה-
על כל כמה חודשים, שנה, תקופה שעוברת על ציר הX
הדברים ישתפרו ויעלו בהתאמה על ציר הY,

תחושתי
מטרת המסע שלי אולי חצובה בסלע,
אבל העקבות נמחקו.
כמה נפלא ונורא זה.

שהסינוור הוא בעצם ממחסור בצבע?
שהחיוך רק שומר על תווי הפנים שלא יקרסו?

תחושתי
הכול בסדר, גם הבלגן,
גם הגבולות התפייסו עם פרצותיהם,
ואתם עדיין,
במזג אוויר כה נפלא -
ספונים בביתכם.

אני חושבת על לדבר איתך.
פשוט לשבת בסלון או בחצר
ולהעביר מהאחד לשנייה סיגריות ומחשבות.

אני חושבת על לדבר איתך.
פשוט לשבת בסלון או בחצר
ולהעביר מהאחד לשנייה סיגריות ומחשבות.

כמיהה
אני חושבת על לדבר איתך.
פשוט לשבת בסלון או בחצר
ולהעביר מהאחד לשנייה סיגריות ומחשבות.

כאב
הכל, רק לא צבעים שמחלצים צרחה
מהתת מודע של
אני
החולמת

כמו פרצה קטנה, כמעט בלתי מורגשת על דופן המעגל,
כמו קריצה קטנה ששלוח איש עייף מעבר לרחוב

קצרצר
כשאין וצריך,
הראש מתחיל לחשוב

יחסים
אבל לצערי,
לפעמים,
מה שבאמת בא לי זה ש -

הרהור
ספרים,מילים,
צבעים וצלילים.
הלוואי שמהם הייתי מורכבת,
הלוואי שלא הייתי כל כך מורכבת.

אהבה
הטיפוס הזה / הזר / הייחוד שלך.
הבולטות.
לא רק יוצא מן הכלל.

ארספואטיקה
כמו קוסמים עולים הכותבים,
בביתם,
במיטתם,
במוחם הקודח

חיוך ,סטירה, גבוה, נמוך רטוב ויבש,
תמיד לבד, עם עצמך, עם גופך
תמיד מכיל אחד ותמיד ריק.

תחושתי
זה הסוף, ההתחלה, זה המעגל.
זה חוסר הטעם, זה הטעם המר.
זה המעגל, המעגל...

ביקורת
מאיפה האמונה השגויה
שההיררכיה הארגונית משקפת את
גודל האדם
את איכותו
את סיכויי חייו?

הרהור
הכאוס שמשאירה הסופה
הוא איכשהו
מאורגן

ביקורת
מונע כאילו מכוח
אך בעצם
מונע מפחד

יחסים
אווררי מעט את מגירות ראשך,
שחררי מעט את עכבישי קורייך -
אולי הצפת עינייך תהיה למספקת.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
הרהור
זה היופי, זה הכיעור הבלתי נסלח, זה החיים.

הרהור
עכשיו אני כואבת את העובדה ששוב אני פרח קיר.
שוב אני שם כדי לתת , כדי להיות הדבר הכי קרוב,
כדי לחזק ולעניין... הכל.

אמונה
טוב מידי כדי להיות אמיתי,
החופש הפתאומי הזה.

מתברר לי לאט לאט שיש לי משהו להתמודד איתו, איזשהו גורל, לא
משמיים, שבנתה לי האישיות שלי. אני נכנעת להבנה שיש לי מספר לא
מבוטל של חומות להפיל ולאו דווקא בצורה של מלחמה.

כל יום שאת מתקיימת את בוחרת בחיים, שזה לא פשוט, אבל זה נכון

אני כבר לא אותו אדם כואב ומכונס שהייתי, אני כבר לא אותו
ברווז מכוער,
אני בטח לא ברבור וגם לא נסיכה שאיזה נסיך יפה בלורית הציל
מתופת,
אני פשוט חייה את החיים המציאותיים האלו על האדמה בלי אשליות,
בלי תהומות עמוקים מידיי ליפול אליהם.

לא יודעת איך להגיב לזה. מה זה כאב טוב?

הרהור
לא, ואנחנו גם לא נעצור לחשוב ככה. ככה אנחנו. לטוב ולרע,
ולפעמים לרע מאוד

יומן
והדבר שהכי משך לי את העין היה הלובן של הרצפה והקירות - הם
הציקו לי, העליבו אותי, איך אתם מעיזים להיות כל-כך ריקים?
כל-כך חסרי משמעות? ועוד בלי להתבייש?

יסורים
אומרים שהחיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות.
זה לא משפט חמוד קליל וקליט עבורי.
עבורי זה משפט שחותך את הבפנים שלי למיליון חלקיקים.

הרהור
לא מוותרים כשקשה. זה נכון.
אבל גם לא סובלים סתם.

הרהור
ואתמול הייתה שקיעה כל כך יפה,
ואנשים מסביב דיברו עליה,
ואני, אני חושבת שלפעמים האזור הזה גדוש בנוף דל תקציב,
קרטון מרוח בצבע

אני ניזונה כרגע מהעבר,
מצלם של זכרונות של הטבע האמיתי שלי,
של האנשים שמבינים את הבדיחות שלי,

עקרון האקזיסטנציאליזם אמנם לא העלים רגשות אלו, אך הוא בהחלט
עזר לי להבין שזה בידיים שלי. נכון שזה לא קל, וכמובן - עדיין
לא פתרתי כמעט כלום. אני עדיין לבד. אבל עכשיו אני יכולה
להאשים רק את עצמי. רק את עצמי... וטוב לי עם זה.

יומן
הבעיה היא שהתחלתי לרבד את העולם. את כולו. את הכל.
קשה לחשוב שאני אולי היחידה שיודעת פה את האמת. גם כשאני
שיכורה.




אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
יחי ניטשה






- סופרמן מפרגן


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/PMichal
יוצר מס' 46891. בבמה מאז 3/1/05 14:14

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לפ. מיכל
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה