|
אני לפני שנה פחות יום לקחתי מכאן גיל 17
|
שבע וחצי בבוקר והשמיים עדיין אפורים. מכונית ורודה עומדת
בחנייה. "מה לעזאזל היא עושה שם?" "עומדת." "ורודה?" "לכי
תביני."
|
קצת מתחת ל-30 מעלות בחוץ ויורד גשם. קצר אומנם, אבל מספיק כדי
לחשוב שאני לא משוגעת, אלא זו הסביבה. בהחלט הסביבה... וריח של
צמידים מעור רטובים, וטעם של טוסט ורגליים יחפות שנרתעות
מהרצפה הקרה כשבחוץ קצת מתחת ל-30 מעלות.
|
נכנס לי ג'וק לראש, החלטתי שאני רוצה לכתוב תנ"ך.
|
"אתה חולה נפש, תגיד לי?" ליאת צווחה בתוך הפלאפון שלי, ואני
כמו אידיוט שמתי אותה על רמקול, ככה שזוג הזקנות והערס במושבים
לפני הסתובבו במיוחד כדי לתת לי מבט שממנו אפשר להבין רק דבר
אחד - אתה חולה נפש. הכי חולה נפש שפגשנו. על בליינד.
|
אני יכולה להפנות את העיניים לחלון ולראות את ההשתקפות שלך שם
אבל לא עושה את זה כי לא נעים לי - ולא נעים מת מזמן אני שומעת
אותך אומר אם הייתי מספרת לך את זה - והנה אתה מוכן.
|
העברתי לשון על השפתיים ונזכרתי שבא לי שוקו. מה זה בא לי,
בטירוף. אני אוהבת רק שוקו של יטבתה כי יש לו תמיד טעם טוב כזה
וריח נעים והוא מייד נותן לי הרגשה נוסטלגית שמתפשטת בכל הגוף.
|
ניתן להכריז על היום הזה כהצלחה. מחרתיים יגיעו החבר'ה עם
הרהיטים (את המצעים דווקא לקחתי איתי ואני מתבוננת בהם באהבה
כבר רבע שעה), מחר אצבע את הסלון ואמצא לאן לתרום את הרהיטים
שאני לא צריכה. אם הייתה לי הילה היא בטח בצבע לבן בוהק.
|
שומעת שקט ונהנית מהירוק כהה שמסביב. הדיסק של הרולינג סטונס
קצת קופץ ומיק ג'אגר שר את סיסטר מורפין שוב ושוב. טפטוף חלש
מתחיל.
|
הגענו לשמורה ואני נעמדתי עצורת נשימה מול הנוף הנקי שהשתרע
לפניי, חובטת לעצמי על הראש בייאוש על שלא הבאתי מצלמה. חמוטל
שכחה את שלהם, אבל אני לשם שינוי דווקא זכרתי, אלא שגיליתי
שאין לה בטריה, וכשכבר תכננתי לקנות לה נאלצתי לוותר על זה כי
לא היה מספיק זמן.
|
חבצלת השרון. כוסאימא של חבצלת השרון. צוחקים עליי, אני בטוחה.
מכל המקומות בעולם צריך ליפול עליי דווקא זה שגר בחבצלת השרון.
אני מציתה עוד סיגריה. סיגריה של תסכול. מה רע עשיתי שמגיע לי
הסבל הזה?
|
"איך אפשר להיות ספונטני בצורה ספונטנית?" קראתי אחריה, אבל
היא כבר נעלמה. אפילו הניצוץ האפור שליווה אותה לכל מקום לא
נראה יותר.
|
בכלל, אני לא אוהבת אוטובוסים, אבל איזו דרך כבר יש לאחת
שמתעצלת להוציא רישיון להגיע למקומות בלי לגרום לעצמה לקצרת
ספונטנית?
יש בזה משהו אירוני, שהכל בעצם התחיל שם.
ונגמר.
אולי בפעם הבאה אני לא אוהב כספות שיש בהן מיליון דולר.
|
ממצמצת ביחד עם אלפי חלקיקי אבק
מול שמש בוערת
|
אתמול הפסקתי לכתוב
ואמרתי שאני לא יודעת למה
בעצם קצת שיקרתי
|
אני רוצה אהבה
והיום אני לא מתביישת בזה.
|
והרוח במערבולת צהובה
סוחפת גרגירי חול
|
לא מכוסה בשמיכה
ועם פה קצת פתוח
|
חוטי אירוניה דקים
מחזיקים אותי בתנועה מתמדת
|
אני בת 19 שנות אספלט, שלוש מאות חודשי בטון
בדמי זורמות אינספור מריבות
כל בוקר השמש בין חריצי התריס
זורחת מתוך לילה של התהפכויות
|
את ההשראה הפרטית שלי
ולי יש לצחוק ולכאוב ולנצור
|
אתה לא יודע כמה שרע לי עכשיו
משאירה לך שלוש נקודות
ואתה עיוור
|
וכשאסתכל על הכל
כל השירים
|
תרוצי, תדלגי בין מדרגות נעות
בין הקווים המקווקוים
|
אני לא זוכרת את היום
שבו כיביתי את עצמי
כי נוח לי לא לנבור בתוכי
|
עומדת ומביטה
ביצירה ההיא
הכליה של אימא שלה
עם הקרעים
החור השחור
והאדום מסביב.
|
ובינתיים אנחנו עוד כאן
יושבים ופורטים
בגיטרה חורקת
מתחת לגגות מתפרקים
|
לא, אני לא יודעת
מה אני עושה כאן בכלל
|
אחי יונתן
שוכב על מצע עלים
וסופר את כליו
|
והוא מנסה להיכנס
דרך הרשת, והיא מאובקת נורא משנים של עמידה
|
והשמש תזרח עליי יוקדת כהרגלה
ויהיה לי כזה כאב ראש מזה כאב ראש
|
מכורבלת ותוהה אם לא שבת היום
מתחממת מקרניים שחודרות בין חריצי התריס
שהגפתי נגדך.
|
תיק תק תיק תק תיק
ואז דממה
|
בחלון ראווה של חנות סבונים ריחניים
השתקפות של פנים מוכרות
|
עדיין מתפתחת עיר
ובעיר
יש רחוב צדדי
|
אני רוצה שתראי את עצמך,
כמו שאני רואה אותך.
קחי את העיניים שלי,
שתראי.
שתביני.
|
היית עפה
פורשת את הלב
עד למעלה, עד קצות הקצוות
|
קופסת עוגיות שקופה מפלסטיק
עומדת מלאה
|
השאלות לא נפתרות ברשימות בעד ונגד
וגם הכתיבה כבר לא משחררת אותך
|
לא מספיק למחוק
חלומות שחלמתי
רק מנגינות שחוזרות
|
תראה איך להיות חיילים עושה אותנו יפים
פתאום מסתכלים עלינו
עומדים או הולכים או קונים שווארמה
|
אני רוצה לכתוב את האהבה שלנו
לקשור אותה בצרור של מילים יפות
|
ועל זה שאימהות אוהבות פורצלן
וגם ניקל ונירוסטה ומגזיני מרפסות
הפורצלן הזה הרס לך את החיים
אתה אומר שיש לך את המרפסת הכי יפה בעיר
|
איזה שקט יש בארבע לפנות בוקר
אפשר לשמוע את הקיבה חושבת
אני רוצה לשתות את המילים שלי כמו בכל השירים על ג'וני
שנישאר שיכורים לנצח
|
כל אותן הפעמים שהתאכזבתי
ממחשבות שמעולם לא התגשמו
ממילים שלא אמרתי
מדברים שאני עושה לא נכון
|
אתה אפילו לא שואל
אז גם אני שותקת
במרחק אלפי מסכים
אני מתקפלת
|
היו ימים של ירח וגשם ושמש נצחית
ורוחות של סתיו בניחוח שלכת
צהובה כתומה וחומה וכובשת
|
ברכבת חיי
חולפים השדות
באוושת גלגלים צורמת
|
- אם אשנן את זה מספיק פעמים זה יחלחל פנימה, לא?
- לא. לא באמת.
- את מפקפקת בביטלס?!
- נו, אז מה?
|
הלכת ממני הכי רחוק שיכולת
השארת חלל
שרק את יכולת למלא.
|
נניח פסנתר. נניח שאדם הולך ברחוב ופתאום נופל עליו פסנתר.
מכירים את המשפטים האלה של "הכל יכול להיות. ומה אם יפול עלייך
פסנתר מהקומה השלישית?" - אז כזה. נניח שאדם הולך ברחוב ופתאום
נופל עליו פסנתר מהקומה השלישית. מה אז? הוא מת?
|
את יכולה לדבר עליו עם ברק בעיניים. את גם יכולה לכתוב עליו
מלא קטעים משתפכים ולהרגיש אותו בשירים ולזכור את כל הרגעים -
הקצרים והארוכים - הרגעים שהכל שווה בשבילם. בגללם.
|
מה זאת אומרת מה?
מאושרת, בריאה, מצחיקה
וגם יפה וחכמה ומגניבה
|
- אני הרוסה מעייפות.
- גם אני. אולי נברח מכאן יחד ודי?
- אני דווקא בעד, לאן?
|
אוי, אלוהים. איך שרציתי קפה באותו הרגע.
הם התעסקו באיזה דיון פילוסופי על איכות הבד ואני הקראתי בקול
רם לוגואים של קופות צדקה. בילוי אטרקטיבי של אחה"צ. ובחוץ יש
גשם שמעורר בי פלצות.
|
יין. איפה היין המזדיין? איך זה שדווקא כשאני צריכה אין לי יין
בבית? אולי אקנה מתקן יינות מעץ וארכיב אותו במטבח. לא, בסלון.
זה יהיה פרוייקט-התחברות-לצד-הגברי-שבי וככה גם אף אחד לא ישים
לב ללק הסגול שלי.
|
ניתן להכריז על היום הזה כהצלחה. מחרתיים יגיעו החבר'ה עם
הרהיטים (את המצעים דווקא לקחתי איתי ואני מתבוננת בהם באהבה
כבר רבע שעה), מחר אצבע את הסלון ואמצא לאן לתרום את הרהיטים
שאני לא צריכה. אם הייתה לי הילה היא בטח בצבע לבן בוהק.
|
חואן מסר לי ב-SMS עד כמה המרצה שלו משעמם:
"הוא לובש חולצה משובצת ונפשו משובצת גם כן. ראשו משובץ ובטח
בבית יש לו אישה משובצת וילדים משובצים וכלב טרייר משובץ".
"משעמם לך? לך להשתין," החזרתי לו.
"אני אשתין על עצמי בשביל הריגוש".
|
שוב לא יהיה לי רגע כמו הרגע שלפני
|
'צריך להנציח אותנו במוזיאון השעווה' אמרתי לה
היא הסכימה.
|
בימי שבת, עם קפה ועיתון של סופשבוע, הכל צלול ונעים מאי פעם,
ממש כמו המנגינה הישראלית עם כל היופי והתמימות של פעם.
|
בשביל מה זה טוב בכלל, הריאלטי?
מה יש בו שתופס אחדים מאיתנו וסוחף אותם פנימה או מרחיק אחרים
בנחרצות בלתי מתפשרת?
כנראה שזה היה ממש בלתי נמנע שהוא יחלחל לאינטרנט ויביא לתופעת
הבלוג.
ואחרי זה גם הריאלטי בלוג.
|
le memorie soltanto buone
|
צולם ב- Canon PowerShot A95
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
חיית-מחמד
חמודה!
אנטי-פרובוקטור. |
|
